קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תאונת דרכים תאונת דרכים בין משאית לאוטובוס בצומת אבא הלל רמת גן - תביעת פיצויים בגין נזקי רכוש לרכב: הרכבים המעורבים בתאונה בתאונה מעורבים 2 רכבים: רכב התובעת - אוטובוס בקו 531 מת"א להרצליה (להלן - "האוטובוס"). רכב הנתבעים - משאית מתוצרת דאף (להלן - "המשאית"). מקום התרחשות התאונה: צומת מרומזר של הרחובות ז'בוטינסקי ואבא הלל ברמת-גן. שעת התרחשות התאונה: אחה"צ (סביבות 14:00). המחלוקת אין חולק, כי עובר לתאונה עמדו האוטובוס והמשאית באותו כביש (ז'בוטינסקי) אל מור אור אדום ברמזור שבכיוונם, כי המשאית עמדה בנתיב מימין לאוטובוס ובמקביל אליו, וכי לאחר תחילת הנסיעה בצומת שמאלה (עם התחלפות האור ברמזור מאודם לירוק) התנגשו שני הרכבים, כאשר באוטובוס נפגעה הפינה הימנית-קדמית במקומות שונים וכאשר במשאית נפגע דופן שמאל לאורך וילון המכסה את ארגז המשאית. המחלוקת היא בשאלה, איזה משני הרכבים סטה לעבר השני ונהג בחוסר זהירות עם תחילת הנסיעה לתוך הצומת המרומזר, כאשר מחלוקת משנה היא לגבי הנתיבים בהם נסעו שני הרכבים בזמן התאונה. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, והנזק הנתבע (לאחר הפחתת סכום התביעה המוסכמת כאמור) אינו שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות שחור לבן (באיכות גרועה) של נזקי האוטובוס. תמונות שחור לבן של המשאית. צילום מפה של הצומת בו אירעה התאונה (במפה לא מוצגים הנתיבים בכבישים, והמפה לא מסייעת הרבה להבנת זירת התאונה). צילום (באיכות גרועה מאוד) של הודעת נוסע האוטובוס במשטרה (הנוסע לא הצליח לפענח ולקרוא בעדותו בפניי את רוב הכתב בהודעה). עדויות מטעם שני הצדדים: מטעם התובעת - נהג האוטובוס וכן נוסע האוטובוס; מטעם הנתבעים - נהג המשאית. הכרעה דין התביעה להידחות. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, ולכן מסקנתי היא שהתאונה התרחשה באחריותו הבלעדית של נהג האוטובוס. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את עדות נהג המשאית מהימנה ומשכנעת יותר מזו של נהג האוטובוס וגם מזו של נוסע האוטובוס. זאת גם מאחר שעדות נהג המשאית התיישבה גם עם יתר הראיות. לא ניתן להתעלם מכך שחלפו שנים רבות מאז התרחשות התאונה ועד שמיעת העדויות. כמעט כל העדים, ובמיוחד עדי התובעת, התייחסו לחלוף זמן זה ולפגיעתו הקשה בזיכרונם לגבי התאונה. סבורני שמחובתה של תובעת, שיודעת היטב שגורל תביעתה תלוי בהכרעה במחלוקת עובדתית על סמך עדויות נהגים ונוסעים, לקדם הכרעה מהירה ככל האפשר בתביעתה, ודאי כאשר מדובר בתביעה בסדר דין מהיר. ואילו במקרה שלנו חלף פרק זמן עצום של 4.5 שנים מאז התאונה ועד שמיעת העדויות, ולכן אין להתפלא על פגימת זיכרון העדים. בנסיבות, תופעה זו פועלת לחובתה של התובעת, משלא דאגה לבקש קביעת דיון מהירה. יצוין בהקשר זה, כי כתב ההגנה הוגש עוד ביום 16.6.10 וכי בקשתה (הראשונה והיחידה) של התובעת לקביעת דיון בתיק (משמזכירות ביהמ"ש לא קבעה משום מה מועד דיון) הוגשה רק ביום 11.10.12. לחובת התובעת נזקפים גם מחדלים ראייתיים: ראשית, העובדה שהתובעת הגישה צילום של הודעת נוסע האוטובוס במשטרה, כשההודעה באיכות גרועה מאוד ולמעשה בלתי קריאה, תוך התעלמות מהחלטת ביהמ"ש מיום 3.6.13 שבה נדרשה התובעת להגיש עותק קריא. הדבר הביא לכך שלא ניתן לעשות באותה הודעה כל שימוש, משביהמ"ש ומוסר ההודעה בעצמו (נוסע האוטובוס) לא הצליחו לפענח את הכתב בהודעה. מצופה היה מהתובעת לשחזר את המסמך ולהדפיסו, עוד בטרם הדיון, ולהגיש מסמך משוחזר ומסודר בטרם הדיון, דבר שלא נעשה. הדבר מצער במיוחד, מאחר שנוסע האוטובוס אמר במפורש בעדותו, כי בחלוף השנים אינו זוכר היטב את נסיבות התאונה, אך בהודעתו במשטרה, שנמסרה בסמוך למועד התאונה, מסר על הידוע לו. מחדל ראייתי נוסף הוא העובדה שהוגשו תמונות נזק באיכות גרועה של האוטובוס ובשחור לבן. לא ברור מדוע בעידן דיגיטלי זה ובשים לב לזהותה הנכבדה של התובעת, לא הצליחה התובעת להגיש לביהמ"ש תמונות באיכות הולמת. במקרה שלנו התמונות אמורות ללמד על זוויות הפגיעה והיקף הנזקים, וגם מכאן חשיבותן. שני העדים מטעם התובעת עצמה סתרו האחד את השני. בעוד שנוסע האוטובוס (העד הנטרלי) העיד כי האוטובוס נסע בנתיב השמאלי מבין שני הנתיבים הפונים שמאלה, העיד נהג האוטובוס כי הוא נסע בנתיב הימני מביניהם. לדבר חשיבות עצומה, מאחר שאם אכן נסע האוטובוס בנתיב הימני, יוצא שהמשאית נסעה שמאלה מנתיב נסיעה אסור (המיועד לנוסעים ישר בלבד בצומת). מצאתי להעדיף את עדות העד הנטרלי, המתיישבת גם עם עדותו המהימנה של נהג המשאית, לפיה האוטובוס נסע בנתיב השמאלי הנ"ל ואילו המשאית, שאין חולק שהייתה במקביל ומימין לאוטובוס, נסעה בנתיב הימני מבין השניים הפונים שמאלה. למעשה, שני עדי התובעת הסתייגו רבות בעדותם וחזרו ואמרו כי בשל חלוף הזמן הרב מהתאונה, הם לא בטוחים מה התרחש בה. מנגד, נהג המשאית העיד בביטחון יחסי, אם כי מצאתי שהוא לא מייפה את עדותו, ולגבי דברים שלא ידע או לא זכר הוא לא בחר לנחש או להוסיף. כך, למשל, אמר בפשטות ובאופן מעורר אמון, כי כלל לא הבחין ברגע פגיעת האוטובוס במשאית, והוא נהג במשאית שמאלה בנתיבו וכדין, ורק שמע לפתע את ההתנגשות בדופן המשאית. העד הנטרלי העיד כי הפגיעה במשאית הייתה בפינתה הקדמית-שמאלית, בזמן שממכלול הראיות די ברור שהפגיעה הייתה במקום אחר לחלוטין: בדופן שמאל של המשאית (לאורך וילון הארגז). יצוין גם כי עד נטרלי זה ישב בזמן התאונה עם פניו קדימה לכיוון הנסיעה כאשר ראשו נשען על חלון צד ימין באוטובוס, ולכן לא הייתה לו זווית ראיה טובה לראות מה בדיוק נעשה בימינו. גם זוויות ומיקומי פגיעות הרכבים מתיישבים יותר עם גרסת הנתבעים. לא יכול למעשה להיות חולק, כי המשאית הייתה כבר בעיצומה של הפנייה שמאלה, ועשה כברת דרך בצומת בפנייתה שמאלה, כאשר האוטובוס פגע בה. ממיקומי פגיעת הרכבים ברור, כי האוטובוס היה במצב טוב הרבה יותר למנוע התאונה, מאחר שהמשאית הקדימה אותו בפניה שמאלה, והוא התנגש בה למעשה כשהיא לפניו בקו הנסיעה שמאלה. יתכן כי מגמת האוטובוס הייתה להגיע לנתיב הימני יותר (מתוך הנתיב השמאלי בו היה), כיוון שהיה עליו להגיע, לאחר השלמת הפניה שמאלה בצומת, לתחנת אוטובוס הממוקמת בצד ימין של הדרך. נהג המשאית נתן מענה סביר ומספיק לטענות נהג האוטובוס, לפיהן ראה את נהג המשאית מתעסק עם טלפון ועם ניירת עובר לתאונה ולפיהן שיער שנהג המשאית איבד או חיפש את דרכו. נהג המשאית הבהיר כי יש לו דיבורית ואין לו צורך להחזיק במכשיר טלפון נייד בידו וכי לא עסק בדבר, וגם דרכו הייתה ברורה לו, מאחר שנסע ליעד מוכר ולא חדש. סיכום התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור 4,000 ₪. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםמשאיתצומתאוטובוסנזק לרכב