קראו דוגמא מהפסיקה בנושא רשות להתגונן ללא תנאי: 1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם א. צ'יזיק מיום 16/8/12, אשר התיר למשיבים להתגונן בפני התביעה בלא להתנותה כהפקדה. 2. ויאמר מיד - לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו. 3. עסקינן בתביעה לתשלום יתרת חוב נטענת בסכום של 275,646 ₪ בחשבון המשיבה מס' 1 (להלן: "החברה") אצל התובע (להלן: "הבנק" ו-"חשבון הבנק", בהתאמה) כאשר המשיב מס' 2, מנהל החברה ובעל מניותיה (להלן: "המשיב"), חתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום לכל חובות החברה לבנק (להלן: "כתב הערבות"). 4. המשיבים הודו ביתרת החוב וכן בתקפותו של כתב הערבות. המשיבים הודו עוד כי החל ממועד פתיחת חשבון הבנק (2003) ועד לסוף שנת 2007 או תחילת שנת 2008, חשבון הבנק התנהל באופן תקין והועמדו בו מסגרות אשראי אשר תאמו את אופי פעילות החברה וצרכיה. ברם, במועד זה מונתה הגב' טובול, מנהלת האשראי במחלקת העסקים בבנק, לטפל בחשבון הבנק. לטענתם, הגב' טובול הצהירה כי החברה אינה ראויה להימנות על לקוחות הבנק ונקטה בשורת צעדים על מנת להביא לקריסת עסקי החברה. במסגרת זו הקטינה הגב' טובול באופן שרירותי, ללא סיבה וללא הודעה מוקדמת את מסגרות האשראי של החברה והדבר גרם למצוקת אשראי ובסופו של דבר להגבלת חשבון הבנק. לטענתם, בפעולותיו אלה הפר הבנק את התחייבויותיו כלפי המשיבים (לרבות הבטחות בעל פה) כמו גם את חובותיו על פי דין כלפי המשיבים והסב לחברה נזק המוערך על ידם בסך של כ- 600,000 ₪ (תשלום ריבית חריגה על חריגות ממסגרת אשראי, ההפרש בין שיעור הריבית עבור ניכיון שיקים שגבה הבנק לבין שיעור הריבית ששילמה החברה בשוק האפור, אבדן הכנסות עתידיות ותשלום הוצאות משפטיות) שהינו בר קיזוז מפני התביעה. 5. כבוד הרשם א. ציז'יק קבע כי ביום 23/4/08 קטנה מסגרת האשראי באופן דרסטי (מסכום של 260,000 ₪ ביום 21/4/08 לסכום של 130,000 ₪) וללא כל הסבר; כי הבנק נמנע מלהציג את מלוא התפתחות מסגרת האשראי בחשבון הבנק וכשל זה יפעל לחובתו; וכי הבנק אינו רשאי לעשות שימוש בזכותו לתת או לחדש מסגרת אשראי באופן שרירותי. על כן, מצא כבוד הרשם א. ציז'יק כי יש בפעולה זו כדי לזכות את המשיבים במתן רשות להתגונן. עוד קבע כבוד הרשם א. ציז'יק כי אמנם כבוד הרשמת ש. פומרנץ דחתה את בקשת המשיבים לגילוי מסמכים, אך לפי התרשמותו החוסר במסמכים הינו אמיתי ומהותי להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. על כן, יש לאפשר למשיבים לנהל הליך משפטי במסגרתו תשמענה טענותיהם, אשר אינן חסרות ביסוס באופן מוחלט. כבוד הרשם א. ציז'יק הוסיף וקבע כי החוזה מיום 8/1/09 אמנם מכיל ויתור על טענות ואישור החוב, אך משמעותו האופרטיבית היא העמדת מסגרת אשראי לחברה על סך של 244,000 ₪ בחודש ינואר 2009 (בדומה למסגרת אשראי מיום 21/4/08). על כן, יש לבצע בדיקה מלאה ומפורטת של נסיבות כריתת החוזה, יכולת התמרון שהיתה למשיבים בעת חתימתו נוכח מצבה הכלכלי של החברה אותה עת ואופן ניהול המו"מ חלף חסימת טענות המשיבים באשר להתנהלות הבנק. יתר טענות המשיבים לרבות הטענה לקשיים נוספים שהציב הבנק באשר לאופן ניהול החשבון - נדחו על ידי כבוד הרשם א. ציז'יק. 6. נבחן להלן אחת לאחת את הסוגיות שעמדו בבסיס החלטת הרשם א. ציז'יק. 7. החוזה מיום 8/1/09 7.1 במסגרת החוזה מיום 8/1/09 (הוצג וסומן מש/4 - לעיל ולהלן: "החוזה") הודו המשיבים כי יתרת החוב בחשבון הבנק עומדת על סך של 497,000 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1/1/09 ושכ"ט עו"ד) והחוזה כולו עניינו פריסת חוב. במסגרת חוזה זה הוסיפו המשיבים ואישרו כי אין להם ולא תהיינה להם טענות ו/או תביעות מכל סוג שהוא, כלפי הבנק, לרבות באשר לחשבון הבנק ואופן ניהולו, הריבית בה חויבו, פתיחת תיק כספי פיקדון או תוכניות חיסכון הקיימים בבנק על שמם, הלוואות, ניירות ערך, קרנות נאמנות או כל טענה אחרת (ראה: סעיפים 3 ו- 4ג). עוד נאמר מפורשות כי ידוע למשיבים שאם לא יעמדו בתנאי החוזה, הבנק יהיה רשאי להגיש תביעה כנגדם והם מתחייבים שלא להגיש כתב הגנה (ראה למשל סעיף 4ג). החוזה סויג אך ורק לחשבון הבנק נשוא התביעה (ראה: סעיף 4ה). 7.2 אכן, כטענת ב"כ הבנק - הטענות כנגד תוקפו של החוזה לא נטענו על ידי המשיבים במסגרת בקשת רשות להתגונן. נהפוך הוא. המשיבים בחרו שלא להזכיר את קיומו של החוזה מיום 8/1/09, קל וחומר לטעון כי אין המדובר בחוזה אלא בהתחייבות חד צדדית כמו גם להעלות טענות בדבר אילוץ, עושק או כפייה. מכלול טענות זה הופיע לראשונה בסיכומיהם תחת הפרק "התייחסות לטענות המשיב". הבנק התנגד במועד להרחבת חזית זו (ראה למשל: רע"א 2281/05, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, ס"ב(3) 373; ע"א 2281/06, אבן זוהר נ' מדינת ישראל (2010); ע"א 6539/09, הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר (2012)). וחשוב מכך - שומה היה על המשיבים לפרוש בבקשתם רשות להתגונן את התמונה המלאה - לרבות העובדה כי במסגרת הסדר לפריסת תשלומים, הם הודו בגובה החוב וויתרו על טענות כנגד ניהול חשבון הבנק - חלף העלאת טענות כנגד תוקף החוזה בסיכומיהם. יש לזכור כי חובת תום הלב בנקיטת הליכים משפטיים חלה גם על המשיבים והדברים אמורים במיוחד בבואם לבקש רשות להתגונן (והשווה: ע"א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא (2006); בר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד בן פורת, פ"ד נט(3) 919; ת.א. (י-ם) 673/90, טוויל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (1991); רע"א 8285/07, פרפרה נ' גולדו (2008); ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א (חיפה) 4720/07, מיקולינסקי נ' יגאל ידין (2009); ת.א. 1376/98, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2007) ); רע"א 8477/06, אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (2010); ת.א. 48469-08-11, דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ (2011); ע"א 4263/04, קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (2009), על האסמכתאות המצוינות בו). די היה גם בכך כדי למנוע מהמשיבים מלהעלות כל טענה ביחס לחוזה זה. 7.3 מעבר לדרוש, יצוין כי גם לגופו של עניין, לא יהא בכך כדי לסייע למשיבים. ראשית, טענות בדבר אילוץ וכפיה הן טענות הדורשות פירוט מיוחד של מכלול העובדות אשר מעידות על מצב קיצוני של לחץ פסול על המתקשר בחוזה או ניצול מצוקה קשה בה הוא נתון (ראה למשל: ה"פ 1041/05 (מחוזי ת"א), נוריס לפיתוח והובלות בע"מ נ' מדינת ישראל (2009) על האסמכתאות הנזכרות בו). במקרה דא, כאמור, התצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן נעדר כל אזכור של טענות אלה וממילא אין לפני פירוט עובדתי כנדרש. לעניין זה אין די בהעלאת טענות כלליות בסיכומים. שנית, המשיבים הודו כי החוזה נחתם על ידם. מדובר בחוזה שנחתם על ידי איש עסקים וחזקה כי הבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו. מטעם זה מוטל נטל הוכחה כבד על המבקש לסתור את החזקה וקיימים קריטריונים מחמירים להוכחת פגמים ברצון (ראה למשל: ע"א 9538/06, סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (2008), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 467/64, שוורץ נ' סנדור, י"ט(2) 113; ע"א 8533/06, גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008); ע"א 2503/11, בועז נ' בנק אוצר החייל בע"מ (2011); ת.א. (מרכז) 8238-03-10, אינטרקי אי אל סי בע"מ נ' Scopus Video Networks Ltd (2010); ה"פ (ת"א) 56043-12-11, בסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (2012); ת.א. (נצרת) 859/09 שגב נ' ממ"י (2013)). המשיב הצהיר כי במהלך תקופה זו היה מלווה ברואה חשבון מטעמו, ולשיטתו, בשלב זה כבר היה לו חשבון בנק בבנק אחר, הגם שתצהירו, באופן מופגן, נעדר תאריכים. ודוק: תצהיר המשיב נעדר כל טענה בדבר מניעת היוועצות עם עורך דין או קבלת ייצוג במהלך כל התקופה (לשיטתו כשנה). שלישית, המשיב אף אינו טוען כי לא הבין את משמעות ההתחייבויות שנטל על עצמו בחוזה או כי לא היה ער לה או כי לא הסכים לאמור בחוזה. להיפך, המשיב העיד כי פעל על פי החוזה ושילם בהתאם להסדר התשלומים הכלול בו כל עוד היה ביכולתו לעשות כן (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 9-15): "ת. ...גם לחשבון החוב העברתי סכום מסויים והיה הסדר של חמשת אלפים ₪ לחודש ולא רציתי להשאר חייב כסף לבנק. החוב שהייתי חייב מליון ₪ לבנק והיה הסדר של חמשת אלפים ₪ ועמדתי בהסדר בחלקו. ש. החוזה מ- 8.1.09 - זה החוזה. ת. זה החוזה שדיברתי עליו ... נשארתי חייב מאתיים ומשהו אלף ₪. ש. אם ככה, כשיכולת שילמת ת. זה ברור". רביעית, הלכה כי הסכמים יש לכבד. המשיבים טוענים בעצם לכפיה כלכלית בטיבה. לחץ כלכלי-עסקי עשוי לקיים את יסודות עילת הכפייה נשוא סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים"). ברם, לא כל לחץ, גם לחץ משמעותי וכבד, יניב את זכות הביטול שאחרת יפגעו היציבות והביטחון בחיי המסחר. על הטוען לכך להוכיח "לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה..." ניצול יתרונותיו של הפרט עומד בבסיס קיומו של שוק חופשי, ופיקוח יתר על מידת המוסריות שבהתנהלות העסקית של הפרטים תפגע פגיעה קשה בחופש החוזים של הצדדים וביציבות חיי המסחר. יחד עם זאת, ישנם לחצים החוצים את גבולות המותר ואת כללי ההתנהגות המקובלים אף בשוק חופשי." (ראה: ע"א 8688/06, ברודנו ואח' נ' עיריית תל-אביב (2010); וראה גם למשל: ע"א 1569/93, מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ח(5) 705; ע"א 6234/00, ש.א.פ. בע"מ נ' בל"ל (2003); ע"א 2495/95, בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא(1) 1; ע"א 276/09, טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל (2011); ה"פ 8491/09, מגדל הזוהר לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2010); תל"א (חיפה) 2011-07, וינגוט נ' משרד האוצר (2013); והשווה: ע"א 2409/10 , מ. נ' ר. מ. (2012)). ויודגש - בסכומיהם (סעיף 30) משתיתים המשיבים טענה לבטלות החוזה על סעיף 18 לחוק החוזים בלבד. ביטול חוזה מכוח עילת העושק מחייב הוכחת תנאים מצטברים: (א) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הנעשק בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ראו: ע"א 4839/92, גנז נ' כץ, פ''ד מח(4) 749); וראה גם למשל: ע"א 2409/10 , מ. נ' מ. (2012); ה"פ 8491/09, מגדל הזוהר לבניין בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2010)). גם בסכומים, אין כל טענה לכל הפחות ביחס לקיומו של התנאי הראשון. חמישית, גם אם הייתי מוצאת לקבל את הטענה החדשה בדבר עושק או כפיה, הרי שהחוזה נחתם ביום 8/1/09 בעוד התביעה הוגשה ביום 2/5/10. מיד עם הסרת המצב המיוחד אשר לשיטת המשיבים יצר את האיום, היה על המשיבים להודיע על ביטול החוזה מחמת פגם ברצון כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים ו/או לנקוט בהליך משפטי במסגרתו היו מתבררות טענותיהם באשר לנסיבות חתימת החוזה (ראה למשל: ע"א 1569/93, מאיה נ' פנפורד בע"מ, מח(5) 705; ע"א 5806/02, ארביב נ' קרני (2004); פר"ק (ת"א) 2943-09, סולימאן נ' רו"ח שרון (2013)). המשיבים בחרו שלא לעשות כן: לא לאחר חתימת החוזה, לא בפרק הזמן שעד הגשת כתב התביעה (כשנה ומחצה) ואף לא בעת הגשת בקשת רשות להתגונן (ביום 6/10/10) אלא לראשונה בסכומיהם מיום 12/6/11. פרק זמן זה אינו סביר ובנסיבות מסוימות עשוי להצביע על הפעלת זכות שלא בתום לב (ראה: ע"א 5806/02, ארביב נ' קרני (2004)). 7.4 משכך, אין בטענות המשיבים הנוכחיים כנגד תוקף החוזה, כשלעצמן, כדי להקנות להם רשות להתגונן. 8. המצאת מסמכים 8.1 טענה לאי המצאת המסמכים הדרושים אכן יכולה להוות טעם למתן רשות להתגונן מקום בו המסמכים אינם ברשות הנתבע והבנק מסרב, ללא צידוק מספיק, להיעתר לבקשתו (ראה למשל: ע"א 620/06, חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (2008), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 688/89, הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188; בש"א (ת"א) 19326/07, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברק יהלומים בע"מ 2008; רע"א 3545/90, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ (1990)); אלא שזה אינו המקרה שלפנינו. 8.2 בהחלטתה מיום 20/6/10 דחתה כבוד הרשמת ש. פומרנץ את בקשת המשיבים להמצאת מסמכים. פתוחה היתה הדרך בפני המשיבים להגיש בקשה לעיון חוזר תוך הפניה למסמכים ספציפיים המבוקשים על ידם או לערער על החלטה זו, אך הם בחרו שלא לעשות כן. כבוד הרשם א. צ'יזיק נכנס בנעלי כבוד הרשמת ש. פומרנץ ואינו מהווה ערכאת ערעור עליה. כך גם לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות שיש בו כדי לשנות מהחלטתה המקורית של כבוד הרשמת ש. פומרנץ ו/או כי נפל פגם בהחלטתה. 8.3 אמנם, במהלך חקירת המשיב הוצגו לו מסמכים שונים במטרה להפריך את גרסתו אך אין די בכך, בנסיבות מקרה דא, כדי לאמר שהבנק לא המציא למשיבים מסמכים רלוונטיים ללא צידוק סביר, בפרט בנסיבות מקרה דא. ראשית, המשיבים בקשו את גילויים של מכתבי דרישה אשר נשלחו אליהם בדבר אי סילוק החוב בעוד בתצהיר המשיב התומך בבקשת רשות להתגונן לא נטען כי המשיבים לא ידעו על קיום יתרת חוב בחשבון הבנק. נהפוך הוא. המשיבים מודים בקיומו של החוב ואף נטען בתצהיר המשיב כי המשיבים נקטו בפעולות רבות לשם צמצומו חרף הערמת קשיים, לשיטתם, על ידי הגב' טובול (ראה למשל: סעיפים 13, 19, 25 לתצהיר המשיב מיום 5/10/10 שניתן בתמיכה לבקשת רשות להתגונן - לעיל ולהלן "תצהיר המשיב"). שנית, המשיבים בקשו עוד להציג את כל המסמכים הנוגעים להקצאת אשראי, להקטנת אשראי או שינוי מסגרת אשראי בעוד בתצהיר המשיב התומך בבקשת רשות להתגונן נטען, כאמור, כי עד לסוף שנת 2007 / עד תחילת שנת 2008 הדברים התנהלו כשורה. מכאן, מלכתחילה, לא היה מקום לדרוש מסמכים ביחס לתקופה זו. שלישית, בקשת המשיבים לארכת מועד ועיון במסמכים לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה ואף בתצהיר המשיב נטען בזהירות כי הבנק לא המציא להבדיל מטענה מפורשת כי מסמכים אלה אינם ברשות המשיבים או מי מטעמם. הדברים אמורים במיוחד לאור הצהרת המשיב כי לווה כל העת על ידי רואה חשבון החברה (ראה למשל: סעיף 25); וכי ההליך בוצע בשלבים ולאחר שגב' טובול הודיעה לו מראש על מטרתה (ראה: סעיפים 11, 12 ו-15). כמו גם משמדובר בחברה אשר חזקה כי היא מנהלת ספרי חשבונות ומגישה דו"חות כספיים, כאמור בהחלטת כבוד הרשמת ש. פומרנץ (וראה גם עדות המשיב בעמוד 1 לפרוטוקול שורות 10-14). רביעית, המשיבים טענו בתשובתם מיום 17/6/10 כי "לא ביקשו לקבל לידיהם דפי פירוט של חשבון הבנק, אלא מסמכים אחרים....". מכאן, דפי חשבון הבנק, הכוללים גם את מסגרת האשראי (ראה למשל: מש/5) היו ברשות המשיבים וכפועל יוצא היה בידיהם כל הנחוץ על מנת להגיש בקשת רשות להתגונן. מה גם שאי הצגת מסמכים אלה במסגרת תצהיר המשיב התומך בבקשת רשות להתגונן פועלת לחובתם. חמישית, בשלב זה הבנק הציג בחקירתו הנגדית של המשיב את פרוט סולמות ריבית המעיד גם על מסגרות אשראי לרבות בגין חודשים 4/08 - 3/09 (מש/1). מכאן, אם וככל שנדרש מסמך כלשהו, הרי שבשלב זה הוא בידי המשיבים. ויודגש - לשיטת המשיבים, עד סוף 2007 או תחילת 2008, או מהלך שנת 2008 (תלוי לפי איזו גרסה) התנהלה מערכת יחסים טובה בין הצדדים והבנק העמיד לרשותם את מסגרות האשראי שהיו נחוצות לחברה על מנת להתנהל בצורה תקינה (ראה למשל: סעיפים 8 ו-10 לתצהיר המשיב; וכן סעיף 4 לסיכומים מטעם המשיבים). משכך, יש במסמכים אלה שהומצאו על ידי הבנק כדי להצביע גם על הקצאות האשראי בתקופה הרלוונטית. 8.4 בנסיבות אלה, אין המדובר כלל בסירוב הבנק להמציא מסמכים דרושים ואין בכך כדי להוות טעם, קל וחומר טעם עצמאי, למתן רשות להתגונן. 9. הקטנת מסגרת האשראי אין מחלוקת כי זכותו של הבנק להקטין את מסגרת האשראי או לשנותה הגם שהוא מצווה להפעיל זכות זו בתום לב ובדרך מקובלת (ולעניין זה ראה למשל: ע"א 323/80, אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לז(2) 673; ע"א 6916/04, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (2010); ת.א. (ת"א) 98757/99, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מובילי ישר מנשה ובניו בע"מ (2003); ת.א. (מרכז) 1596-08-07, פ.א. ברקאי חברה לבנין וייזום בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2010)). ברם, המשיבים טענו כי ממועד מינוי הגב' טובול לטפל בחשבונם ננקטו על ידה שורת צעדים על מנת להביא "קריסת עסקי החברה" (ראה: סעיף 15 לתצהיר המשיב). 9.1 בחקירתו הנגדית של המשיב הופרכה טענתו כי מסגרת האשראי קטנה למרות ששעבד את דירת המגורים כבטוחה על פי דרישת הגב' טובול (ראה: סעיפים 19,20 לתצהיר המשיב). בחקירת המשיב התחוור כי דירת המגורים שועבדה לטובת החשבון הפרטי שלו ושל אשתו ולא לטובת חשבון הבנק נשוא הערעור (ראה: מש/3; וכן עדות המשיב בעמוד 2 שורות 27-31). עוד התברר כי עת מימש המשיב את דירת המגורים בחודש 3/2010, או בסמוך לכך, הכספים הועברו לכיסוי החוב בחשבון הפרטי ולצדדים שלישיים חלף סילוק החוב בחשבון הבנק נשוא הערעור (ראה: עדות המשיב בעמוד 3 לפרוטוקול שורות 6-11). מטעם זה מצא כבוד הרשם, ובצדק, לדחות טענה זו (ראה: סעיף 25 לפסק הדין). 9.2 בחקירתו הנגדית של המשיב הופרכה גם הטענה כי הגב' טובול לא אפשרה לחברה לעבור לבנק אחר (ראה: סעיף 23 לתצהיר המשיב). בחקירתו הנגדית התחוור כי ביום 24/8/09 חתם הבנק על כתב הסכמה המאשר כי אג"ח היוצרת שיעבוד קבוע על הון המניות שטרם נפרע ועל זכויות המוניטין של החברה ושיעבוד שוטף על כל יתר רכוש החברה תוגבל לסכום כולל של 250,000 ₪ (ראה: מש/2). ויודגש - אין ללמוד מכתב הסכמה זה את העדרו של כתב הסכמה קודם. המשיב גם לא טען כי בקשה קודמת לא נעתרה. להיפך, משהתבקש הלה להסביר את טענתו בתצהיר הופיעה גרסה אחרת לפיה גב' טובול "לא הסכימה לתת לי שעבוד שוטף אלא היא הסכימה לתת לי סכום מסויים שאני יכול לנכות בבנק אחר. הכוונה שלי היתה שהאחראית מטעם הבנק לא הסכימה לתת לי שעבוד שוטף" (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 23-26). מכאן, המשיב מודה כי הגב' טובול לא סרבה לבקשות קודמות ליתן כתב הסכמה אלא שמבחינתו ו/או מבחינת דרישות הבנקים האחרים לא היה די בכך. הודאה הנתמכת לכאורה באמור בתחתית כתב ההסכמה (מש/2) כי: "מכתבנו זה מבטל מכתבינו הקודמים". נהיר כי אין לבוא לבנק בטרוניה על כי דרש לשמור בטוחה בחשבון הבנק כל עוד נותרה בו יתרת חוב, בפרט נוכח העובדה אשר אינה שנויה במחלוקת, כי החברה נקלעה לקשיים. זאת ועוד. המשיב, המאשר בתצהירו כי בסופו של יום איתר בנק חלופי (בנק אוצר החייל), מודה כי גם בבנק זה הוקצו לחברה מסגרות אשראי מצומצמות, הגם שבחר, משיקוליו הוא, שלא להציג תיעוד בעניין דא או אף לפרטן. יש בכך, לכאורה, תימוכין (שלילי) לטענות הבנק בכל הקשור להקצאת אשראי לחברה נוכח מצבה ופעילותה בשלב זה. 9.3 המשיב הודה עוד בחקירתו הנגדית כי בשנים 2003-2009 מסגרות האשראי שקיבל רק עלו תוך סתירה מוחלטת של טענתו בתצהירו (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 12-13): "ש. האם מסגרות האשראי מ- 03' ל- 09' רק עלו. ת. נכון." אמנם, בהתאם לסולמות הריבית (מש/1) ביום 21/4/08 עמדה מסגרת האשראי הכוללת על סך של 260,000 ₪ ואילו ביום 23/4/08 עמדה מסגרת האשראי על מחצית הסכום, אך מן התמונה הכוללת עולה כי אכן דרך כלל מסגרת האשראי בחשבון הבנק רק עלו כהודאת המשיב בחקירתו הנגדית (ראה: מש/1 ו-מש/5). כך גם השינוי שחל במסגרת האשראי ביום 23/4/08 נותר ללא מענה (ובמסגרת זו אף לא הובהר האם החריג הוא הקצאת האשראי ביום 21/4/08 או הקצאת האשראי מיום 23/4/08), אך המשיבים לא טענו רק ביחס למועד זה. יתירה מכך, אם ניקח בחשבון גם את המסגרות הזמניות (ראה: מש/1); הפער אינו כה משמעותי והודבק (ואף מעבר לכך) תוך 7 ימים, כאשר במהלך שבוע זה ניכר שהבנק מקצה לחשבון הבנק גם מסגרות זמניות והכל על מנת שלא יווצר מצב בו המחאות תחזורנה. זאת ועוד. במהלך שנת 2009 - עת המשיכה הגב' טובול, גם לשיטת המשיבים, לטפל בחשבון הבנק - הוגדלה מסגרת האשראי אף מעבר לגובהה בחודש 4/2008 ואחר כך קרוב לכך (ראה: מש/1); ובד בבד ניתנו למשיבים הלוואות (בחודש ינואר 2009 הבנק אישר לחברה קבלת אשראי על דרך שתי הלוואות בסך כולל של 90,000 ₪ - מש/6 ו-מש/7). לעניין זה יש לזכור כי המשיב אינו חולק על כך שהחברה נקלעה לקשיים אלא שהוא מטיל את האשם למצב זה על הבנק. כך או כך, נהיר כי זהו נתון שעל הבנק לשקול בעת הקצאת האשראי. 9.4 מנגד, המשיבים לא הצביעו על קשר כלשהו בין מועד זה (23/4/08 או כל מועד אחר) לבין מצבה הכספי של החברה למרות שיכלו לעשות כן בנקל על דרך הצגת דו"חות כספיים. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות מהצגת ראיה כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865). כך גם, המסמכים הבודדים אשר הוצגו על ידי החברה מעידים כי פנייתם כביכול לצדדים שלישיים לשם נכיון שיקים היתה לאורך שנת 2008 ובעיקר ברבעון הראשון של שנת 2008, קרי: טרם מינוי הגב' טובול לשיטתם וטרם הקטנת האשראי ביום 23/4/08. ודוק: המשיב הצהיר כי עבד בתנאי תשלום של "שוטף + 4-6 חודשים" (ראה: סעיף 6). מכאן, לכאורה, גם נכיון השיקים בחודשים 6-7/08 אינו קשור כלל לארועים הנטענים ביחס לגב' טובול. כך גם לא הוצגה פעילות נכיון השיקים של החברה לאורך השנים באופן שניתן יהיה לראות כי המדובר בפעולה חריגה. זאת ועוד. בתצהירו טען המשיב כי "הקטנת האשראי נעשתה במספר שלבים" (ראה למשל: סעיף 15 לתצהירו) ולא באבחה אחת; ועל כל אלה מרחפת תניית הויתור של המשיבים בחוזה (מש/4). 9.5 לא זו אף זו - גם אם הייתי מוצאת כי די בכך כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק, הרי שעסקינן בטענת קיזוז. טענת קיזוז יכולה להוות טעם למתן רשות להתגונן אך שומה היה על המשיבים להתכבד ולפרט את הנזק אשר לשיטתם נגרם להם עקב מעשי הבנק. לעניין זה אין די בטענה הנטענת בעלמא אלא יש "להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת.... דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן" (ראה: ע"א 579/85, אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מ(2) 765; וראה גם למשל: ע"א 688/89, הילולים (אריזה ושיווק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 2418/90, רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5), 133; ע"א 594/85, זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721; ע"א 13/80, סמינר למורות ובית ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל"ו(1) 267; א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, עמוד 417-418). המשיבים כשלו בכך בהסתפקם בטענה כללית וסתמית כי נגרם להם נזק המוערך על ידם בסך של כ- 600,000 ₪. אין בתצהיר המשיב פירוט כיצד הגיע לסכום זה או אף הצגת מערכת נתונים מדויקת וברורה ולא צורף לתצהירו כל מסמך או חוות דעת אשר יש בהם לתמוך, ולו לכאורה, בטענה כללית זו. בהעדר תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעה לקיזוז, אין לפנינו טענה המצדיקה דיון לגופא. ודוק: הנתונים באשר לטענה בדבר אובדן הכנסות עתידיות כמו גם בדבר ניכיון שיקים אצל צדדים שלישיים נמצאים בידי המשיבים והם בחרו, מטעמיהם הם וללא כל הסבר, מלהציגם כדבעי. כך גם המשיבים נמנעו מלהציג, ולו אומדן, ביחס לריבית החריגה שלשיטתם חויבו בה למרות, שכאמור, לכל הפחות מלוא דפי חשבון הבנק מצויים, בידם. 10. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לדחות את בקשת הרשות להתגונן. יחד עם זאת, עסקינן בהליך חריג להליכי התביעה הרגילים והלכה היא כי נוכח המימד החוקתי של הזכות להתגונן אין ברצון לייעל כדי להצדיק את נעילת הדלת בפני הנתבע אלא אם כן ברור כי המדובר ב"הגנת בדים", המשוללת כל יסוד על פניה ואין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו גם בהנחה שגרסתו תוכח (ראה למשל: ע"א 10189/07, ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2009); ע"א 518/87, פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1993); רע"א 8973/10, בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (2012), על האסמכתאות המצוינות בו; ע"א 620/06, חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (2008); ע"א 2418/90, רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133; ע"א 3300/04, צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (2009) על האסמכתאות הנזכרות בו; י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית - 2005, בעמוד 675). יתירה מכך, גם מקום בו הגנת הנתבע מוטלת בספק מוטב להתנותה בתנאים חלף נעילת הדלת בפניו (ראה למשל: ע"א 519/65, ברזילי נ' קשת, כ(2) 141; ע"א 680/89, בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מה(3) 757; ע"א 9654/02, חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל נט(3) 41). משכך, ובשקללי את כל האינטרסים ה'מתגוששים בזירה', לרבות כמפורט לעיל, מצאתי בנסיבות מקרה דא להעתר לבקשה בכפוף להפקדת ערובה בסכום משמעותי. 11. סוף דבר 11.1 דין הערעור להתקבל בחלקו. 11.2 אני מתירה למשיבים להתגונן בטענה בדבר הקטנת מסגרת אשראי שלא כדין כפי שנטענה בבקשת רשות להתגונן בכפוף להפקדת סכום של 85,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, תוך 30 יום מהיום. אם לא יופקד הסכום בתקופה זו, תתקבל התביעה. 11.3 אני מחייבת את המשיבים לשלם למערער את הוצאות הליך זה המועמדות על סך של 5,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום קבלת פסק הדין ועד לתשלומו המלא בפועל. בקשת רשות להתגונן