קראו דוגמא מהפסיקה בנושא שכר לימוד במוסד רשמי לא מוכר: 1. האם מוסד חינוך "לא רשמי מוכר" זכאי לגבות מהורי תלמידים הלומדים בין כתליו דמי הרשמה ושכר לימוד, או שמא הזכות לחינוך חובה חינם מונעת ממנו זאת. זאת השאלה שבמחלוקת בהליך זה והיא תידון ותוכרע להלן. 2. אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים בעלי הדין: תובעת מס' 1, המוטרנות היוונית הקתולית, היא הבעלים של תובע מס' 2, בית הספר האפיסקופי בשפרעם, שהינו בית ספר "מוכר לא רשמי", כהגדרת המונח בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949 (להלן: "בית הספר"). הנתבעים הינם בני זוג והורים לשני תלמידים הלומדים בבית הספר. ביום 29.1.12 פנו התובעים לנתבע מס' 1 בדרישה לתשלום סך של 3,000 ש"ח עבור "שכר לימוד ו/או דמי שירותים" לשנת הלימודים 2010-2011. בתגובה ביקש הנתבע לקבל פרטים אודות הדרישה הנ"ל, אולם פנייתו לא נענתה. הנתבע פנה למשרד החינוך אשר הודיע לו במכתבו מיום 7.5.12 כי בחוזר מנכ"ל תשס"ג 3 (א) (להלן: "חוזר המנכ"ל") פורטו התשלומים המותרים לגבייה וכי חל איסור לגבות דמי הרשמה ושכר לימוד. 3. תביעה דנן מתנהלת בהליך של סדר דין מהיר ולפיה התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בתשלום חוב נטען בגין דמי הרשמה ושכר לימוד עבור ילדיהם לשנים 2008/9 - 2010/11 בסך של 12,172 ש"ח ליום הגשת התביעה. 4. לטענת התובעים, הואיל ובית הספר הוא מוסד חינוך לא רשמי מוכר, הרי אין כל מניעה כי הוא יגבה דמי הרשמה ושכר לימוד מהורי התלמידים הלומדים בו. הדברים עולים הן מהוראות החוק הרלוונטיות והן מההלכה הפסוקה. חוזר המנכ"ל עליו נסמכים הנתבעים בטיעוניהם אינו דבר חיקוק וכבר נפסק כי לכל היותר הוא חל במערכת היחסים שבין משרד החינוך לבין בית הספר, אך לא בין האחרון לבין הורי התלמידים. רישום תלמידים לבית הספר הינו וולונטרי ועל הורים המעוניינים כי ילדיהם ילמדו באותו בית ספר, לשאת בתשלומים המתחייבים בגין כך. אמנם נכון, בית הספר מקבל הקצבות ממשרד החינוך ומהרשות המקומית, אולם, כפי שנקבע בהוראות הדין, ההקצבות המוענקות לבית ספר לא רשמי מוכר הינן חלקיות ולא מכסות את מלוא הוצאותיו, זאת להבדיל מהקצבות המוענקות לבית ספר רשמי המכסות את מלוא ההוצאות. 5. לטענת הנתבעים, הם וילדיהם זכאים על-פי דין ללימודי חובה חינם ודרישת התובעים לחייבם בסכום התביעה אינה מתיישבת עם הזכות הנ"ל. לחיזוק טענתם בנדון מפנים הנתבעים להוראות חוזר המנכ"ל ולתשובת משרד החינוך כמפורט בסעיף 2 לעיל. כן טענו הנתבעים כי בית הספר מתוקצב הן על ידי משרד החינוך והן על ידי הרשות המקומית, וגם מטעם זה אין לחייבם בתשלומים נוספים עבור דמי הרשמה ושכר לימוד. הנתבעים הוסיפו וטענו כי מעולם לא קיבלו מהתובעים הודעה המפרטת את גובה התשלום הנדרש מהם ובפיהם טענות נוספות לעניין המסמכים המצורפים לכתב התביעה. 6. סעיף 1 לחוק לימוד חובה מגדיר שני סוגים של מוסדות חינוך: מוסדות חינוך רשמיים ומוסדות חינוך לא רשמיים - מוכרים, וזאת כמצוטט להלן: "'מוסד חינוך רשמי' פירושו - מוסד חינוך מוחזק על ידי המדינה, או על ידי רשות חינוך מקומית, או על ידי רשויות חינוך מקומיות אחדות במשותף, או על ידי המדינה ורשות חינוך מקומית, או על ידי המדינה ורשויות חינוך מקומיות אחדות במשותף, ואשר השר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך רשמי לצורך חוק זה; 'מוסד חינוך מוכר' פירושו - א. כל מוסד חינוך רשמי. ב. כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה;". מההגדרות לעיל עולה כי כל מוסד חינוך רשמי הוא בהכרח מוסד מוכר, אולם, מוסד חינוך מוכר יכול להיות מוסד רשמי ויכול להיות מוסד לא רשמי. 7. א. סעיף 6 לחוק לימוד חובה מעגן את הזכות לחינוך חינם, אם כי על-פי לשונו המפורשת זכות זו ניתנת במסגרת מוסד חינוך רשמי. לעניין זה נקבע בס"ק 6 (א) לחוק כדלקמן: "א. אלה הם זכאים לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי: מי שחל עליו לימוד חובה לפי חוק זה, זולת אם סיים את לימודיו לפי תכנית לימודים בכיתה י"ב; מי שבגיל 18 ולא סיים אלא לימודים לפי תכנית לימודים בכיתה י"א" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). לעיקרון ולפיו חינוך חובה חינם ניתן במסגרת מוסדות החינוך הרשמיים, נקבע חריג בסעיף 6 (ג) לחוק חינוך חובה, אף כי חריג זה אינו מענייננו והנתבעים אינם טוענים לתחולתו. ב. הביטוי המעשי לזכות חינוך חובה חינם נקבע בס"ק 6 (ד) לחוק חינוך חובה, ולפיו: "מי שזכאי לחינוך חינם לפי סעיף זה, לא ידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו במוסד חינוך רשמי או בעד לימודיו במוסד חינוכי אחר שאוצר המדינה נושא בשכרם לפי סעיף קטן (ג); ואולם רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד ... יהיו רשאים, באישור השר, לגבות תשלומים והחזר הוצאות, בשיעורים שהשר יקבע, בעד אספקה שהם נותנים לו, ובעד שירותים שהם נותנים לו נוסף על השירותים אשר השר הגדיר אותם בתקנות כשירותים מקובלים. אישור השר וקביעת שיעור התשלומים והחזר ההוצאות בידי השר טעונים אישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת". ג. להשלמת התמונה יצויין כי המדינה היא האחראית למתן חינוך חובה וכן עליה מוטלת החובה, במשותף עם הרשויות המקומיות, לשאת בעלות קיום מוסדות חינוך רשמיים. בנדון נקבע בסעיף 7(א)-(ב) לחוק לימוד חובה, כדלקמן: "א. המדינה אחראית למתן חינוך חובה לפי חוק זה. ב. קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם לפי חוק זה לילדים ולנערים הגרים בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית מסוימת, יהא מוטל על המדינה ועל אותה רשות חינוך מקומית במשותף....". 8. כאמור, לצד מוסדות חינוך רשמיים פועלים במדינה מוסדות חינוך לא רשמיים ואשר המדינה רשאית להכיר בהם. מתן רשיונות למוסדות חינוך לא רשמיים, קיומם והפיקוח עליהם מוסדר בחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, ובדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל נאמר כדלקמן: "החוק המוצע בא לאסור פתיחת בית ספר וקיומו שלא ברישיון מאת המנהל הכללי למשרד החינוך והתרבות (סעיפים 3 ו-4). הרישיון יינתן לאחר שהמנהל נתן דעתו על תוכנית הלימודים, כשרם המקצועי של סגל עובדי ההוראה, מבנה בית הספר והבסיס הכספי לקיומו. כן ייתן המנהל דעתו על הערותיהן של רשות החינוך המקומית והוועדה המקומית לתכנון ובנייה .... רישיון לבית ספר יכול שיהיה קבוע או זמני (סעיף 8). שר החינוך והתרבות יקיים פיקוח פדגוגי כללי על בתי הספר וכן יהיו נתונים לפיקוחו שיעורי שכר הלימוד ודרכי גבייתו (סעיף 18)". ביטוי מובהק לפיקוח משרד החינוך על שכר הלימוד ודרכי גבייתו במוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים הוסדר בס"ק 28 (ג) לחוק הפיקוח על בתי הספר(ולא בסעיף 18 כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק, כמצוטט לעיל) ולעניין זה אחזור בהמשך. 9. חוק נוסף הרלוונטי לענייננו הוא חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953. בסעיפים 11-11 א' לחוק הנ"ל הסדיר המחוקק את תמיכת המדינה והרשויות המקומיות בתקציביהם של מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים, וזאת כמצוטט להלן: "11. השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תוכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט. 11א. א. קבע השר, לפי סעיף 11, סדרים ותנאים להשתתפות המדינה בתקציבי שעות הלימוד של מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים, בשיעור יחסי להשתתפות המדינה בתקציביהם של מוסדות חינוך רשמיים דומים (בסעיף זה - ההסדר הקובע), תשתתף רשות חינוך מקומית בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים הפועלים בתחומה בשיעור יחסי להשתתפותה בתקציביהם של מוסדות חינוך רשמיים דומים הפועלים בתחומה .... ב. אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותה של רשות חינוך מקומית לקבוע שיעור השתתפות בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים הפועלים בתחומה, כולם או חלקם, העולה על השיעור בהסדר הקובע, והיא רשאית לעשות כן גם לגבי רכיב מהרכיבים להשתתפות בתקציב לפי סעיף זה". בהתאם לסמכות המוקנית בחוק חינוך ממלכתי, התקין שר החינוך תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953. בסעיף 9 לתקנות הנ"ל נקבע כי בהתקיים התנאים המפורטים שם, המדינה תשתתף בתקצוב מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים בשיעור הנע בין 75% - 65%, יחסית לתקצוב המוענק למוסד חינוך רשמי דומה. מהוראות הדין לעיל עולה כי קיימת הבחנה מובהקת בין תקצוב מוסדות חינוך רשמיים לבין מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים. רק מוסדות חינוך רשמיים זוכים לתקצוב מלא, בעוד כי מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים זוכים לתקצוב חלקי העולה לכל היותר ל-75% מהתקצוב הניתן למוסד רשמי דומה (זאת אלא אם כן הרשות המקומית תבחר להשתתף בתקצוב בשיעור העולה על השיעור בו היא מחוייבת בחוק). 10. לאור מכלול הוראות הדין לעיל ניתן לסכם ולומר כי הזכות לחינוך חובה חינם מוקנית לתלמידים הלומדים במוסדות חינוך רשמיים (או במוסדות חינוך שעליהם חל החריג בס"ק 6 (ג) לחוק חינוך חובה). מוסדות אלה מתוקצבים באופן מלא על ידי המדינה והרשויות המקומיות במשותף, ולפיכך, מטבע הדברים, אין לגבות מהורי התלמידים הלומדים בין כותליהם דמי הרשמה או שכר לימוד. לא כך הם פני הדברים ביחס למוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים. מוסדות אלה זוכים לתקצוב חלקי מטעם המדינה והרשות המקומית שלכל היותר עשוי להגיע ל-75% מהתקצוב המוענק למוסד רשמי דומה. ב-בג"צ 5373/08 אבולבדה ואח' נ' שרת החינוך ואח' נפסק לעניין הזכות לחינוך חובה חינם במסגרת מוסדות רשמיים, כדלקמן: "המדינה אחראית למתן חינוך חובה על פי הדין (סעיף 7 (א) לחוק לימוד חובה). מי שחל עליו לימוד חובה זכאי לחינוך חינם במוסד רשמי (סעיף 6 לחוק). קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטל על המדינה ועל הרשות המקומית שבתחום שיפוטו מתגוררים הילדים, והן הנושאות במימונם באופן מלא (סעיף 7 (ב) לחוק). הזכאי לחינוך חינם פטור לחלוטין מתשלום הוצאות שכר לימוד והמוטלות במלואן על הרשויות המקומיות" (שם, סעיף 38 לפסק הדין). כמו כן, ב-בג"צ 843/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש, עמותה רשומה נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69 התייחס בית המשפט למערכת החינוך במוסדות החינוך הלא רשמיים, באומרו: "החוק מאפשר להורים לבחור לילדיהם חינוך 'פרטי' - במוסדות חינוך מוכרים (שאינם רשמיים) - תחת חינוך 'ממלכתי' - אך בה בעת מקפיד הוא כי במוסדות אלה יתקיימו תנאים נדרשים, הן באשר לעצם החזקתם של המוסדות והן באשר לתכניות הלימודים בהם...." (שם, עמ' 82 ג'). בהמשך התייחס בג"צ בעניין רשת בתי חב"ד לעיל להבדל בין מימון מוסדות חינוך רשמיים למימון מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים, באומרו: "מוסדות חינוך רשמיים, המדינה חייבת בהוצאות החזקתם; זו משמעות זכותם של ילדים לקבל מאת המדינה חינוך חינם (סעיף 6 לחוק לימוד חובה). חובתה זו של המדינה חלה רק - ואך ורק - על מוסדות חינוך רשמיים. חריג לכלל נקבע בסעיף 6 (ג) לחוק חינוך חובה .... שלא כמוסדות החינוך הרשמיים הם מוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים, שאלה האחרונים אינם זכאים מכוח החוק למימון החזקתם בידי המדינה או בידי רשויות ציבור אחרות. בה בעת, כפי שראינו, נותן החוק סמכות בידי שר החינוך - בסעיף 11 סיפא לחוק חינוך ממלכתי - לקבוע בתקנות הוראות לתמיכת המדינה את תקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים ..." (שם, עמ' 83). לא בכדי מצא המחוקק להבחין בין מימון מוסדות חינוך רשמיים לאלה שאינם רשמיים, ולעניין זה נקבע ב-בג"צ רשת גני חבד לעיל כדלקמן: "למותר לומר כי ההבחנה בין בתי ספר רשמיים לבין בתי ספר מוכרים לא רשמיים - שאלה זכאים למימון מלא מתקציב המדינה ואלה אינם זכאים למימון מכוח חוק - הבחנה היא שאין עמה הפליה. כל ילד ונער בישראל - ואלה הם בעלי הזכות האמיתיים - יכול וזכאי לקבל במוסדות החינוך הרשמיים חינוך חינם ושווה לכל ילדי ישראל. ואין בוחרים ילדים או נערים - המדקדק יאמר: אם בוחרים הוריהם של ילדים ונערים - ביודעין או בכוונת מכוון, לקבל חינוך שלא במוסדות רשמיים של המדינה אלא במוסדות מוכרים לא רשמיים, אמנם זכאים הם לעשות כן, אך במקרה זה לא ישמעו בטענת הפליה בנושא של מימון (כמובן, בכפוף לכללים הרגילים של המשפט המינהלי) ..." (שם, עמ' 84 ב'-ד'). משהגענו עד הלום, ונוכחנו לדעת כי הזכות לחינוך חובה חינם חלה אך ורק במוסדות חינוך רשמיים המקבלים תקצוב ומימון מלא, זאת להבדיל ממוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים המקבלים תקצוב חלקי בלבד, ומשלא נקבעה כל הוראה בחוק או בתקנות האוסרת על מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים לגבות דמי הרשמה או שכר לימוד, וכאשר התלמידים/הוריהם בוחרים ללמוד במוסדות לא רשמיים מוכרים, הרי לאור כל אלה באתי לכלל מסקנה כי ברמת העיקרון אין מניעה מגביית דמי הרשמה ושכר לימוד עבור הלימודים במוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים. 11. האמור בסעיף 10 לעיל אינו מביא לכלל מסקנה כי מוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים זכאים לגבות שכר לימוד בסכומים ובתנאים ככל העולה על רוחם. כאמור, על מוסדות אלה חל חוק פיקוח על בתי ספר ובס"ק 28 (ג) לחוק נקבע כדלקמן: "המנהל הכללי (של משרד החינוך - ר.ח.)יאשר מפעם לפעם, בהתחשב בסוג בית הספר ואופיו, את שכר הלימוד של בית הספר וסדרי גבייתו". הוראת החוק לעיל משקפת את מטרת החוק כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק פיקוח על בתי ספר, ולפיהם "שר החינוך והתרבות יקיים פיקוח פדגוגי כללי על בתי הספר וכן יהיו נתונים לפיקוחו שיעורי שכר הלימוד ודרכי גבייתו...". הנה אם כן, המחוקק, באמצעות המנהל הכללי של משרד החינוך, ביקש להפעיל פיקוח על קביעת שכר הלימוד במוסדות חינוך לא רשמיים מוכרים ואופן גבייתם, ולא לתת למוסדות הנ"ל יד חופשית בדבר על מנת כי יפעלו ככל העולה על רוחם כאילו אין דין ואין דיין. 12. לא מצאתי בפסיקה ובספרות המשפטית כל התייחסות להוראת ס"ק 28 (ג) לחוק הפיקוח על בתי ספר, ולפיכך מדובר בקרקע בתולית שלא נעשה בה כל חריש. מכל מקום, לא ניתן להתעלם מהוראת החוק הנ"ל ואין מנוס מלהגיע למסקנה כי אישור מנכ"ל משרד החינוך הוא תנאי לחוקיות גביית שכר לימוד במוסדות חינוך רשמיים לא מוכרים, שכן אם לא תאמר זאת יוצא כי אנו עושים את הוראות החוק פלסתר, מה גם ולשון ההוראה מטילה חובת פיקוח של המנהל הכללי של משרד החינוך על שכר הלימוד ואופן גבייתו ("יאשר ... את שכר הלימוד ..."), זאת למשל בניגוד להוראת סעיף 28 (א) לחוק הקובעת כי שר החינוך "רשאי", אך לא חייב, לתת הוראות על מנת להבטיח כי החינוך הניתן בבית ספר לא רשמי מוכר יושתת על העקרונות המפורטים בסעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי. 13. במקרה דנן טענו הנתבעים מפורשות בכתב ההגנה כי התובעים לא הציגו אישור מנכ"ל משרד החינוך בהתאם לס"ק 28 (ג) לחוק הפיקוח על בתי ספר, באשר לשכר הלימוד ואופן גבייתו. הנתבעים חזרו על אותה טענה במסגרת סיכומיהם. על אף זאת, התובעים מילאו פיהם מים, בחרו להתעלם באופן מוחלט מטיעון זה ולא הציגו את האישור הנדרש. הדבר אומר דרשני ומחייב את המסקנה כי מנכ"ל משרד החינוך לא אישר לבית הספר גביית שכר לימוד ולפיכך הדרישה אינה בדין. 14. לא ברור מכתב התביעה האם החוב הנטען הוא כולו עבור שכר לימוד או עבור חיובים אחרים ("דמי שירותים" - בלשון התובעים). יחד עם זאת, מנספח ב' לכתב התביעה עולה כי מלוא סכום החוב הנטען הינו עבור שכר לימוד ואין בו כל רכיב של דמי שירותים או דמי הרשמה. לפיכך, בהעדר אישור מנכ"ל משרד החינוך בהתאם לס"ק 28 (ג) לחוק פיקוח על בתי ספר, הרי מן הדין לדחות את התביעה. 15. לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בשאלת תוקפו של חוזר המנכ"ל. יחד עם זאת אומר כי לעולם חוזר מנכ"ל אינו גובר על הוראות החוק ולפיכך ממילא אין בו לשנות מהתוצאה אליה הגעתי לעיל ביחס לחיוב שכר לימוד. 16. לסיכום, אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות ההליך בסכום כולל של 5,000 ש"ח (כולל מע"מ) וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. השכלה גבוההדיני חינוךהכרה במוסדות חינוךשכר לימוד