קראו דוגמא מהפסיקה בנושא שיערוך היטל השבחה: רקע, הסכמות הצדדים והשאלה הדורשת הכרעה ביום 24/4/2012 שילמו התובעות לנתבעות סך של 2,883,524 ₪ כהיטל השבחה, על פי שומת שמאי המקרקעין מאיר צור מיום 3/1/2012, בגין מימוש זכויות בחלקות 1,2 ו-16 בגוש 6915 (מבנים ברחוב הכובשים 1, 3, 5 בתל-אביב). לאחר קבלת השומה פנו התובעות בבקשה למינוי שמאי מכריע, בהתאם להוראות סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "התוספת השלישית"), ובעקבות בקשה זו מונה שמאי המקרקעין רן וירניק כשמאי מכריע, אשר נתן את שומתו המכרעת ביום 24/7/2012. בשומה המכרעת הופחת חיוב התובעות בהיטל השבחה מסך של 2,552,106 ₪, נכון ליום 27/12/2010, לסך של 1,779,348 ₪, נכון לאותו המועד. בהמשך לכך, השיבו הנתבעות לתובעות ביום 10/9/2012 סך של 905,294 ₪. בין הצדדים הושגה הסכמה דיונית, שהוגשה לבית המשפט ביום 4/7/2013. במסגרת ההסכמה הוסכם כי המחלוקת הנה משפטית בלבד, וכי השאלה היחידה אשר במחלוקת, שתועבר להכרעת בית המשפט, הנה: כיצד היה על הנתבעות לשערך את הסכום אשר היה עליהן להשיב לתובעות, בהתאם להחלטת השמאי המכריע, בשים לב להוראות סעיף 17 לתוספת השלישית - האם בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד (כגישת הנתבעות), או שמא בצירוף תשלומי פיגורים, כהגדרתם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית"), ממועד התשלום ועד למועד ההשבה בפועל (כגישת התובעות). עוד הוסכם בין הצדדים, כי הכרעתו של בית המשפט בשאלה האמורה תכריע הן בבקשת הרשות להתגונן והן בתביעה כולה, במסגרת פסק דין. כן הוסכם כי הכרעת בית המשפט ופסק הדין יינתנו לאחר הגשת סיכומים מאת הצדדים. הסכמות אלו קיבלו תוקף של החלטה ביום 4/7/13. סיכומי הצדדים הוגשו, ועל כן הגיעה העת להכריע וליתן פסק דין בשאלה האמורה שבמחלוקת. טענות הנתבעות/המבקשות לטענת הנתבעות, אין מקום לחייב אותן בתשלום "ריבית פיגורים", כהגדרתה בחוק הריבית, עת הושב חלק מסכום ההיטל לידי התובעות, בעקבות החלטת השמאי המכריע ותוך כ-20 ימים מהכרעתו, בגין התקופה בה הכספים היו בידי הנתבעות כדין וטרם ניתנה כל החלטה של גורם מוסמך על-פי דין המפחיתה את החיוב. לטענת הנתבעות, סעיף 17 לתוספת השלישית קובע מפורשות כי רק מרגע ש"הוחלט בהליכים לפי תוספת זו" על השבת תשלום ששולם מעבר למגיע, יוחזר הסכום העודף בתוספת תשלומי פיגורים. דהיינו, מועד החיוב הרלוונטי הנו מועד קבלת השומה המכרעת. לטענת הנתבעות פרשנות זו לסעיף 17 לתוספת השלישית הנה הפרשנות הנכונה, הן בהתאם ללשון החוק והן בהתאם לתכליתו. לטענת הנתבעות, העובדה שסעיף 17 מפנה לחוק הריבית, למעט סעיף 6 לו, מובילה למסקנה שפרשנותן הנה הפרשנות הנכונה מבחינת לשון החוק. סעיף 2(א) לחוק הריבית, אשר לא הוחרג על-ידי המחוקק, קובע: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". לכן, חוק הריבית מייחד את זכות הנישום לקבל "תשלומי פיגורים" רק למקרה של איחור בתשלום מצד הרשות, כך שחלפו למעלה מ-30 יום ממועד ההחלטה על ההחזר (שלא חלפו במקרה דנן). סעיף 6 לחוק הריבית, שהוא הסעיף היחיד בחוק זה הדן בהוספת תשלום ריבית ממועד שילומו של תשלום היתר, לא יחול על השבת תשלום היטל השבחה בהתאם להחלטה מכוח הליכים לפי התוספת השלישית, ולכן הדין שחל בענייננו הוא סעיף 2 וסעיף ההגדרות לחוק הריבית, שקובעים תשלום ריבית מיום שנקבע החיוב בתשלום החובה - קרי ממועד ההחלטה כי החיוב נעשה ביתר. לטענת הנתבעות, לצורך פרשנות החקיקה יש צורך לבחון גם את התכלית אותה נועדה החקיקה להגשים ולהתחשב בתוצאה אליה מוביל הפירוש, שכן תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת מעידה על פרשנות מוטעית (פרופ' א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה, עמודים 600-605, וכן בש"א 1481/96 רות נחמני נ' דניאל נחמני ואח', פ"ד מט(5), 598, בעמוד 606). לטענת הנתבעות, מטרתו של חוק הריבית היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו [בש"א 154/06 ד"ר גרינשטיין ראובן ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, וכן דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (תיקון), התשמ"ד-1984]. בהקשר זה מפנות הנתבעות לפסק הדין בת"א 2983/00 אילן ואח' נ' הועדה המקומית לתו"ב ראשל"צ, שם נפסק: "מאידך רואה אני לקבל את עמדת הנתבעת לפיה "מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק ההצמדה הוא חיוב עונשי בשל פיגור בתשלום חובה..." [על פסה"ד הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 8534/04) ולמרות שתוצאת פסה"ד שונתה נקבע כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי יוותר על כנו]. לפיכך, לטענת הנתבעות, אין כל היגיון או תכלית בחיוב הנתבעות בריבית עונשית של 0.75% לחודש לפי חוק הריבית בשעה שהן גבו מהתובעות היטל השבחה לפי שומת וועדה כדין, ובדיעבד נקבע כי עליהן להשיב לתובעות רק חלק ממנו. הריבית העונשית בחוק הריבית לא כוונה לתשלומי החזרים לנישומים ובפרט לא כאלו המבוצעים בתוך 30 ימים. עוד טוענות הנתבעות, כי מכיוון שאין מחלוקת שהן אינן גובות ריבית פיגורים בתקופת ניהול הליכי השומה (שומת ועדה, שומה נגדית ושומה מכרעת), בהתאם לפסיקה (לרבות, בש"א (ת"א) 158348/08 בקר עדי ועמירם נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו), הרי שוודאי שאין מקום לחייבן בריבית פיגורים בשעה שהן משיבות כספים שניגבו ביתר לאחר פסיקת שמאי מכריע ולפיה. לחיזוק פרשנותן האמורה, מפנות הנתבעות לפס"ד מיום 27/12/2012 בתא"ק (שלום ראשל"צ) 53264-12-11 מינודורכת יעקב זאדה נ' עיריית רחובות ואח', אשר עסק, לשיטתן, באותה סוגיה נשוא התובענה דנן במדויק (כאשר, לשיטתן, אין הבדל, בעניין זה, בין שומה מכרעת לבין שומה מוסכמת). הנתבעות אינן חולקות על כך שהיה עליהן להשיב את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה למדד כדין. טענות התובעות/המשיבות ראשית, טוענות התובעות, כי בהודעה המוסכמת מיום 4/7/2013, בסעיף 4 לסיכומים מטעם הנתבעות ובמכתבה של גברת רווית דורי מיום 20/11/2012 (נספח 6 לתביעה), הנתבעות הודו בחובתן להוסיף הפרשי הצמדה למדד על הסכום שנגבה ביתר. לכן, טוענות התובעות, כי אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעות היו צריכות להשיב לתובעות ביום 10/9/2012, לכל הפחות, סך של 921,298 ₪, הסכום ששולם ביתר נכון ליום 24/4/2012 בצירוף הפרשי הצמדה למדד עד ליום 10/9/2012, בשעה שהסכום שהושב בפועל הסתכם בסך של 905,294 ₪. כלומר, הנתבעות לא ביקשו להתגונן כלל ביחס לסך של 16,204 ₪, נכון ליום 10/9/2012, וזאת עוד בטרם חישוב ריבית בשיעור כלשהו על הסכום ששולם ביתר. שנית, טוענות התובעות, על פי דין (סעיף 17 לתוספת השלישית) היה על הנתבעות להשיב לתובעות את הסכום שנגבה ביתר בצירוף תשלומי פיגורים המחושבים לפי חוק הריבית, החל מיום התשלום ועד ליום ההשבה. לטענת התובעות, הפרשנות האמורה לסעיף 17 הנה הפרשנות הנכונה, הן מבחינת לשון החוק והן מבחינת תכליתו. לטענת התובעות, לשון החוק הנה ברורה, ולא ניתן למצוא בה כל אחיזה לפרשנות שמציעות הנתבעות. לטענת התובעות, סעיף 6 לחוק הריבית קובע מנגנון להשבת סכומים שגבו רשויות מקומיות ביתר, אשר אינו תואם למנגנון החיוב בתשלומי פיגורים ביחס לחובות נישום לרשות - כלומר, המחוקק קבע כי המנגנון הקבוע בסעיף 6 לחוק הריבית לא יחול על סכומים שנגבו כהיטל השבחה ביתר וכי ביחס לסכומים אלה יחול המנגנון הקבוע בסעיף 1 לחוק הריבית: שערוך בדרך של הוספת תשלומי פיגורים. עוד טעונות התובעות, כי לפי הפרשנות אותה מציעות הנתבעות לא קיים חוק המחייב אותן בתשלום הפרשי הצמדה ביחס לסכומים שנגבו על ידן ביתר, והן משלמות הפרשים אלה מתוך "טוב לבן" ובניגוד לכללי המנהל האוסרים על רשות לעשות כל מה שלא הותר לה במפורש. הנתבעות לא הציגו מקור חוקי לשיטת השערוך בה נקטו - הואיל ומקור שכזה לא קיים. לטענת התובעות, בפסק דין בת"א 38475/94 רחל רייניץ ני עיריית חולון (בסעיף 4), שבו נערך דיון בסוגיה הזהה לזו המתעוררת בענייננו, קבע בית המשפט כי היטל השבחה ששולם ביתר יש להשיב בתוספת תשלומי פיגורים המחושבים מהיום בו שולם הסכום העודף בפועל. בהקשר זה מפנות התובעות גם לבש"א (מחוזי-ת"א) 15707/08 חברת דרך ארץ נ' הועדה המקומית לתבנון ובניה גזר [ 31/10/2008] ולעמדת המלומד א. נמדר [היטל השבחה, חושן למשפט, 2007, בעמוד 2 לפרק 1115], לפיהם הפרשנות המוצעת על-ידי הנתבעות אינה מתקבלת על הדעת. עוד טוענות התובעות, כי הסתמכות הנתבעות על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א בת"א 2983/00 אילן מרים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון הנה שגויה. לטענת התובעות, על ההחלטה בעניין אילן הוגש ערעור, והערעור הסתיים בפסק דין מוסכם [ע"א 8534/04 אילן מרים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, ( 7/11/2005)], אשר בו נקבע כי היטל ההשבחה ששולם ביתר יישא ריבית (אם כי לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961) החל מיום התשלום בפועל. התובעות מציינות, כי פסק הדין בערעור בעניין אילן נתן תוקף לפשרה שהושגה על רקע הנסיבות המיוחדות של אותו התיק, ואין בו בכדי ללמד על אופן ביצוע השערוך על פי דין. בנוסף, לטענת התובעות, גם בהחלטה בתא"ק 53264-12-11 יעקב זאדה נ' עיריית רחובות ( 27/9/2012) אין בכדי להועיל לנתבעות, שכן שם בית המשפט נתפס לכלל טעות ונתן פירוש מילולי למונח תשלומי פיגורים, ולא התייחס אליו כקובע שיטת שערוך. בנוסף, בית המשפט התעלם מהוראות סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית, הקובעות כי לא ניתן לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית במקום שבו נקבעה בחיקוק הוראת שערוך ספציפית. התובעות מדגישות, כי פסק הדין בעניין זאדה איננו חלוט וערעור עליו תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי מרכז (ע"א (מחוזי מרכז) 44846-10-12 יעקב זאדה ואח' נ' רחובות ואח'. עוד מוסיפות התובעות וטוענות, כי ויתור הנתבעות על גביה במקרים מסוימים לפנים משורת הדין אינו מהווה הצדקה לגביה שלא כדין במקרים אחרים, שעה שמדובר ברשות ציבורית. לבסוף טוענות התובעות, כי מנגנון השערוך הקבוע בסעיף 17 לתוספת השלישית נועד לעודד רשויות שלא להטיל חיובים מופרזים מלכתחילה. דיון והכרעה כללי בהתאם להסכמות הצדדים, כאמור לעיל, ההחלטה ופסק הדין יתייחסו אך ורק לשאלה היחידה שבמחלוקת, אשר הועברה להכרעתי. לפיכך, לא אתייחס למחלוקות נוספות בין הצדדים, שהועלו בכתבי הטענות ו/או בסיכומים. השאלה היחידה שהועמדה להכרעתי הנה: כיצד היה על הנתבעות לשערך את הסכום אשר היה עליהן להשיב לתובעות, בהתאם להחלטת השמאי המכריע, בשים לב להוראות סעיף 17 לתוספת השלישית - האם בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד (כגישת הנתבעות), או שמא בצירוף תשלומי פיגורים, כהגדרתם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית"), ממועד התשלום ועד למועד ההשבה בפועל (כגישת התובעות). הפרשי ההצמדה למדד כעולה מהסכמת הצדדים, הנתבעות מודות בחובתן להוסיף הפרשי הצמדה למדד על הסכום שנגבה ביתר. לכן, אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעות היו צריכות להשיב לתובעות ביום 10/9/2012, לכל הפחות, סך של 921,298 ₪, הסכום ששולם ביתר נכון ליום 24/4/2012 בצירוף הפרשי הצמדה למדד עד ליום 10/9/2012, בשעה שהסכום שהושב בפועל הסתכם בסך של 905,294 ₪. כלומר, הנתבעות לא ביקשו להתגונן כלל ביחס לסך של 16,204 ₪, נכון ליום 10/9/2012, וזאת עוד בטרם חישוב ריבית בשיעור כלשהו על הסכום ששולם ביתר. לפיכך, בקשת הרשות להתגונן נדחית ביחס לסך של 16,204 ₪. פרשנות סעיף 17 לתוספת השלישית סעיף 17 לתוספת השלישית קובע: "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול." כפי העולה גם מסיכומי הצדדים, קיימות פסיקות סותרות של הערכאות השונות ביחס לפרשנותו הנכונה של סעיף 17, בכל הנוגע למועד ממנו יש להוסיף תשלומי פיגורים לסכומי ההשבה, ודומה כי הגיעה העת שתינתן בנושא הלכה מחייבת. ואולם כל עוד טרם ניתנה בנושא הלכה מחייבת, נדרשת כל ערכאה דיונית לפסוק בהתאם לפרשנות הנכונה לתפיסתה. לפי גישה פרשנית אחת, יש לפרש את סעיף 17 באופן בו המועד ממנו יש להוסיף את תשלומי הפיגורים לסכומי ההשבה הנו המועד בו הוחלט על ההשבה. גישה פרשנית זו הועלתה, בין היתר, בפסק הדין בתא"ק (שלום ראשל"צ) 53264-12-11 מינודורכת יעקב זאדה נ' עיריית רחובות ואח', שניתן ביום 27/12/2012, ואשר בו נפסק: "האם פירוש הדבר הוא כי בכל מקרה של החזר ישולמו "תשלומי פיגורים"? התשובה לכך היא שלילית, כפי שיוסבר להלן, תשלומי פיגורים ישולמו אך במקרה של "פיגור". מקום בו ההחזר מבוצע בתוך 30 ימים מהשומה המוסכמת - אין תחולה לתשלומי פיגורים". ... "נמצא, כי על מנת שיחולו תשלומי פיגורים, יש תחילה לאתר איחור בן 30 ימים מהמועד שנקבע לתשלום. השאלה היא, אם כן, מהו "המועד שנקבע לשילומו" של החזר סכום ההשבה. כאשר החיוב בהיטל השבחה הופחת מכוח שמאות מוסכמת, השמאות המוסכמת היא שמצמיחה את חובת ההשבה של הפרש הסכומים. זהו "המועד שנקבע לשילום". הטעם לבך נעוץ בזה, שגביית ההיטל ע"י הוועדה המקומית נעשתה מלכתחילה כדין, מכוח שמאות מקרקעין, ומבלי שדבק בה פגם". גישה פרשנית שניה, גורסת כי יש לפרש את סעיף 17 באופן בו המועד ממנו יש להוסיף את תשלומי הפיגורים לסכומי ההשבה הנו מועד התשלום של ההיטל בפועל. גישה פרשנית זו הועלתה בפסק הדין בת"א 38475/94 רחל רייניץ ני עיריית חולון (בסעיף 4) ובבש"א (מחוזי-ת"א) 15707/08 חברת דרך ארץ נ' הועדה המקומית לתבנון ובניה גזר [ 31/10/2008]. גישה זו סוכמה בדברי המלומד א. נמדר [היטל השבחה, חושן למשפט, 2007, בעמוד 2 לפרק 1115]: "אחת השאלות שהעסיקו את בתי המשפט בהקשר להחזר היטל השבחה ששולם ביתר הייתה השאלה מהו מועד החיוב שממנו יש להוסיף "תשלומי פיגורים" על הסכום ששולם ביתר - דבר שסעיף 17 הנ"ל נמנע מלציינו... בעניין זה נראית לנו יותר ההחלטה הראשונה מכמה סיבות: ראשית, אין אנו מוצאים כל אסמכתא בסעיף 17 המורה על חלוקת המועדים לתשלום הפרשי הצמדה מחד גיסא, ולתשלום הריבית מאידך גיסא. סעיף 17 הנ"ל מאמץ את המונח "תשלומי פיגורים", הלקוח מחוק ההצמדה, הצריכים להשתלם לפי הסעיף במועד אחד. שנית, מבחינה מהותית, יום תשלום ההיטל העודף יוצר את החיוב להחזירו כשם שיום יצירת ההשבחה יוצר את החיוב לשלם את ההיטל. שלישית, חוקי המס האחרים נוהגים להחזיר את תשלום היתר בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום תשלום היתר ולא ממועד מאוחר יותר. רביעית, למרות שסעיף 17 לתוספת השלישית מוציא מכלל תחולת חוק ההצמדה את סעיף 6 הדן בהחזר תשלום חובה ששולם ביתר, הרי שניתן ללמוד ממנו, כי כאשר נעשה החזר שכזה הוא ייעשה ממועד תשלום היתר". לשון החוק בחינת לשונו של סעיף 17 מובילה למסקנה כי שתי הגישות הפרשניות האמורות הנן אפשריות מבחינה לשונית. מחד גיסא, סעיף 17 נוקט בלשון "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו", ומכך ניתן להסיק כי רק החל ממועד זה יוחזר הסכום העודף בתוספת תשלומי פיגורים. בנוסף, סעיף 17 מפנה לחוק הריבית, למעט סעיף 6 לו. סעיף 2(א) לחוק הריבית, אשר לא הוחרג על-ידי המחוקק, קובע: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". לכן, לכאורה, חוק הריבית מייחד את זכות הנישום לקבל "תשלומי פיגורים" רק למקרה של איחור בתשלום מצד הרשות, כך שחלפו למעלה מ-30 יום ממועד ההחלטה על ההחזר. בהמשך לכך, סעיף 6 לחוק הריבית, שהוא הסעיף היחיד בחוק זה הדן בהוספת תשלום ריבית ממועד שילומו של תשלום היתר, לא יחול על השבת תשלום היטל השבחה בהתאם להחלטה מכוח הליכים לפי התוספת השלישית, ולכן, לכאורה, הדין שחל בענייננו הוא סעיף 2 וסעיף ההגדרות לחוק הריבית, שקובעים תשלום ריבית מיום שנקבע החיוב בתשלום החובה - קרי ממועד ההחלטה כי החיוב נעשה ביתר. מאידך גיסא, אין בסעיף 17 אסמכתא המורה על חלוקת המועדים לתשלום הפרשי הצמדה מצד אחד, ולתשלום הריבית מצד שני, וסעיף 17 מאמץ את המונח "תשלומי פיגורים", הלקוח מחוק הריבית, הצריכים להשתלם לפי הסעיף במועד אחד. בנוסף, יום תשלום ההיטל העודף יוצר את החיוב להחזירו כשם שיום יצירת ההשבחה יוצר את החיוב לשלם את ההיטל. כמו כן, יש היגיון בתפיסה לפיה אין להעניק למונח "תשלומי פיגורים" פירוש מילולי אלא יש להתייחס אליו כקובע שיטת שערוך. לפיכך, למרות שסעיף 17 מוציא מכלל תחולת חוק ההצמדה את סעיף 6, הדן בהחזר תשלום חובה ששולם ביתר, הרי שניתן ללמוד ממנו, כי כאשר נעשה החזר שכזה הוא ייעשה ממועד תשלום היתר. בנוסף, ניתן להתייחס להחרגת סעיף 6 לחוק הריבית, באופן בו הסעיף קובע מנגנון להשבת סכומים שגבו רשויות מקומיות ביתר, אשר אינו תואם למנגנון החיוב בתשלומי פיגורים ביחס לחובות נישום לרשות - כלומר, המחוקק קבע כי המנגנון הקבוע בסעיף 6 לחוק הריבית לא יחול על סכומים שנגבו כהיטל השבחה ביתר וכי ביחס לסכומים אלה יחול המנגנון הקבוע בסעיף 1 לחוק הריבית: שערוך בדרך של הוספת תשלומי פיגורים. לאור האמור, סבורני כי שתי הגישות הפרשניות האמורות לסעיף 17 הנן אפשריות מבחינה לשונית. בהקשר זה אעיר בהערת אגב, כי מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו לעמימות לשונית זו וינסח את הסעיף מחדש, באופן נהיר, תוך מתן מענה ברור לשאלת המועד ממנו יש להוסיף את ריבית הפיגורים. תכלית החוק כל אחת מהגישות הפרשניות מצביעה על תכלית שונה לסעיף 17 לתוספת השלישית. הגישה הראשונה גורסת כי מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק הריבית הוא חיוב מעין עונשי או אכיפתי בשל פיגור בתשלום חובה, וכי מטרתו של חוק הריבית היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו [ראו: בש"א 154/06 ד"ר גרינשטיין ראובן ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (תיקון), התשמ"ד-1984, ות"א 2983/00 אילן ואח' נ' הועדה המקומית לתו"ב ראשל"צ]. לפיכך, גורסת הגישה הראשונה, כי אין לחייב בתשלום ריבית פיגורים בגין התקופה בה הכספים היו בידי הרשות כדין וטרם ניתנה כל החלטה של גורם מוסמך על-פי דין המפחיתה את החיוב. הגישה השנייה גורסת כי מנגנון השערוך הקבוע בסעיף 17 נועד לעודד רשויות שלא להטיל חיובים מופרזים מלכתחילה. חיזוק לכך, לטענת גישה זו, נמצא בחוקי המס האחרים, הנוהגים להחזיר את תשלום היתר בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום תשלום היתר ולא ממועד מאוחר יותר. לפיכך, גורסת הגישה השנייה, כי יש לחייב בתשלום ריבית פיגורים החל ממועד התשלום של ההיטל בפועל. לאחר בחינת עמדותיהן של הגישות השונות באשר לתכלית סעיף 17 לתוספת השלישית, סבורני כי הצדק עם עמדתה של הגישה הראשונה. מסכים אני עם התפיסה לפיה מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק הריבית הוא חיוב מעין עונשי או אכיפתי בשל פיגור בתשלום חובה, וכי מטרתו של חוק הריבית היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו. עצם קיומו, הגדרתו, טיבו והיקפו של החיוב בריבית פיגורים מצביעים כולם על כך שמדובר בחיוב מעין עונשי או אכיפתי, שמטרתו להמריץ נישום המפגר בתשלום לסלק חובו. אלמלא זו הייתה מטרתו של החיוב בריבית פיגורים, לא היה בו צורך, שכן קיימים מנגנונים אחרים להוספת ריבית "רגילה", שמטרתה העיקרית הנה "פיצויית", במסגרת דיני ההצמדה והריבית הכלליים. מכיוון שהחיוב בריבית פיגורים הנו חיוב מעין עונשי או אכיפתי, מן הדין להטילו רק מקום בו דבק אשם בפעולתו של הגורם החייב. אין ספק כי אשם זה קיים החל מהמועד בו ידוע לגורם החייב על חובת התשלום, אך זה נמנע מלבצע התשלום בכל זאת. מנגד, אשם זה אינו קיים בתקופה בה הכספים מוחזקים בידי החייב כדין, ושבה טרם ניתנה כל החלטה של גורם מוסמך על-פי דין המקימה חובה לתשלום. ייתכן, כי אשם זה קיים גם בתקופה בה הכספים מוחזקים בידי החייב כדין, במקרה בו הוכח שחרף החזקת הכספים כדין, פעולתו של הגורם המחזיק נגועה בחוסר תום לב או אף ברשלנות רבתי. סוגיה זו נותרת בצריך עיון לעת הזו, שכן אין צורך להכריע בה לשם הכרעה בתיק דנן, מאחר שהתובעות לא העלו טענות לחוסר תום לב או לרשלנות רבתי מצד הנתבעות בחיוב הראשוני. אין בידי לקבל את התפיסה לפיה מנגנון השערוך הקבוע בסעיף 17 נועד לעודד רשויות שלא להטיל חיובים מופרזים מלכתחילה. המדובר בתפיסה קיצונית, אשר עלולה להוביל לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת ושאינן עולות בקנה אחד עם מטרתו המעין עונשית או אכיפתית של החיוב בריבית פיגורים. בנוסף, קבלת התפיסה האמורה אינה עולה בקנה אחד עם חזקת תקינות המעשה המנהלי והיא עשויה לרפות את ידי הרשויות מביצוע המוטל עליהן על פי דין, ללא מורא ולמען קידום האינטרסים של כלל הציבור. זאת ועוד, סבור אני כי בגין התקופה שממועד התשלום בפועל ועד למועד קבלת ההחלטה המשנה את גובה החיוב זכאי הנישום לתוספת של הפרשי הצמדה וריבית "רגילים", לפי דיני ההצמדה והריבית הכלליים. זאת, מכיוון שאין הצדקה חוקתית להרעת מצבו של הנישום לעומת מצבו אילו היה נקבע החיוב הסופי מלכתחילה, וכן מכיוון שבתקופה זו היה בכוחה של הרשות להפיק פירות של ריבית מהסכומים שהחזיקה וכך להתעשר ולא במשפט על חשבונו של הנישום. בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת התובעות, לפיה לא קיים חוק המחייב את הרשות בתשלום הפרשי הצמדה ביחס לסכומים שנגבו על ידן ביתר, והן משלמות הפרשים אלה מתוך "טוב לבן" ובניגוד לכללי המנהל. הקביעה כי תחולת החיוב בתוספת ריבית פיגורים בהתאם לסעיף 17 הנה החל מיום הפחתת החיוב בהיטל או ביטולו, משמעה כי על התקופה שבין מועד התשלום בפועל לבין מועד ההפחתה או הביטול חלים דיני ההצמדה והריבית הרגילים והכלליים, המהווים ברירת מחדל בנושא זה. דיני ההצמדה והריבית הכלליים משתרעים על כל תקופה שלגביה לא חל דין ספציפי אחר, ועל כן לא קיים חלל בעניין זה. לסיום חלק זה, אציין כי לא התייחסתי במסגרת שיקולי לטענת הנתבעות, לפיה אין מקום לחייבן בתשלום ריבית פיגורים מכיוון שהן אינן גובות ריבית פיגורים בתקופת ניהול הליכי השומה, שכן ויתור הנתבעות על גביה אינו מהווה הצדקה לגביה שלא כדין על ידי רשות ציבורית, ככל שאכן מדובר בגביה שלא כדין. אשר על כן, לטעמי, הפרשנות התכליתית הנכונה של סעיף 17 לתוספת השלישית, הנה כי אין לחייב בתשלום ריבית פיגורים בגין התקופה בה הכספים היו בידי הרשות כדין וטרם ניתנה כל החלטה של גורם מוסמך על-פי דין המפחיתה את החיוב. בגין תקופה זו יש לחייב בתוספת תשלום הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לדיני ההצמדה והריבית הכלליים. כאמור, ייתכן שיש לחייב בתשלום ריבית פיגורים גם בגין התקופה שבין מועד התשלום בפועל לבין מועד קבלת החלטת השינוי במקרה בו הוכח שפעולת הרשות בחיוב הראשוני נגועה בחוסר תום לב או ברשלנות רבתי, ואולם, כאמור, סוגיה זו נותרת בצריך עיון לעת הזו. סוף דבר בקשת הרשות להתגונן נדחית והתביעה מתקבלת ביחס לסך של 16,204 ₪, המהווה את הפרשי ההצמדה למדד על הסכום שנגבה ביתר. מכיוון שהסכמת הצדדים לא כללה אפשרות של חיוב הנתבעות בנוסף בתשלום הפרשי ריבית בהתאם לדיני הריבית הכלליים, אינני יכול לפסוק תשלום זה, הגם שבהתאם לפרשנות הנכונה לתפיסתי היה מקום לפסקו. לפיכך, בקשת הרשות להתגונן מתקבלת והתביעה נדחית ביחס לסך שמעבר ל-16,204 ₪. אשר על כן, אני מורה כי הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות סך של 16,204 ₪, כשלסך זה תתווסף ריבית פיגורים כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, וזאת מיום 10/9/2012 ועד ליום התשלום המלא בפועל. נוכח תוצאת פסק הדין, בהתחשב בהסכמות הצדדים ובהיקף ההליכים, ובהתחשב במצב המשפטי בסוגיה הנדונה - אינני מוצא ליתן צו להוצאות. זכות ערעור כחוק. היטל השבחהשערוך