קראו דוגמא מהפסיקה בנושא רישום איחוד וחלוקה: 1. ענייננו במקרקעין שהופקעו בשנת 1972 לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943, בחלקה 28 בגוש 10285 בשפרעם. שטח החלקה ערב ההפקעה עמד על 81.787 דונם, והיו לה מספר בעלים רשומים במושע, שניים מהם הורי התובעים, מובדא נעום ז"ל (להלן- "מובדא"), ואשתו פרידה אסעד נעום ז"ל (להלן- "פרידה"). ביום 24.10.78, לאחר ההפקעה, כאמור, חלקה 28 עברה הליך של איחוד וחלוקה, והיא פוצלה לחלקות 42, 43 ו- 44, כאשר ענייננו בחלקות 42 ו- 44. תשריט החלוקה פיצל את זכויות הורי התובעים בחלקות 42 ו- 44 שנוצרו, במושע, וזאת על פי אותם שיעורי חלוקה שהיו להם טרם ההפקעה. 2. לטענת התובעים, לאחר שירשו את חלקת הוריהם, בשלב כלשהו, הם גילו, כי תשריט החלוקה אושר מבלי שניתנה האפשרות למי מהבעלים בחלקה להביע עמדתו בעניין החלקות החדשות שנוצרו, ולפיכך, נוצר מצב בו התובעים רשומים כבעלים של מרבית הזכויות בחלקה 42, ששטחה 5,490 מ"ר, בעוד שהם מתגוררים בחלקה 44, ורוב הזכויות בחלקה 44, ששטחה 56,420 מ"ר, רשומות על שם הנתבעים 3- 23 (להלן- "הנתבעים"), אשר מתגוררים בחלקה 42. מצב זה, לטענתם, מונע מהם לעשות עסקאות במקרקעין שבבעלותם, ועל כן, מבוקש בתביעה שלפני, לשנות את הרישום, כך שכל זכויות התובעים, במושע, ירשמו רק בחלקה 44, וכל זכויות הנתבעים, במושע, ירשמו רק בחלקה 42. רקע עובדתי 3. כאמור, ביום 24.10.78 פוצלה חלקה 28, על פי שטר 3747/78, לשלוש חלקות: חלקה 42, 43, 44. פעולות האיחוד והחלוקה בחלקה 28 נעשו על רקע הפקעת שטחים בשנת 72 על ידי מע"צ, לצורך סלילת דרך 79 החוצה את החלקה. בגין הפקעות אלו שולמו פיצויים לתובעים בשנת 1974. זכויותיהם של בעלי החלקה שפוצלה, הועברו, כפי שהן, לרישום בחלקות שנוצרו לאחר הפיצול. החלקה המקורית הייתה בבעלותם המשותפת של מובדא ופרידה בלבד, אולם לאחר מספר עסקאות מכר שנערכו במקרקעין בשנות ה- 60, שונה הרישום, כך שערב ההפקעה היו בחלקה 28 מספר בעלים רשומים במושע, כמפורט להלן: 4000/163574 מהחלקה, השווים ל- 2000 מ"ר, נרשמו על שם המנוח טייב חסן טייב סואעד ז"ל (להלן- "טייב"), ביום 5.9.65. 2000/163574 מהחלקה, השווים ל- 1000 מ"ר, נרשמו על שם המנוח סעוד חלף כואלד ז"ל (להלן- "סעוד"), ביום 30.3.66. 2000/163574 מהחלקה, השווים ל- 1000 מ"ר, נרשמו על שם המנוח מוחמד חסן סואעד ז"ל (להלן- "מוחמד"), ביום 5.1.69. 77787/163574 מהחלקה נרשמו על שם מובדא, ביום 5.1.69. 77787/16354 מהחלקה נרשמו על שם פרידה, ביום 5.1.69. 4. לאחר פעולות האיחוד והחלוקה, הפך החלק הצפוני של חלקה 28, לחלקה 42, בשטח של 5490 מ"ר, והחלק הדרומי הפך לחלקה 44, בשטח של 56,420 מ"ר. לאחר החלוקה הנ"ל, נרשמו הזכויות בחלקה 42, כך שטייב, סעוד ומוחמד, החזיקו יחדיו ב- 8000/163574 חלקים מחלקה 42, והורי התובעים החזיקו יחדיו ב- 155574/163574 חלקים מחלקה 42. בחלקה 44 נרשמו הזכויות לאחר החלוקה, כך שטייב, סעוד ומוחמד החזיקו יחדיו ב- 8000/163574 חלקים מהחלקה. מעיון בנסח המקרקעין שהוגש, לא ניתן לדעת בוודאות, מה היה שיעור החזקתם של הורי התובעים בחלקה 44 , וזאת מפני שמלבד הרישום בנסח, בשנת 1986, לפיו ירש אחד ממשפחת התובעים 2000/163574 חלקים מהחלקה, לא רשומים מובדא ופרידה בנסח כבעלים בחלקה 44. עם זאת, הדעת נותנת כי שיעור בעלותם של מובדא ופרידה בחלקה 44, נותר כפי שהוא וכפי שנרשם ביחס לחלקה 42, דהיינו בעלותם נותרה ב- 155574/163574 מהחלקה, ונראה כי רוב חלקם עבר לילדיהם ולרוכשים נוספים, ללא שהועברה הבעלות תחילה על שמם של מובדא ופרידה. 5. ביום 13.7.05 הגישו התובעים תביעה לבית משפט זה (ה"פ 166/05) בה ביקשו סעד הצהרתי, לפיו יוחלפו זכויות התובעים בחלקה 42, עם זכויות הנתבעים בחלקה 44. במסגרת ההליך הנ"ל, הודיעו התובעים לבית המשפט, כי הם מקיימים מגעים עם "הגורמים הרלבנטיים", ומכינים תוכנית חלוקה לשתי החלקות נשוא דיוננו, ובאם התוכנית תאושר על ידי רשם המקרקעין, תבוא המחלוקת לסיומה. על רקע הודעה זו, הוקפאו ההליכים בתובענה למשך 4 חודשים. הודעה נוספת בעניין התוכנית לעיל, לא הוגשה, ומשלא הוגשו סיכומי טענות התובעים, בזמן שנקצב להם, נעתר כב' השופט עודד גרשון לבקשת הנתבעים, ובפסק דינו מיום 4.11.07, הורה על מחיקת התובענה מחוסר מעש. 6. מכאן ואילך, ככל הנראה, לא חודשו המגעים עם ה"גורמים הרלבנטיים", וביום 8.2.10 הוגשה התובענה שלפני, בה מבקשים התובעים לשנות את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, כך שזכויותיהם "ירוכזו" בחלקה 44 , וזכויות הנתבעים "ירוכזו" בחלקה 42. ויוער, כי חלפו מעל שלושים שנה מהחלוקה, ודומה כי לתובעים לא אצה הדרך לברר תביעתם. כאמור, התביעה שהגישו לבית משפט זה בשנת 2005 נמחקה מחוסר מעש, ובתביעה שלפני, לא ניתן כל הסבר מאת התובעים, מדוע חיכו זמן כה רב להסדיר את הרישום, אותו הם דורשים כעת לתקן. טענות הצדדים בתמצית 7. טענתם המרכזית של התובעים היא כי החלטת הועדה המחוזית, בדבר אישור תשריט החלוקה, נתקבלה מבלי שניתנה ההזדמנות למובדא ופרידה המנוחים, להביע את עמדתם בעניין זה. לגרסתם, יש בכך משום פגיעה בזכות השימוע, אשר בכוחה להביא לבטלות תשריט החלוקה באופן יחסי, שכן לו הייתה נשמעת עמדת מובדא ופרידה, מצב רישום הזכויות היה כך שחלקה 44 הייתה נרשמת, ברובה, בבעלותם. 8. מנגד, הנתבעות, מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה ורשם המקרקעין (להלן- "הנתבעות") טענו, כי על מנת לקבל את הסעד המבוקש בתובענה, ראשית, היה על התובעים להוכיח את קיומה של חובת שימוע בשנת 1978, ושנית, היה על התובעים ליתן הסבר מדוע השתהו משך 32 שנים עד להגשת התובענה. הנתבעות הדגישו בכתב הגנתם, וחזרו על כך בסיכומיהם, כי התובעים לא עמדו בנטל להראות מכוח איזו הוראה בדין הוכן התשריט הנ"ל ומהו המקור הנורמטיבי לחובת השימוע, שחלה, כנטען, על הועדה המחוזית. לגרסת הנתבעות, פעולות האיחוד והחלוקה בחלקה 28 נעשו על רקע הפקעת שטחים בראשית שנות ה- 70 על ידי מע"צ, לצורך סלילת דרך 79 החוצה את החלקה. הליך החלוקה שננקט, לא נועד ליצור חלוקת שימוש בין הבעלים ואף לא עשה כן, אלא ההליך שינה את גבולות החלקה, ובכל חלקה חדשה נרשמו שוב כל הבעלים במושע, כפי שהיה עובר להליך. ומשכך, לא קיימת חובת שימוע ומתן זכות התנגדות, בנסיבות בהן הוגש תשריט חלוקה (שלא סטה מהתוכנית מתאר שהייתה קיימת על החלקה). הנתבעות הוסיפו וטענו, כי הסעד המבוקש בתובענה, בפועל, ישנה את הזכויות בחלקה, שכן התובעים מבקשים, בסופו של יום, בעלות בלעדית בחלקה 44, ועל כן הדרך הנכונה הינה לבצע את התיקון ברישום באמצעות שטרי מכר ללא תמורה, בכפוף לתשלום המיסים והצגת האישורים הנדרשים על פי דין, החלים בהעברה. 9. מטעם הנתבע 24, בנק ירושלים בע"מ, הוגש כתב הגנה, בו נטען כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות, ולחילופין, יש לדחותה נוכח השיהוי הרב בהגשתה. לטענת הבנק, העובדה בדבר רישום החלקות לאחר הפיצול, נודעה לתובעים, לכל המאוחר, בשנת 1996, בעת שרשמו לטובת הבנק הערות אזהרה. מאז מועד זה חלפו 14 שנה, בהם רשם הבנק לטובתו מספר משכנתאות ומספר הערות אזהרה, בין היתר, בגין הלוואות אותם נטלו התובעים עצמם, וזאת מבלי שהם יידעו את הבנק בדבר כוונתם להגיש בקשה לשינוי רישום מצב החלקה, פעולה המהווה לבדה התנהגות שלא בתום לב. כמו כן, הבנק טען, כי הסעד המבוקש בתובענה פוגע בזכויותיו הרשומות, שכן המשכנתאות והערות האזהרה ע"ש התובעים, נעשו לשם הבטחת ההלוואות שניתנו על ידי הבנק, ללווים רבים מלבד התובעים (משפחת התובעים). 10. מטעם הנתבעים 3- 23 (הנתבע 3- עזבון המנוח טייב, הנתבעת 4 הינה אשתו, והנתבעים 5- 11, הינם ילדיו; הנתבע 12- עזבון המנוח סעוד, והנתבעים 13- 20, ילדיו; הנתבע 21- עזבון המנוח מוחמד והנתבעים 22- 23 הינם ילדיו) לא הוגשו כתבי הגנה, והם הצהירו כי אינם מתנגדים לסעד המבוקש בתובענה (הצהרה של הנתבעים 4- 10 סומנה כ- נ/1, הצהרה של נתבעים 13- 20 סומנה נ/2). אלו טענות הצדדים, בתמצית. אקדים מאוחר למוקדם, ואומר כי דין התביעה להידחות, כפי שיבואר להלן. הליך איחוד וחלוקה במקרקעין 11. על פי הדין, ניתן לרשום חלוקה חדשה הן מכוח דיני המקרקעין והן מכוח חוק התכנון ובניה, תשכ"ה- 1965 (להלן- "חוק התכנון"). אקדים מילים מספר על הליכי האיחוד והחלוקה מכוח חוק התכנון. חוק התכנון מסדיר שני הליכים לפיהם ניתן להביא לרישום חלוקה ואיחוד: האחד, הליך איחוד וחלוקה (רהפרצלציה) שלא בהסכמה ובהסכמה, המוסדר בפרק ג' סימן ז', ואלו הסעיפים הרלבנטיים לענייננו, אשר נוסחם כדלהלן: "123. הופקדה תכנית לחלוקה חדשה, יעביר יושב ראש מוסד התכנון שהפקיד את התכנית העתק ממנה ללשכת רישום המקרקעין הנוגעת בדבר, ורשם המקרקעין ירשום הערה על יד כל חלקה רשומה העשויה להיפגע על ידי התכנית. 125. (א) בתוך שמונה חודשים מיום תחילת תוקפה של החלוקה החדשה, יגיש יושב ראש הועדה המקומית, שבתחומה אושרה תכנית החלוקה החדשה, למנהל כהגדרתו בפקודת המדידות (בסעיף זה — המנהל), תכנית לצורכי רישום התואמת את התכנית של החלוקה החדשה שאושרה; בתוך חודשיים מהיום שהועברה התכנית למנהל, יאשרה ככשרה לרישום בהתאם לפקודת המדידות וחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אם מצא כי התכנית ראויה לרישום כאמור. (ב) בתוך שמונה חודשים מהיום שאושרה תכנית ככשרה לרישום לפי סעיף קטן (א), יעביר יושב ראש הועדה המקומית ללשכת רישום המקרקעין הנוגעת בדבר את התכנית, וכן את העתק התכנית לחלוקה החדשה שאושרה על תשריטיה, כשהוא חתום על ידיו, ורשם המקרקעין ירשום את החלוקה בהתאם לתכנית בתוך חודשיים מהיום שהועברו אליו התכנית והעתק התכנית כאמור. (ג) אי שמירת המועדים האמורים בסעיף זה, לא תפגע בתוקפה של החלוקה החדשה ובזכויות שנרכשו מכוח סעיף 124. 127. (א) אוחדו מגרשים על פי תכנית, שלא בהסכמת כל הבעלים, ולא חולקו שנית למגרשים נפרדים בין בעליהם, או חולקו כולם או מקצתם, למגרשים משותפים, זכאי בעל מגרש שלא הסכים לאיחוד לתבוע מהועדה המקומית שתרכוש את חלקו במגרשים המאוחדים או המשותפים. (ב) בעל מגרש שלא הסכים לאיחוד, רשאית הועדה המקומית, בהודעה, לקבוע לו מועד של ששה חדשים לפחות שבו עליו להגיש לה תביעה כאמור בסעיף קטן (א); לא הוגשה התביעה תוך המועד שנקבע, לא יהיה בעל המגרש רשאי עוד להגישה. (ג) על רישום איחוד מגרשים ללא הסכמת כל הבעלים יחולו הוראות סעיף 125, בשינויים המחוייבים לפי הענין". השני, הליך לפי פרק ד' לחוק, בו מוגשת בקשה לאישור תשריט איחוד, על ידי בעל קרקע שחלה עליה תכנית שאושרה ושאיננה כוללת חלוקת מקרקעין, כאשר על הבקשה חלות הוראותיהם של סעיף 137 וסעיף 144 בחוק. להלן נוסחו של סעיף 137 בחוק: "תשריט חלוקת קרקע 137. בעל קרקע שחלה עליה תכנית שאושרה ושאיננה כוללת חלוקת קרקע, רשאי להגיש לאישור הועדה המקומית תשריט לחלוקת אותה קרקע; לא יינתן היתר לבניה על הקרקע כאמור אלא בהתאם לתשריט חלוקת קרקע (להלן בסימן זה - תשריט) שאושר או, באין תשריט כאמור, בהסכמת הועדה המחוזית". לפי סעיף 144 בחוק, הוחלו הוראות סעיף 137 בחוק- שעניינן תשריט חלוקת קרקע- גם על איחוד חלקות: "איחוד 144. הוראות פרק זה יחולו על איחוד חלקות ורישומו בפנקסי המקרקעין, בשינויים המחוייבים לפי הענין". מעיון בסעיפי החוק, ניתן להצביע על הבדל בולט בין הליך איחוד וחלוקה לפי פרק ג' לחוק התכנון, לבין הליך שכזה לפי פרק ד'- ההליך לפי פרק ג', מסדיר הגשת תוכנית איחוד וחלוקה בהסכמה ושלא בהסכמה לאישור המוסד התכנוני. בעלים של קרקע שלא הסכים לתוכנית החלוקה לפי פרק ג', זכאי לתבוע מהוועדה המקומית שתרכוש את חלקו במקרקעין המאוחדים או המשותפים, תוך הזמן שנקצב לכך בחוק, אך אין באי הסכמתו כדי להביא לביטול הרישום שנעשה על פי התוכנית. פרק ד' בחוק התכנון, מסדיר הליך בו בעל קרקע, שחלה עליה תוכנית שאושרה ושאיננה כוללת חלוקת קרקע, מגיש תשריט חלוקה מטעמו. להבדיל מאיחוד וחלוקה מכוח תכנית לפי פרק ג', איחוד וחלוקה מכוח תשריט לפי פרק ד' איננו מביא עימו שינוי במערך הזכויות. התובעים טענו, כי התשריט הוכן לפי פרק ד' לחוק התכנון. לטענתם, הפסיקה הכירה בחובת השימוע שחלה על הליך איחוד וחלוקה לפי פרק ד', מכוח עקרון תום הלב וההגינות, ומשכך הועדה המחוזית, שלא נתנה להורי התובעים הזדמנות להביע את התנגדותם לתוכנית, הפרה את חובתה, הפרה שיש בה להביא לידי ביטול הרישום. טענה זו דינה להידחות. בענייננו, לא ניתן לקבוע מכוח איזו הוראה בחוק התכנון, הוכן התשריט החלוקה של חלקה 28. לאור העובדה שצוין על גבי התשריט כי הוא הוכן עבור מחלקת עבודות ציבוריות, ניתן להניח, וזוהי אף ההנחה המתבקשת, כי אין המדובר בתשריט שהוכן מטעם בעל קרקע, כאמור בסעיף 137 בפרק ד' בחוק התכנון. מעבר לכך, כל שצוין על גבי התשריט הוא כי הדרך המופיעה בתכנית, תואמת את גבולות ההפקעה לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 "כמפורט בצו ובתיקון החתום ע"י ממלא מקום שר העבודה (שר השיכון)". אין חותמת של יו"ר הוועדה המחוזית שמבהירה איזו תוכנית מיועד התשריט לאשר, ומעבר למספר חותמות סטנדרטיות שהתוכנית כשרה לרישום, לא ניתן לדעת מהתשריט דבר. התובעים לא עמדו בנטל הבסיסי להוכיח את טענתם, כי מדובר בתשריט שהוכן לפי פרק ד' לחוק התכנון, ונוכח הנסיבות בהן הוגש התשריט ועל פי ה"הגיון התכנוני" (ההפקעה בשנת 72 ולאחר מכן הליך האיחוד והחלוקה) סבורני כי עסקינן בתשריט לפי פרק ג' בחוק התכנון, אשר לא נדרשת הסכמת הבעלים לאישורו. אף אם אניח, לטובת התובעים, כי עסקינן בתשריט שהוכן לפי פרק ד' לחוק התכנון, עדיין לא חלה על הועדה המחוזית חובה לשמוע את כל המתנגדים לאישור התשריט. התובעים ביססו טענתם כי חלה חובת השימוע מכוח עקרון תום הלב וחובת ההגינות, על פסק הדין שניתן בעניין לוסי פואה (עע"מ 8748/03 ועדת הערר מחוז ת"א נ' סילבנה לוסי פואה ([טרם פורסם], ניתן ביום 20.6.05)), שם נאמר כך: "יש מקום לומר שאיחוד של חלקות מעצם טיבו הוא בגדר סטיה מתוכנית ולפיכך יש לפעול לפי הוראות הסעיף בכל מקרה. אולם, אפילו אין זאת הפרשנות המילולית של הכתוב, פשיטא שאין לפגוע בזכויותיהם של בעלים שהבקשה אינה מקובלת עליהם, בלי שתובא לידיעתם ובלי שתינתן להם האפשרות להתנגד לה, ולו בשל חובת תום הלב וההגינות" (פסקה 12 בפסק הדין). בעניין לוסי פואה, הדיון נסב סביב השאלה האם לצורך אישור תוכנית חלוקה, לפי פרק ד' בחוק התכנון, נדרשת הסכמת כל הבעלים בקרקע או שמא די בחתימת אחד הבעלים. ההלכה מאותו פסק הדין היא, שדי בחתימת אחד הבעלים, ואין דרישה בחוק שתינתן הסכמת כל הבעלים, ומכאן, שאין בהלכה זו, כדי לסייע בידי התובעים. בנוסף, להבדיל מעניין לוסי פואה, שם דובר על תשריט משנת 1999, בענייננו, התשריט הוכן ואושר בשנת 1978, כאשר באותה העת, הסמכות לאשר תשריט הייתה נתונה לועדת תכנון ובניה, ככל שקיימת התאמה טובה בין התשריט לבין התכנית שחלה על אותה הקרקע, ולא חלה על הועדה כל חובת שימוע. על עצם הסמכות לאשר תשריט, ללא שמיעת המתנגדים לו, ניתן ללמוד מנוסחו הקודם של סעיף 139, שבוטל בתיקון 43 שחייב את הועדה בפרסום ושמיעת התנגדויות (על שיקול דעת מוסדות התכנון באישור תשריט חלוקה ראה משה רז כהן איחוד וחלוקה (2008) בעמ' 386- 387, עמ' 61- 67, עמ' 86- 95). תיקון 43 לחוק, המטיל חובת פרסום ושימוע על הועדה, חוקק בשנת 1995, והוא חל על תשריט לפי פרק ד'. בנידוננו, אין ראיה לכך כי עסקינן בתשריט לפי פרק ד', ומכל מקום, אין תחולה לתיקון 43 על תשריט שאושר כבר בשנת 1978. מעבר לנדרש, אוסיף, כי העובדה שלא ניתן להביא לשינוי במערך הזכויות בקרקע באיחוד וחלוקה לפי פרק ד', מובילה למסקנה שלא ניתן לאחר פעולות האיחוד, להרחיב את בעלותם של התובעים בחלקה 44, או כהגדרת התובעים, "לרכז" את זכויותיהם בחלקה 44, ובכך להגביל את בעלותם של הנתבעים לחלקה 42, שכן מדובר בשינוי ברור של מערך הזכויות בקרקע. אם יבקשו התובעים והנתבעים לשנות את מערך הזכויות, עליהם ליזום את העברת הזכויות, על פי דיני הקניין, באמצעות מכר ללא תמורה. עילה לתיקון הרישום, או כפי שהוגדר על ידי התובעים, עילה לביטול הרישום באופן יחסי, לא קמה לתובעים. למעלה מן הדרוש, אוסיף, שאפילו היה טעם משפטי של ממש בטענת התובעים, על פיה, על דרך העיקרון, ראוי היה לתקן את הרישום, ספק אם במקרה זה טענתם הייתה מתקבלת, נוכח השיהוי הרב מצידם של התובעים בהעלאת טענותיהם. אולם כאמור הערה זו הינה למעלה מן הדרוש, באשר לא מצאתי, לגופו של עניין, טענותיהם מוצדקות. משאלו הם פני הדברים, התביעה נדחית, והסעד הארעי שניתן על ידי מבוטל. אני מחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעות, כהגדרתן לעיל, בסך כולל של 20,000 ₪. קרקעותאיחוד וחלוקה מחדש