קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תלונות על ביטוח לאומי: בפני בית הדין בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 2/11/2011 אשר דחתה את תביעתו לנכות כללית. המערער טוען כי לאחר קבלת החלטת המשיב, פנה אל המשיב מספר פעמים בקשה לתיקון פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובבקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור לבית הדין, אולם רק לאחר שלא קיבל כל תשובה לפניותיו אלו, הוגש הערעור לבית הדין. עוד טוען המערער כי הטיפול בעניינו התנהל בעצלתיים וכי המשיב לא טיפל כראוי בתביעתו. אכן עולה מהחומר שהונח בפנינו כי המערער קיבל את החלטת המשיב נשוא הערעור במהלך חודש 11/11 וביום 24/12/11 פנה למשיב באמצעות ב"כ. פניות נוספות למשיב נעשו ביום 3/7/12 וביום 3/8/12. פניות אלו לא זכו למענה וביום 27/9/12 הוגש הערעור שבפנינו הכולל בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. המשיב טוען כי איך בנימוקי ב"כ המערער בדבר פנייה למשרדי המשיב ביום 24/12/11 נימוק אשר יש בו בכדי לדחות מועד הגשת הערעור לביה"ד ולהאריך מועד ההתיישנות, וכי ממועד הפניה למוסד לביטוח לאומי ועד להגשת הערעור בבית הדין חלפו 9 חודשים, תקופה ארוכה מדי, גם אם בתוך תקופה זו התבצעו שתי פניות אל המוסד לביטוח לאומי. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות)תשל"ז 1977 - "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער". נקבע בפסיקה כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות ביחס להגשת תובענות וערעורים זאת מהטעם שאין מדובר בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, ביחס אליה רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, אלא מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. (דב"ע לו 11-0 חיים בר אילן נ' המוסד פד"ע ז' 340; דב"ע מח 104-0 סבג ניסים - המל"ל פד"ע כ 127; דב"ע מט 170-0 אוריאל פרת - המל"ל פד"ע כא 132; עב"ל 307/96 אל על בע"מ ושלמה סולטן נ' המוסד, לא פורסם; עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע נ' המוסד פד"ע לח 853) "בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע" (דב"ע נו 172-04 כוכבה לנקרי - המוסד לביטוח לאומי עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481.) התכלית העומדת ביסודה של חקיקה ופסיקה זו לפיה יש להגיש התביעות על אתר בכך שמדובר בזכות מתחום הבטחון הסוציאלי שראוי לממשה מהר ככל האפשר. כשם שמצופה מהמל"ל לפעול במהירות כך מצופה מהמבוטח לעשות כן, כולל פניה לערכאות )דב"ע לח/ 95-0 המל"ל - יצחק בר פד"ע י 24, דגש שלי ש.ש) עם זאת, לפי הפסיקה, המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להעלות טענת התיישנות ועליו לעשות כן בהתקיימם של שיקולים סבירים המצדיקים זאת. "טענת התיישנות היא טענה שאפשר לטעון אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת שלא לטעון טענת התיישנות בכל מקרה ומקרה" (דב"ע מב/130-0 פלורה אבוקסיס - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יד' 105( עוד נפסק, כי לבית הדין הסמכות להעביר ביקורת שיפוטית על אופן יישומה של מדיניות השימוש בטענת ההתיישנות בכל מקרה ומקרה (עב"ל 1090/00 ד"ר משה זיו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 379 2000) מן הכלל אל הפרט בהודעת הערעור טען התובע (בפיסקה הראשונה) כי החלטת המשיב מיום 2/11/11 הדוחה את תביעתו של המערער לנכות כללית נתקבלה במשרדי ב"כ המערער ביום 8/11/11. ואילו בסעיף 28 להודעת הערעור טען המערער כי "ביום 20/11/11 נתקבל מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 8/11/11 אליו צורפה החלטת הוועדה מיום 2/11/11 לפיה נדחתה תביעתו של המערער..." הנה כי כן מגרסת המערער לא ברור מתי קיבל לידיו את החלטת המשיב, אולם לצורך הדיון בבקשה זו נראה ביום 20/11/11 כיום קבלת החלטת המשיב. עם זאת, רק ביום 24/12/11, למעלה מ 30 ימים לאחר קבלת החלטת המשיב, פנה ב"כ המערער אל המשיב בדרישה לתיקון פרוטוקול וכן בדרישה להארכת מועד להגשת ערעור לבית הדין. לגרסת המערער (אליה לא התייחס המשיב) המשיב לא השיב לפנייתו מיום 24/12/11 ומשום כך פנה בשנית ביום 3/7/12. פנייתו של המערער למשיב ביום 3/7/12 לא זכתה לתשובה והמערער פנה למשיב בשלישית ביום 3/8/12. משפניה זו לא נענתה הגיש המערער ערעור לבית הדין ביום 27/9/12 - למעלה מ 30 ימים לאחר פנייתו למשיב. פניותיו של המערער למשיב אין בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בידי המערער האפשרות להגיש ערעור פורמלי ולאחר קבלת תשובתו של המשיב לתקן את נימוקי הערעור ( עב"ל (ארצי) 196/09 סולימאני - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 12.7.10 ) אמנם, אין לקבל העדר מענה מהמשיב, אולם המערער טרח ופנה בשנית אל המשיב, לאחר 6 חודשים בקירוב! כבר מטעם זה היה מקום לדחות את הערעור מטעמי התיישנות. שכן, גם אם היה בפנייתו של המערער למשיב מיום 24/12/11 כדי לנתק את מירוץ תקופת ההתיישנות להגשת ערעורו לבית הדין, הרי שהעובדה שהמערער המתין 6 חודשים עד שחזר ופנה למשיב לבירור ענייננו, כאשר המועד להגשת ערעור הינו תוך 60 ימים יש בה כדי להפעיל מחדש את תקופת ההתיישנות. על כן גם לא מצאנו פגם בכך שהמשיב העלה בנסיבות אלה את טענת ההתיישנות. ברי כי המערער, שהיה מיוצג לאורך כל הדרך, באמצעות ב"כ ,מודע היטב לתקנות הביטוח הלאומי ולמגבלות הזמן להגשת ערעור. גם אם המשיב לא השיב לפנייתו של המערער, על המערער היה לפנות בשנית ו/או להגיש ערעור לבית הדין זמן קצר לאחר פנייתו למשיב, משראה שכל תגובה לא התקבלה תוך זמן סביר, ולא לישון על זכויותיו. עוד נציין כי תביעתו של המשיב לקצבת נכות נעשתה לראשונה בשנת 2007, והמערער נבדק על ידי ועדה רפואית ביום 30/5/07. בשנת 2008 קיבל המערער מהמוסד סך של 38,000 ש"ח. בשנים 2008 - 2009 שהה המערער במעצר ולאחר שחרורו, בשנת 2010, פנה לייצוג משפטי אשר באמצעותו פנה למשיב ודרש לקבל לידיו את פרוטוקול הוועדה מיום 30/5/07. הנה כי כן, נראה כי לאורך כל הדרך ישן המערער על זכויותיו. שהייה במעצר איננה מונעת פנייה לייצוג משפטי. גם מטעמים אלו יש מקום לדחיית הערעור מחמת התיישנות. בהתנהלות המשיב יש טעם לפגם. כבר בשנת 2010 פנה ב"כ המערער אל המשיב מספר פעמים בעניינו של המערער אך כל תגובה לא נתקבלה. כאמור, המשיב אף לא התייחס לפניותיו של המשיב מיום 24/12/11 ומיום 3/7/12 ו - 3/8/12. המשיב לא הציג בפני בית הדין כל נימוק להתעלמותו מפניות המערער, אולם זו עילה לשקילת הוצאות אך לא להארכת המועד בנסיבות שפורטו לעיל. בשים לב להתנהלותו של המערער בעצלתיים ולא על פי התקנות, וחלוף זמן ההתיישנות זה מכבר, ואף בשים לב להתנהלות המשיב בעניינו של המערער ,הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נדחית אולם המשיב ישא בשכ"ט עו"ד המערער בסך 1,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום. ביטוח לאומי