תאונת קטנוע עקב אי מתן זכות קדימה

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תאונת קטנוע עקב אי מתן זכות קדימה: רקע נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול וגרם חבלה של ממש וכן עבירה של נהיגה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש, בניגוד (ובהתאמה) לתקנות 64(א)(2) ו-21 (ג) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם ביום 22.11.11 שעה 17:00 במונית ברחוב ויצמן בגבעתיים מדרום לצפון והתקרב לצומת עם רחוב ריינס (להלן: "הצומת"). אותה שעה נהג מר נוח X (להלן: "המעורב") קטנוע ברחוב וייצמן מדרום לצפון, מול כיוון נסיעת הנאשם והתקרב לצומת. הנאשם, כך נטען בכתב האישום, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך והחל בביצוע פנייה שמאלה בצומת מבלי שנתן זכות קדימה לקטנוע המעורב שהגיע אותה עת ממולו ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מן ההתנגשות נחבל המעורב חבלות של ממש (שברים מרובים בצלעות, קונוטוזיה ריאתית משמאל והמופנאמוטרקס משמאל). הנאשם כפר במיוחס לו. פרשת התביעה במסגרת פרשת התביעה העיד עת/1 מפקח (מתנדב) ראובן לניר שהגיע למקום התאונה סמוך לאור האירוע. עת/1 הגיש דוח פעולה [ ת//1] בו צוין כי נלקחו פרטיה של עדת ראיה לאירוע ששמה מאיה הראל. עדת ראיה זו הלכה על המדרכה בצד המזרחי של הכביש ושמעה רעש. כאשר הסתכלה על המתרחש, הבחינה בקטנוע שנסע ברחוב ויצמן מדרום לצפון כשהוא מחליק לימין שורת מכוניות שעמדה לפני הצומת, המשיך בהחלקה ופגע במונית הנאשם בצידה הימני. כבר עתה אומר כי איש מן הצדדים לא ביקש לזמן את גב' הראל לעדות ולא הוכח כי יש לקבל גרסתה באמצעותו של מר לניר כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה כי עדות זו - כשהיא מושמעת בהליך זה על ידי עת/1 - היא עדות מפי השמועה ועל כן אינה קבילה ולא ניתן לסמוך עליה כל ממצא בגדר הכרעת דין זו ואף לא היה מקום להתבסס עליה בסיכומי ההגנה כפי שנעשה. עת/2 היה המעורב, מר נוח X. עד זה ציין כי לאחר סיום יום עבודתו כשליח על קטנוע התכוון לנסוע לחמותו. בצומת, בו הייתה לעת/2 זכות קדימה, נסע העד ישר. לדבריו, הוא אינו זוכר כי ראה את הנאשם פונה שמאלה אלא רק כי נסע ישר. עת/2 ציין כי בנסיעה לכיוון הצומת לא היה דבר שהסתיר את שדה הראיה שלו. עת/2 נשאל אם איבד את השליטה בקטנוע והחליק. לדבריו "אני לא שולל את הטענה הזו. אני פשוט לא זוכר" [ עמ. 6 שו' 20-21]. עת/2 גם לא שלל את טענת הנאשם - כפי שנוסחה על ידי הסנגור בחקירה נגדית - לפיה הכביש היה פקוק. עת/2 לא זכר. עת/2 אישר כי אם המונית עומדת בנתיבה עוד לפני הפגיעה כי אז לא היה גורם שיפריע לו לראות את המונית לפני שהיא פונה. הוא גם לא זכר אם הגיע אל המונית ופגע בה בהחלקה צדית או בבלימה [ עמ. 6 שו' 30]. פרשת ההגנה במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם. הנאשם ציין כי במועד הרלוונטי הגיע לצומת בעת שהתנועה במקום הייתה ערה והיו עומסי תנועה. הנאשם בחר לעמוד בנתיב המרכזי מבין שלושה נתיבים ובשל עומס התנועה לא היה יכול לעבור לנתיב ממנו אפשרית פנייה שמאלה בצומת. גברת שנהגה בכיוון הנגדי לנאשם סימנה לו בידה כי הוא יכול לעבור. לטענת הנאשם "עוד לא הספקתי להכניס להילוך" כאשר לפתע נחבט בו האופנוע. מאוחר יותר התברר בחקירה נגדית כי הנאשם אכן נכנס לצומת אם כי לטענתו לא הספיק לעבור כברת דרך רבה ["הצומת די רחב. עד שמצליחים לבצע פנייה שמאלה זה דורש זמן. זה היה מטר מתחילת הנסיעה. לא יותר" [ עמ' 8 שו' 13-14]. הנאשם ציין כי עובר לתאונה לא ראה את רכב המעורב ["לא היה רוכב. לא היה כלום. אני רוצה באמת לדעת אפוא טעיתי. הוא בכלל לא היה שם. הוא פתאום נפל מהשמיים, לא יודע מאפה. אולי הוא בא מהצד. לא יודע." [עמ. 8 שו' 20-21]. בהמשך אמר הנאשם: "אם אתה אומר לי שזכות הקדימה בצומת היא של הרכב שבא ממול, אני משיב הוא לא היה שם איך אתן לו זכות קדימה". "הוא לא היה שם" [ עמ. 8 שו' 26-28]. עם זאת, הנאשם הודה כי אינו יודע אם יש דרך אחרת להגיע למרכז הצומת כפי שהוכח שהיה זולת בדרך בה נהג המעורב [ עמ. 8 שו' 30-31]. בסיכומיו ביקש ב"כ המלומד של הנאשם לזכות את הנאשם. טיעון ההגנה מבוסס על כך שאילו היה הנאשם חוסם את נתיב נסיעתו של המעורב היה על המעורב לזכור זאת או את תגובת הבלימה דבר שלא היה זכור למעורב בעדותו. עוד טען ב"כ הנאשם כי יכול והחלקתו הנטענת של רכב המעורב הייתה ללא קשר לנוכחות הנאשם במקום ואיננו יודעים את מסלול ההחלקה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את מכלול הראיות הגעתי למסקנה כי יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אלה טעמיי: בשים לב להסדרי התנועה בצומת ברור - ועל כך אין חולק - כי היה על הנאשם לתת זכות קדימה לאופנוע המעורב שהיה בכיוון נסיעה ישר. העבירות המיוחסות לנאשם הינן עבירות על תקנות העבירה המסווגות כעבירות אחריות קפידה. במצב דברים כזה, נדרשת התביעה להראות רק כי התקיים היסוד העובדתי של העבירה שאז עובר הנטל על הנאשם להוכיח כי לא התרשל וכי עשה כל שניתן על מנת להימנע מן העבירה ( ראו: רע"פ 4010/04 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). התביעה עמדה לטעמי בנטל הרובץ לפתחה. הוכח כי הנאשם נכנס לתחום הצומת לצורך ביצוע הפנייה שמאלה בעת שרכב הנאשם נסע ישר מן הכיוון הנגדי, כעולה מגרסת הנאשם. לפיכך, עובר הנטל לנאשם להראות כי לא התרשל ועשה כל שנדרש על מנת להימנע מביצוע העבירה. האם הנאשם עמד בנטל להראות כי לא התרשל ועשה כל שניתן על מנת להימנע מביצוע העבירה? אינני סבור כך. אפתח ואומר כי בניגוד לנטען בעדות הנאשם, ברור כי הרכב המעורב לא צנח לצומת "מן השמיים". המעורב העיד כי נסע לכיוון הצומת בכיוון ישר. מנגד, הנאשם לא ידע לומר אם קיימת דרך חלופית בה היה בידי הרכב המעורב להגיע למרכז הצומת זולת הדרך בה טען המעורב כי הגיע לצומת (עד לשלב בו אבד זכרונו מן האירוע). ניתן אם כן לראות כי ההסבר הסביר היחיד- והנתמך בעדותו של המעורב בדבר נסיעתו ישר עד לשלב בו אבד למעורב זכרונו - הוא כי המעורב נסע ישר בצומת ונכנס אליה ואז אירעה ההתנגשות עם המונית של הנאשם. אין בידי לקבל את הנטען בסיכומי ההגנה בדבר החלקתו של אופנוע המעורב עד לפגיעה ברכב הנאשם. עדותה של עדת הראיה גב' הראל לא נשמעה בבית המשפט וגרסתה כפי שהובאה מפיו של עת/1 הינה עדות מפי השמועה שאינה קבילה ולא ניתן לסמוך עליה כל ממצא. בנוסף, לא נאמר במסגרת פרשת ההגנה דבר על כך שהנאשם ראה את אופנוע המעורב מחליק לעבר רכבו ומתנגש בו. עוד אומר כי בניגוד לנטען בסיכומי ההגנה, אין למצוא דופי בחוסר יכולתו של המעורב להיזכר בפרטי האירוע. אין כל טענה כי היעדר יכולתו של המעורב לזכור את פרטי התאונה עצמה נובעת ממניפולציה או אקט מכוון מצדו. יתרה מזו, הנאשם עצמו בעדותו לא טען כי לא חסם את הצומת. אמנם הנאשם העיד כי "הצומת די רחב. עד שמצליחים לבצע פנייה שמאלה זה דורש זמן. זה היה מטר מתחילת הנסיעה לא יותר" ( עמ. 8 שו' 13-14). מדובר בנתונים כלליים שאין בהם ללמד בהכרח כי המעורב לא חסם את נתיב נסיעתו של המעורב ברגע בו אירעה התאונה. ניתן לסכם ולומר על בסיס הראיות הקבילות בתיק כי על פי גרסת המעורב הוא נסע ישר בצומת. הוא אינו זוכר ואינו יכול לשלול אפשרות כי החליק. ממילא לא ניתן לקבוע כל ממצא או להניח הנחת עבודה כלשהי בנוגע למהירות נסיעתו של המעורב. זולת טענה זו אין כל עדות קבילה בתיק ממנה ניתן להסיק על החלקת אופנוע המעורב בכניסה לצומת. כמו כן, זולת כניסה לצומת ממסלול הנסיעה של המעורב לא הוכח כי קיים נתיב נוסף ממנו היה המעורב יכול להגיע למקום התאונה. המסקנה העולה מכל האמור היא מה שאירע בפועל הוא כי המעורב נסע ישר ונכנס לצומת וכי הנאשם לא הבחין במעורב מגיע בנסיעה לעברו בעת שהחל בביצוע הפנייה שמאלה. כאמור, ב"כ הנאשם הפנה בסיכומיו לרע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מ"י (לא פורסם, 13.9.09) ; להלן: פרשת לוקשינסקי)). באותה פרשה היה מדובר ברכב שפנה שמאלה בצומת בעת שאופנוע הגיח לעברו במהירות ("כמו טיל" לטענת המערערת) פגע ברכב ורוכב האופנוע נהרג. ההנמקה לזיכוי בפרשת לוקשינסקי הייתה , בתמצית, כי בשתי החלופות העובדתיות שנבחנו על ידי בית המשפט אין די מידע בנוגע למהירויותיהם, ולו גם באופן משוער, של כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה ולכן לא ניתן להצביע באופן פסקני על המערערת כמי שאחראית לקרות התאונה. בית המשפט העליון הדגיש עם זאת, בעת בחינת החלופות, כי תחשיבים פשוטים יחסית היו יכולים לסייע בגיבוש עמדה וקביעת ממצאים בעניין זה. חומרי גלם לעריכת תחשיבים כאלה היה בנמצא אולם התביעה - שתפקידה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר - לא עשתה כן והדבר נזקף לזכות המערערת. לטעמי אין הנדון דומה לראיה. הגם שניתן על פי עדותו של הנאשם להניח - כהנחת עבודה - כי כניסתו של הנאשם לצומת הייתה במהירות איטית ומדודה הרי שאין כל בסיס בחומר הראיות לקביעה - או להנחה - לפיה המעורב נכנס לצומת במהירות גבוהה. זאת, בניגוד לאמור בפרשת לוקשינסקי ממנה עולה לכאורה כי האופנוע שעליו רכב המנוח נסע במהירות גבוהה לקראת רכבה של המערערת. לאור האמור ניתן לטעמי לקבוע כי הנאשם נהג בחוסר זהירות בעת שנכנס לצומת מבלי לשים לב למתרחש בצידה השני של הצומת. מן האמור לעיל גם לא עולה כי הנאשם הרים את הנטל הרובץ לפתחו להראות כי לא התרשל ועשה כל שניתן על מנת להימנע מן העבירה. לאור כל האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת אופנועתאונת קטנועזכות קדימהקטנוע