קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תביעה נגד אליטליה: בפניי תביעה כספית על סך 23,310 ₪ פיצוי עבור נזקים שנגרמו לתובע בגין איחור/ביטול של טיסה מקטניה, איטליה לנמל התעופה בן גוריון בישראל, וכן פיצוי בגין אבדן הכבודה שהייתה עמו. תביעה הדומה הוגשה גם עלי ידי אשתו ובתו של התובע, וזאת בנפרד ועל מנת להותיר את הדיון בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות. היות ועובדות שלושת התביעות, כמו גם ממצאיי זהים בעניין שלושת התביעות, אתייחס בפסק הדין גם לשתי התביעות הנוספות. אבהיר כי יש לראות בכל קביעה וממצא ביחס לתביעתו של אורי אשר כמתייחסת גם לשתי התביעות הנוספות. רקע התובע (להלן: "התובע") הוא אדם פרטי אשר בחודש ספטמבר 2012 שהה בקטניה, שבאיטליה, ואשר נשא עמו מזוודות (להלן: "הכבודה"). הנתבעת (להלן: "הנתבעת") היא חברת תעופה הרשומה ברשם החברות כחברת חוץ. ביום 22/9/12 היה התובע אמור להשתמש בשירותי הנתבעת ולטוס מקטניה לרומא, (להלן: "טיסת הביניים") ולאחר מכן מרומא לנמל התעופה בן גוריון בישראל (להלן: "הטיסה השנייה"). לצורך האמור הפקיד התובע את הכבודה שהייתה עמו, עם עלייתו למטוס בקטניה, לטיסת הביניים. התובע היה אמור לקבל את הכבודה שהפקיד, עם נחיתתו בישראל, לאחר הטיסה השנייה. לשדה התעופה ברומא הגיע התובע באיחור, בעקבות איחור בטיסת הביניים. בתוך כך והגם שהובהר לו כי הכבודה כבר הועלתה למטוס הרלוונטי (בטיסה השנייה), סירבו נציגי הנתבעת לאפשר לו לעלות לטיסה זו בטענות שונות, והוא הופנה לשירות הלקוחות של הנתבעת. משפנה התובע לשירות הלקוחות, הובהר לו כי לא יוכל לעלות על הטיסה השנייה, והוא קיבל כרטיס טיסה לטיסה חלופית, שהייתה צפויה לצאת ביום למחרת (להלן: "הטיסה החלופית"). בנוסף קיבל התובע הפנייה ללינה בבית מלון, על חשבון הנתבעת. משכך ביקש התובע למצוא את הכבודה, אך לא הצליח בכך הגם שנשלח מספר פעמים הלוך ושוב ברחבי נמל התעופה ברומא. בהמשך ובטרם עלה למטוס בטיסה החלופית, בדק התובע כי כבודתו הועלתה למטוס מול נציגי הנתבעת ונענה כי אכן כך. עם זאת ומשנחת בנמל התעופה בן גוריון נמסר לו כי הכבודה דווקא הגיעה בטיסה המקורית וכי עם נחיתתה, עברה בדיקה ביטחונית מיוחדת. על רקע האמור ובהסתמך על תקנות האיחוד האירופי, אמנות בינלאומיות ובפרט על אמנת ורשה, תובע התובע פיצוי שווה ערך ל-4,150 SDR (special drawing rights) לפי שער חליפין בסך של 5.617 ₪, נכון למועד הגשת התביעה שבפניי. בכתב הגנתה טוענת הנתבעת כי בענייננו חל חוק התובלה האווירית תש"ם - 1980 וכללי אמנת מונטריאול והם לבדם. בנוסף טוענת הנתבעת כי העיכוב בטיסה שיצאה מקטניה לרומא, גרם לנתבעת להאמין שכל נוסעיה לא יגיעו לטיסה השנייה בזמן ועל כן נאלצה לשריין להם מקומות בטיסה החלופית, ביום שלמחרת. על רקע האמור מימנה הנתבעת את שהותו של התובע בבית מלון ברומא עד ליציאתה של הטיסה החלופית. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת כי פעלה כדין וכמצופה ממנה בנסיבות העניין וכי אין לחייבה בתשלום פיצוי נוסף. מכל מקום טוענת הנתבעת כי עובר להגשת כתב התביעה שבפניי, הציעה לתובע פיצוי בסך שווה ערך ל- 400 אירו כפי המפורט באמנת מונטריאול, לפי מרחק של 1,500 ק"מ עד 3,500 ק"מ במסלול הטיסה וכי התובע סרב להצעה זו. לחילופין טוענת הנתבעת כי סכום התביעה מופרז וכי התובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק בגין האיחור בטיסות כמפורט לעיל. בכתב התשובה חוזר התובע על טיעוניו ומציין כי במועד הגשת כתב התשובה השתנה שערו של ה-SDR והוא עומד על סך של 5.3931 ₪ ועל כן תובע את הסך של 4,150 SDR, בהתאם לשער החליפין הנקוב במועד ביצוע התשלום בפועל. דיון לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ואף שמעתי באריכות את טיעוניהם אני מוצאת לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,000 ₪. אפרט דבריי. בעבר, נדונה אחריותו של מוביל אווירי בהתאם לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), אשר החיל בישראל את הוראות האמנה לאיחוד כללים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, היא אמנת ורשה שקבעה כי המוביל האווירי יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה של נוסעים, כבודה או טובין, אלא אם יוכיח שנקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק (סעיף 19 ו-20 לאמנת ורשה). ביום 20/3/11 נכנסה לתוקף "אמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, מונטריאול, 28.05.1999" (להלן: "אמנת מונטריאול") אשר החליפה את אמנת ורשה, וקבעה כי קיימת אחריות למוביל האווירי לנזק שנגרם לנוסעים, לכבודה או לטובין בנסיבות מסוימות והיא לא שינתה באופן מהותי את הוראות אמנת וורשה. עם זאת ביום 16/8/12, קרי כחודש ימים לפני מועד טיסתם של התובעים, נכנס לתוקפו חוק שירותי התעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012 (להלן: "חוק פיצוי וסיוע"). סעיף 1 לחוק פיצוי וסיוע שהוא סעיף ההגדרות, מגדיר מהי טיסה שבוטלה: "..."טיסה שבוטלה" - כל אחת מאלה, ואולם לא יראו שינוי במספר הטיסה כשלעצמו כטיסה שבוטלה: (1) טיסה שלא התקיימה; (2) טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה או באיחור שנקבע לפי סעיף 6(ח);". סעיף 6 (א) לחוק פיצוי וסיוע קובע את הזכויות הנובעות מטיסה שבוטלה כדלקמן: "6. (א) נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, יהיה זכאי לקבל ממפעיל טיסה או מהמארגן הטבות אלה: (1) שירותי סיוע; (2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע; (3) פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה. ..." התוספת הראשונה (סעיף 3(א)(4)) לחוק פיצוי וסיוע קובעת פיצוי כספי בגין ביטול טיסה, לפי מרחק הטיסה (בק"מ): הסכום (בשקלים חדשים) עד 2,000 ק"מ = 1,270 ₪, עד 4,500 ק"מ = 2,040 ₪; ומעל 4,500 ק"מ = פיצוי בסך 3,060 ₪. יש לציין כי חוק פיצוי וסיוע נדרש לנושא אחד בלבד, והוא פיצוי בגין איחור/ביטול/שינוי כרטיס טיסת נוסע. זאת להבדיל מחוק התובלה האווירית ואמנת מונטריאול, העוסקים גם באיחור בתובלה כבודה או טובין. חוק פיצוי וסיוע נועד לצמצם את התופעה של נוסעים הנאלצים להמתין ולעיתים אף לישון, בנמל התעופה, בחוסר אונים בהמתנה לטיסתם, תוך סבל רב המשבית לא אחת את חווית הנסיעה. ראו בעניין זה גם פסק דינו של סגן הנשיא כב' השופט יחזקאל הראל בפסק דינו בתק (הרצ') 44155-12-12 רוזנבוים נ ארקיע (מיום 29/7/13). בענייננו, בהתאם לאמור בכתב התביעה, הייתה הטיסה השנייה אמורה להמריא בשעה 19:20. לא נעלם מעיני האמור בכתב ההגנה לפיו הטיסה השנייה הייתה צפויה להמריא בשעה 22:20. עם זאת ומכל מקום צוין בכתב התביעה כי רק לאחר חצות התפנה התובע לבית מלון שניתן לו מטעם הנתבעת וטענה זו לא נסתרה. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הגיע ארצה, רק ביום שלמחרת. על כן גם אם לא נטען באופן ישיר, הרי שסביר להניח כי האיחור בטיסה נפרש על פני למעלה מ-8 שעות ועל כן, על פי חוק הפינוי והסיוע, יש להתייחס אליה כאל טיסה שבוטלה. בשים לב לטענת התובע, טענה שלא נסתרה, לפיה על אף האיחור בטיסת הביניים הוא הגיע בדיוק במועד העלייה למטוס של הטיסה השנייה ואף הספיק לבדוק בדלפק נציגי השירות של הנתבעת היכן כבודתו, נראה שהנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את ביטול טיסתו של התובע בטיסה השנייה. על כן יש לחייבה לשלם לו פיצוי בגין ביטול הטיסה השנייה. עם זאת יש להתחשב בכך שהנתבעת הציעה לתובע בית מלון למהלך הלילה וכן יש להתחשב בכך שהכבודה נמצאה בישראל עם נחיתתו, וכי לא היה עליו להמתין ימים נוספים להגעתה. כפי שאני מבינה המרחק בין קטניה, איטליה, לבין נמל התעופה בן גוריון בישראל, נופל בטווח שבין 1,500 ק"מ לבין 3,500 ק"מ. בנסיבות אלה אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין ביטול הטיסה השנייה בסך של 1,270 ₪. על האמור יש להוסיף פיצוי נוסף שענינו באובדן זמני של הכבודה ומכלול עוגמת הנפש. על דרך האומדנה, אני קובעת איפוא כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ בסך הכל. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע ולשתי התובעות הנוספות, אשתו ובתו סך של 3,000 ₪ (לכל אחד) בגין ביטול הטיסה השנייה ואבדן הכבודה. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע והוא לבדו הוצאות משפט בסך של 300 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע ולתובעות בתוך 30 ימים החל מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. תביעות נגד חברות תעופה