קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תביעה להחזר כספי השקעה: לפניי תביעה כספית הנסובה על כספים שמסר התובע לנתבע לשם השקעה משותפת, ואשר לטענת התובע לא הוחזרו לו. העובדות והמחלוקת שבין הצדדים ביום 14/05/00 נכרת בין התובע לנתבע הסכם, לפיו השניים ישקיעו סכום מסוים בבניית מבנה, ולאחר שיימכר המבנה לצד ג' יחלקו ביניהם השניים את הרווחים בחלקים שווים (ראו - נספח א' לכתב ההגנה). בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה מה הסכום שהעביר התובע לנתבע במסגרת ההסכם. בהסכם נכתב כי התובע יעביר לנתבע סך של 50,000 ₪, אולם גם הנתבע מודה כי התובע העביר לו סכום גדול יותר של 75,850 ₪. התובע טוען כי העביר לנתבע סך של 110,460 ₪. כך או כך, המיזם המשותף לא התממש ואין מחלוקת כי בעקבות כך היה על הנתבע להשיב לתובע את כספו. הנתבע טוען כי השיב לתובע את כל כספו, ולראיה הוא מציג מסמך (נספח ב' לכתב ההגנה), אשר נחזה להיות הסכם שנכרת בין הצדדים ביום 03/09/11, בו נאמר כי: "X צבי (התובע - א.ר.), הלווה לישראל X (הנתבע - א.ר.), סכום של 70,000 ₪ לצורך השקעה. בתאריך 03/09/01 החזיר ישראל X לX צבי סכום של 70,000 ₪ בחזרה והוציאו מהעסקה, בתנאי שיקבל כאשר ישראל אברג'יל ירוויח יקבל X צבי 1% רווח מהעסקה" (השיבוש במקור- א.ר.). הנתבע טוען, כי למרות שבמסמך זה נאמר כי הוא החזיר לתובע סך של 70,000 ₪, הרי שלאמיתו של דבר עם חתימת המסמך הוא החזיר לתובע רק 50,000 ₪, ואילו את יתר הסכום הוא החזיר לתובע במזומן במספר תשלומים, שהאחרון שבהם שולם עוד בשנת 2002 (ראו - דברי הנתבע בעמ' 7 לפרוטוקול ש' 25-24). על רקע זה מוסיף וטוען הנתבע כי תביעת התובע התיישנה. התובע מודה כי הוא חתם על המסמך האמור, אולם לטענתו את כספו הוא לא קיבל. הכיצד? לדברי התובע, הנתבע אמר לו לחתום על המסמך, וכי מיד לאחר שיחתום ילכו השניים לבנק, שם ימשוך הנתבע את הכסף ויחזיר אותו לתובע. לדברי התובע הנתבע הפר את הבטחתו, ולאחר שהתובע "רדף" אחריו במשך מספר חודשים נאות הנתבע לחתום לו על מסמך בין שני חלקים אשר זו לשונו: "בס"ד אני החתום מטה מאשר בזה שמר שמר (הכפילות במקור - א.ר.), X צבי בעל ת"ז חתם לי שקיבל חזרה את הכסף לדירה בקריית יובל את החלק שלו, הוא רק אפקטיבי, ועד היום הוא לא קיבל שום כסף על חשבון הקרקע או לחילופין על חשבון הדירה. תאריך 21/05/02 י"א סיון תשס"ב חתימה (......) ישראל X. בס"ד אני החתום מטה מאשר בזה שעד היום מר X צבי בעל ת"ז לא קיבל חזרה שום כסף על חשבון הדירה בקריית יובל ומה שחתם שהוא קיבל הוא רק אפקטיבי 21/05/02 (..........) ישראל X" (ראו - נספח יד' לתצהיר התובע. להלן- "המסמך השלישי").) התובע טוען, כי בהמשך למסמך זה הסכימו הצדדים שהנתבע ישיב לתובע את הסכום המגיע לו בתשלומים של 900 ₪ אחת לחצי שנה (עמ' 7 ש' 20-9), וכי בפועל הנתבע שילם לו ששה תשלומים של 900 ₪, וכן תשלום אחד של 450 ₪ אשר שולם בשנת 2007. לטענת התובע הנתבע לא שילם לו דבר מעבר לכך, ומכאן תביעתו של התובע להחזר סכום משוערך של 232,299 ₪. ההליך בתחילת הדרך הכחיש הנתבע את חתימותיו על המסמך השלישי הנ"ל. על כן, הגיש התובע חוות דעת של גרפולוג לפיה החתימות הן חתימותיו של הנתבע, ברם הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית. בישיבת קדם המשפט התברר כי הנתבע איננו כופר עוד בחתימותיו על המסמך השלישי, וכי יש בפיו שתי טענות הגנה אחרות; ראשית - התיישנות, ושנית - שסכום הקרן שהשקיע התובע עומד על סך של 75,850 ₪ בלבד, אותו השיב הנתבע לתובע זה מכבר. לנוכח הטענות האמורות הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע במחלוקות על יסוד החומר שבפניו, ועל יסוד מה ששמע מהצדדים עצמם, כאשר בשאלת ההתיישנות יינתן פסק דין מנומק, ואילו בסוגיית קרן החוב יפסוק בית המשפט לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, כאשר סכום הקרן שיפסק לא ייפול מסך של 75,850 ₪ ולא יעלה על סך של 110,460 ₪. ויודגש, גם אם התובע לא היה זונח את טענתו לפיה המסמך השלישי לא נחתם על ידו, הרי שהייתי דוחה את טענתו לנוכח העובדה שהוא לא הגיש חוות דעת מטעמו, ומכאן שאני גם דוחה את טענת הנתבע לפיה הוא פרע את מלוא החוב לתובע, כיוון שטענה זו סותרת את המסמך השלישי שעליו חתם הנתבע, ומשום שהנתבע לא הוכיח כי שילם לתובע דבר מה לאחר חתימת המסמך השני. דיון והכרעה הסכם ההשקעה נכרת בין הצדדים ביום 14/05/00, המסמך לפיו השיב הנתבע לתובע את כל כספו נחתם ביום 03/09/01, ואילו המסמך השלישי בו הצהיר הנתבע כי לא החזיר את הכסף וכי המסמך השני היה פיקטיבי ("אפקטיבי" בלשון הצדדים), נחתם ביום 21/05/02. התביעה הוגשה ביום 15/08/01, קרי - למעלה מתשע שנים לאחר שנחתם המסמך השלישי. הנתבע טוען כי סיים לפרוע את חובו לתובע כבר בחודש אוגוסט 2002, וכי גם אם יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה, הרי שהתביעה הוגשה כתשע שנים לאחר הולדת עילת התביעה. התובע, לעומת זאת, טוען כי שני התשלומים האחרונים ששילם לו הנתבע על חשבון החוב שולמו בשיקים בשנת 2006 ובשנת 2007, ועל כן התביעה לא התיישנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1957, קובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הולדת עילת התביעה של התובע. במקרה שלפניי עילת התביעה של התובע נולדה לכל המאוחר עם חתימת המסמך השלישי ביום 21/05/02, ומכאן, לכאורה, שהתביעה התיישנה. ואולם, סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה." משמעות הוראה זו הינה, שאם יוכיח התובע כי אכן בוצעו שני תשלומים על חשבון החוב בשנים 2007-2006, הרי שמרוץ ההתיישנות התאפס באותן שנים, והתוצאה תהיה שתביעת התובע לא התיישנה. להלן נבדוק, אפוא, את שני התשלומים הנטענים. התובע טוען כי קיבל מהנתבע על חשבון החוב שיק בסך של 900 ₪, אשר זמן פירעונו 06/07/06. דא עקא, ששיק זה לא הוגש כראיה, כיוון שהבנק שהחזיק בו הודיע כי השיק בוער. התובע טוען כי בידיו פתק עליו הוא רשם בזמן אמת את פרטי השיק, ולטענתו פתק זה מוכיח את גרסתו, מפני לא יתכן שהוא ידע את פרטי השיק אם זה לא נמסר לידיו. לכך משיב הנתבע, ובצדק, כי הפתק הוצג לבית המשפט רק לאחר שהתובע עיין במסמכי חשבון הבנק של הנתבע במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק זה, ולכן לא היה לתובע כל קושי "למצוא" במסמכים שיק שיתאים לגרסתו. תשובת הנתבע משכנעת, ועל כן אני קובע כי טענת התובע בנוגע לשיק זה לא הוכחה. התובע טוען כי בשנת 2007 בוצע תשלום נוסף על סך של 450 ₪ בשיק מיום 21/01/07. שיק זה הוצג לבית המשפט (ראו - הודעת בנק הפועלים מיום 19/06/13). מעיון בשיק עולה כי הוא נמשך לפקודת חברה בשם "רודה ברכה" ולא לפקודת התובע. עם זאת, בגב השיק נרשם שמו של התובע: "הרשל X" (נבהיר, כי "הירש" משמעו ביידיש "צבי" - ראו: "מילון חדש עברי- יידי" (הוצאת ש. זק 2003 ירושלים), ואילו "הרשל" משמעו "צבי קטן" - ראו א. ווינרייך "יידיש לאוניברסיטה" (מהדורה חמישית 1974) עמ' 328). העובדה שנהוג לכנות את התובע בשם "הרשל" נתמכת באחת הקבלות שמסר לו הנתבע כאשר קיבל ממנו את כספי ההשקעה (ראו - נספח ה' לכתב התביעה). התובע מודה בסיכומיו כי שיק זה לא הופקד בחשבונו ( סעיף 8 לסיכומי התשובה), ברם לטענתו עצם העובדה כי שמו רשום בגב השיק מלמדת על כך שהשיק נמסר לו על חשבון החוב. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבע הודה שהתשלום האחרון שביצע על חשבון החוב היה על סך של 450 ₪, וכן טוען התובע כי בתחילת ההליכים הנתבע הסתיר את דבר קיומו של השיק. לשיטתו של התובע גם עובדות אלה מלמדות שהשיק נמסר לו על חשבון החוב. תשובתו של הנתבע לטענות אלה הינה, שגם אם הרישום "הרשל X" מלמד על כך שהשיק עבר תחת ידי התובע, הרי שאין בכך כדי ללמד שהנתבע הוא שמסר את השיק לתובע על חשבון החוב. לדברי הנתבע, לו ולתובע יש מכרים משותפים רבים, כך שייתכן שהנתבע מסר את השיק לאותה חברת רודה וממנה התגלגל השיק, במישרין או בעקיפין, לתובע. הנטל להוכיח כי השיק האמור נמסר לתובע לשם פירעון החוב שבו עסקינן מוטל על התובע, ולטעמי התובע לא עמד בו. כאמור, השיק לא נרשם לפקודת התובע, והתובע לא הפקיד אותו בחשבונו. כל שניתן לקבוע על יסוד החתימה בגב השיק הוא כי השיק עבר בהזדמנות כזו או אחרת תחת ידי התובע, ברם אין ראייה שתלמד במסגרת איזו עסקה נמסר השיק לתובע ועל ידי מי. אכן, התובע הזכיר כבר בכתב התביעה כי שולם לו סכום של 450 ₪ בשיק, אך יושם אל לב כי בכתב התביעה נטען שהשיק נמסר ביום 20/1/07, ואילו העיון בשיק מלמד כי זמן פירעונו של השיק הוא 21/1/07. ברגיל לא הייתי מייחס חשיבות רבה לאי התאמה זו, ברם במקרה שלפניי כאשר הראיות שבידי התובע בנוגע לביצוע התשלום דלות, ובשים לב לשיהוי שחל בהגשת התביעה, אזי אי ההתאמה פועלת נגד התובע. זאת ועוד, קשה לקבל את גרסת התובע גם מן הטעם שלא ברור מה ההיגיון בכך שהנתבע ישלם לתובע על חשבון החוב בשיק שלא נרשם לפקודת התובע, דבר שעלול להקשות על הנתבע להוכיח כי מסר את השיק על חשבון החוב. אשר על כן, לא שוכנעתי כי השיק על סך של 450 ₪ היה קשור לחוב בו עסקינן, ומשכאלו הם פני הדברים גם לגבי התשלום הנטען בסך של 900 ₪, הרי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות. בנסיבות העניין, מאחר שהתביעה נדחתה רק בשל התיישנות, אינני עושה צו להוצאות לטובת הנתבע. למעלה מן הצורך אציין, כי אילו הייתי נדרש להכריע בסוגיית גובה החוב אזי לאחר ששמעתי את הצדדים, ולאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו, הייתי פוסק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. החזר כספיהשקעות