קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תביעה הדדית על תקיפה: לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי בסך 30,000 ₪ ותביעה שכנגד, המהוות פרק נוסף בסכסוך ממושך בין הצדדים שהינם שכנים. טענות הצדדים בתמצית התובע (להלן - שמחה) טוען כי ביום 6.3.13, עת צילם את המצלמות הרבות שיש לנתבע (להלן - משה) סביב ביתו, היכה אותו משה, כך שהיה צורך לפנותו באמבולנס לבית החולים רמב"ם. לטענתו, בעקבות התקיפה נפגע בכל חלקי גופו והוא סובל מדכאון ופחד המדירים שינה מעיניו. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי שמחה הוא זה שתקף אותו ומיד כאשר ניסה לברוח נפל ונחבל. משה צירף פרוטוקול דיון בבקשת צו כנגד הטרדה מאיימת שהגיש שמחה בגין האירוע הנדון כאן (ה"ט (של'-חי') 25627-03-13), כאשר בית המשפט לא נתן את הצו בסופו של דבר. עוד צורף לכתב ההגנה תיעוד בגין 8 תלונות שהגיש משה כנגד שמחה בטענות שונות (כניסה לחצריו, גרימת נזק לביתו, השלכת אשפה בחצרו וכו') וכי משה קיבל צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד שמחה בנוגע לתקופה 25.6.12-24.12.12 (ה"ט (של'-חי') 45096-06-12). כמו כן, צורפו פרוטוקולים מדיונים שהתנהלו בין שמחה לבין שכן אחר (מר חיים גולדשטיין) שהאשים אותו בהטרדה, כאשר גם שם ניתן צו כנגד שמחה להימנע מלבצע את ההטרדות הנטענות שם וכן צורף כתב אישום שהוגש כנגד שמחה בגין פגיעה במזיד ברכבו של משה. מן התיעוד שצורף, נראה כי גם משה נלקח לרמב"ם ביום האירוע. במקביל הגיש משה כתב תביעה שכנגד בגין הוצאות שלטענתו נגרמו לו בגין האירוע: סך של 372 ₪ על פינוי באמבולנס (קיים תיעוד), סך של 750 ₪ בגין תשלום לבית החולים (קיים תיעוד), סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות (אין תיעוד) וסך של 50 ₪ בגין אגרה. שמחה מכחיש את כל הנטען בכתב התביעה שכנגד וטוען כי הגיש תלונה במשטרה בעניין זה הנמצאת עדיין בבירור וכי יש לתמוה על כי לא הוגשה תביעה על ידי משה מלכתחילה, אלא אך במסגרת תביעה שכנגד בהליך אותו יזם שמחה. דיון והכרעה אין מחלוקת כי ביום 6.3.13 התרחש עימות כלשהו בין הצדדים, על רקע העובדה ששמחה ניסה לתעד את המצלמות המקיפות את ביתו של משה. קיימת מחלוקת בשאלת טיבו של העימות, מי תקף את מי במהלכו, אם בכלל, ומהן תוצאות התקיפה. עיון במסמכים שהציג משה מעיד על כך שביום 13.3.13 פנה שמחה לבית המשפט (תיק ה"ט 25627-03-13), בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד משה בגין האירוע נשוא הליך זה (נספח ח לכתב ההגנה). בדיון שם מסר שמחה כי משה תקף אותו על רקע סכסוך שכנים מתמשך וכי היו עדים רבים לארוע אך איש מהם אינו מעוניין להעיד. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על מתן צו במעמד צד אחד. ביום 21.3.13 התנהל דיון במעמד שני הצדדים (פרוטוקול צורף נספח א לכתב ההגנה). מפרוטוקול הדיון שם עולה כי שמחה סימן על גבי תמונות את מיקומו בזמן שצילם את מצלמות ביתו של משה. לדבריו, בעדותו שם, משה ירד בגינו לרחוב בקללות ובצעקות. כאשר שמחה רצה לעבור מכיוון הכביש לביתו, עבר בין שתי מכוניות, משה תפס בו ודחף לו בוקסים בראש עד כי נפל ארצה ואיבד את הכרתו. משה העיד בדיון שם כי נמצא ברחוב מאחר וניסה להסדיר חניית רכב של חבר שבא לבקר אותו. אותה עת הגיע שמחה והחל לצלם בטאבלט. משה אמר לו שאסור לו לעשות את הדברים האלה, תוך שחילופי הדברים בין השניים נמשכים. לדברי משה, עמדו השניים פנים מול פנים עת לפתע חש חבטה עזה בחזה ונותר המום. החובט היה שמחה. שמחה הסתובב ורצה לעבור בין שתי המכוניות אך נתקל בתפוח הרכב ונפל. משה מעיד כי אינו זוכר אם השניים היכו זה את זה אך טוען כי לא היכה את שמחה. במסגרת אותו דיון הופיע עד בשם X אשר בא מטעם משה. עד זה סיפר כי הינו שכן. "ראיתי ויכוח בין גבי והבן אדם הנוסף שנמצא פה (מצביע לכיוון המבקש). עמדתי בחלון ...הם עמדו ליד הכניסה של גבי...ראיתי שהיה להם ויכוח והמבקש הלך בין המכוניות ונפל...". לשאלת בית המשפט שם משיב העד כי לא ראה כי מישהו מהצדדים מרביץ לשני וכי הויכוח התנהל בצעקות אך לא הרימו ידיים. בסופו של דיון זה, הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצת בית המשפט, לפיה ינהגו בכבוד האחד כלפי רעהו, ינסו לפתוח דף חדש ביחסים ויפתרו מחלוקות בדרכי נועם. הצדדים הסכימו כי הצו הזמני שניתן יבוטל. טרם יבשה הדיו על פסק הדין המאשר הסכמה זו של הצדדים, הוגשה התביעה דנן. במסגרת הדיון חזר כל צד על טענותיו , כל אחד מהצדדים נחקר והשלים את ראיותיו. שמחה הגיש את תעודת חדר המיון אליו פונה ביום הארוע (ת/1). בפרק האנמנזה צויין כי לדבריו, כשעה טרם קבלתו הותקף על ידי שכן וקיבל אגרופים בפנים ובראש שלאחריהם נפל. שולל איבוד הכרה, אך מתלונן על בחילה וסחרחורת.ממצאי הבדיקה מצביעים על בדיקות תקינות, לרבות צילום CT מוח תקין, אקג תקין, בדיקה נוירולוגית תקינה וללא בעיה כירורגית דחופה. לסיכום, הומלץ על 3 ימי מחלה ונוגדי כאבים לפי הצורך. התמונות שהציג שמחה (ת/2) מתעדות את מצבו הפיזי יום לאחר הארוע. מהן עולה שפשוף קל באזור ברך שמאל. לא ניכרים סימני חבלה ויזואליים באזור הראש או הפנים. יש לציין כי תמונות הראש מתעדות את החלק הימני. כן הציג שמחה את משקפיו שנשברו לדבריו בארוע. במהלך חקירתו סיפר שמחה כי קיבל ממשה מכות כאשר רצה לצאת לכיוון הכביש. לדבריו, קיבל בוקסים בראש ונפל ולאחר מכן חש מכה גם ברגל אך אינו יודע עם מה הוכה. להערכתו מדובר בלבנה או עץ. לדבריו, הצליח להגיע לאוטו אך כשחזר קיבל סחרחורת ונפל. כל אחד מהצדדים הציג תמונה המתארת לשיטתו את מקום הארוע (ת/3, נ/3), אולם לפי גרסאות שניהם, אין מחלוקת כי שמחה נפל בין שני הרכבים המתועדים בתמונות הללו. לאחר שעיינתי בראיות שהציגו הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. גרסת שמחה לאופן התרחשות האירוע רצופה סתירות. לעניין זה ניתן לעיין במספר הגרסאות שמסר: בתצהיר מיום 13.3.13 אשר ניתן בתמיכה לבקשה למתן צו בתיק ה"ט 25627-03-13 סיפר כי "הפגיעה בי היתה מאחור בראשי ונפלתי והמשכתי לקבל מכות". במעמד חקירתו מיום 21.3.13 במסגרת תיק ה"ט 25627-03-13 מספר "כשבאתי לעבור מכיוון הכביש לבית עברתי בין שתי מכוניות ואז הוא תפס אותי ודחף לי בוקסים בראש וכמעט הלכתי למות. אחר כך שכבתי על הרצפה כמעט בלי הכרה. אני אפילו לא זוכר שלקחו אותי לרמב"ם." בתעודת חדר המיון סיפר שמחה כי "קיבל אגרופים בפנים ובראש ולאחר מכן נפל... שולל איבוד הכרה" בתיעוד רפואי ממרפאת קופת חולים כללית ביום 7.3.13 סיפר שמחה לרופא כי הותקף על ידי שכן וקיבל ממנו אגרופים בראשו. בהמשך הכה אותו באבן (או חפץ כבד אחר) ברגל השמאלית. מהתעודה הרפואית עולה כי בבדיקה נמצאה רגישות באזור הראש משמאל ומסביב לאוזן שמאלית. בכתב התביעה כאן נרשם "כאשר צילמתי את המצלמות הרבות שיש מסביב לביתו לפתע הופיע הנתבע ונתן לי מכה בראש ונפלתי לאדמה והמשיך להכות אותי במכות רצח..." במעמד חקירתו מיום 23.10.13 הוצגו בפניו התמונות המתעדות את מקום הארוע והתבקש להסביר מאיפה לאיפה הלך וסיפר כי "ירדתי מהמדרכה לכיוון הכביש". גרסאות שמחה לאופן התרחשות הארוע אינן קוהרנטיות. מחד מספר כי הוכה בראשו עת הותקף מאחור ומאידך מספר על פגיעה עם אגרופים באזור הפנים; מחד מספר כי נפל ואיבד הכרה ומאידך שולל איבוד הכרה; מיקום התרחשות התקיפה הנטענת אף הוא משתנה מגרסה לגרסה - האם התבצע באמצע הרחוב שעה שעסק בתיעוד מצלמותיו של משה או שמא כאשר ירד מהמדרכה לכביש או שמא כאשר נמצא בין הרכבים החונים כפי שניתן לראות בתמונות? לא ברור. אין מחלוקת כי שמחה הגיש תלונה במשטרה בגין ארוע זה אך לא הביא עימו תיעוד כלשהו מתיק החקירה, כגון עדותו שלו. נתון זה פועל לחובתו שהרי חזקה על בעל דין שלא יימנע מהצגת ראיה העשויה לחזק את גרסתו. זאת ועוד. תלונותיו של שמחה, כפועל יוצא מהתקיפה הנטענת, אף הן אינן קוהרנטיות. בדו"ח הבדיקה הראשוני בחדר מיון לא דובר כלל על פגיעה באזור הרגל השמאלית וכך לא צויין דבר בעניין זה בתצהירו ובעדותו הראשוניים של שמחה בפני בית המשפט במסגרת הליך ה"ט 25627-03-13. יחד עם זאת, תלונה ראשונה לעניין חבלת רגל עולה בתיעוד של קופת חולים מיום 7.3.13 וכן בתמונות שצולמו יום לאחר הארוע. לא ברור מדוע לא העלה שמחה עניין פגיעה זו בתלונותיו קודם לכן ומדוע לא מצא לנכון להתייחס אליה במסגרת ההליך המשפטי בעניין הצו למניעת הטרדה מאיימת. בנוסף, התמונות שצירף שמחה כראיה (ת/1) מתעדות את החלק הימני בראש ואילו בתעודה הרפואית שנערכה ביום 7.3.13 נמצאה רגישות באזור השמאלי דווקא. לסיכום, לא עלה בידי שמחה להוכיח כי משה אמנם תקף והיכה אותו במסגרת העימות שפרץ ביניהם ביום 6.3.13. עדותו של שמחה, הרצופה סתירות כמבואר לעיל הן בנושא מהלך הארוע והן בנוגע לנזק שנגרם, הינה עדות יחידה. לא עלה בידו להביא כל עד נוסף לתמיכה בגרסתו חרף העובדה כי גם לשיטתו היו עדים רבים במקום אותה עת אלא שאיש מהם לא הסכים לתת עדות. בנסיבות אלו ועל יסוד הראיות שהובאו בפניי דין התביעה להידחות. למעלה מן הדרוש יש לציין, כי אף אילו היה מצליח שמחה להוכיח את גרסתו לאירוע הנטען, הרי היה מקום להשית לפתחו אשם תורם בשיעור ניכר בגין תוצאת האירוע ואסביר. נוכח העבר ה"מפואר" השורר בין הצדדים, לרבות תלונות הדדיות במשטרה, תביעות הדדיות בעבר, קיומו של צו קודם למניעת הטרדה מאיימת אשר ניתן במסגרת ה"ט 45096-06-12 לבקשת משה נגד שמחה ואשר במסגרתו הורה בית המשפט לשמחה שלא לעמוד בפתח בניינו של שמחה ולצלם עוברים ושבים, מן הראוי היה כי שמחה יימנע מצילומים נוספים מסוג זה. אין מחלוקת כי האירוע החל מכיוון ששמחה צילם את המצלמות הרבות שיש בנכס של משה. נוכח אירועי העבר והמתיחות השוררת בין הצדדים, היה על שמחה לדעת כי צעד מעין זה עלול לעורר חמתו של משה עד כדי הידרדרות לאירוע אלים. מבלי להפחית מחומרתו של קו פעולה אלים, ככל שהיה מוכח, הרי אך מתבקש והגיוני כי שמחה לא היה צריך ליצור כר פורה לכך מלכתחילה ומכאן שאשמו התורם בסיטואציה הינו ברף הגבוה. באשר לתביעה שכנגד, טוען משה כי הוא זה אשר הוכה על ידי שמחה, עד כי היה צורך לאשפזו ונגרמו לו נזקים ישירים ועקיפים עקב כך. לטעמי, לא עלה בידי משה להוכיח כי שמחה היכה אותו. לגרסתו, שמחה חבט בו בחזהו בעוצמה כזו שהותירה אותו הלום, וכי כאשר ביקש לסגת, נפל בין שני הרכבים החונים וכך נפצע. טענה זו של משה נסמכת על עדות יחידה מטעמו כבעל דין בהליך שבפניי. די בכך לקבוע כי לא עלה בידי משה להרים את הנטל הנחוץ להוכחת טענותיו בתביעה שכנגד. אולם דין התביעה שכנגד להידחות אף אם נידרש לראיות שהציג משה במסגרת ההליך הקודם בעניין אירוע זה. העד שהביא משה למתן עדות בגין ארוע זה במסגרת ה"ט 25627-03-13 מפריך גרסה זו. לדברי קוסולובסקי, לא היתה אלימות פיזית בין הצדדים, למעט ויכוח סוער שהתנהל בצעקות. חזקה על משה כי עת הביא עד מטעמו לתמוך בגרסתו, סמך ידיו על עדותו ומשעה שעדות זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו לפיה נפגע, יש לדחות גרסה זו כעת. אמנם, דו"ח מגן דוד אדום מיום האירוע מציין "2 אנשים שרבו מכות ביניהם" אך בהמשך נרשם כי הדברים מבוססים על דבריו של שוטר שנכח במקום, שכן הצוות המטפל לא נכח במקום בעת התרחשות האירוע. לכן, אין בדו"ח זה כדי לסייע למשה בתביעתו. לא הובאה כל ראיה אחרת מתיק המשטרה בעניין זה. בנוסף, אין מחלוקת כי משה לא הגיש כל תלונה במשטרה בגין אירוע התקיפה הנטען על ידו ואף בכך יש כדי לערער את גרסתו לפי הותקף על ידי שמחה, בפרט בשים לב לעובדה שמדובר באדם למוד ניסיון בהגשת תלונות למשטרה על רקע אירועי עבר מול הצד שכנגד. לסיכום - דין התביעות ההדדיות להידחות. מחמת מערכת היחסים הקשה השוררת בין הצדדים ממילא ועל מנת שלא לגרום הסלמה נוספת, ומחמת התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו. לצדדים נתונה זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. משפט פליליאלימותתביעה הדדיתתקיפה