קליק בברך תאונת עבודה

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא קליק בברך תאונת עבודה: פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט מיכאל שפיצר; בל' 2460-09) בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בפגיעתה מיום 31.3.2009 כפגיעה בעבודה. התשתית העובדתית עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן אלה: המערערת ילידת שנת 1948. ביום 31.3.09 הלכה המערערת בדרכה לעבודה. בשעה שעלתה למדרכה ברגל שמאל, ובשלב בו הרימה את הרגל על מנת להניחה על המדרכה, שמעה קליק בברך וחשה כאבים בברך שמאל. המערערת המשיכה ללכת לעבודה, אך עשתה זאת בקצב איטי, בשל הכאבים בהם חשה. מדובר במדרכה רגילה. ההליך בבית הדין האזורי המוסד לא הסכים למינוי מומחה רפואי על רקע תשתית עובדתית זו, בנימוק כי מדובר במצב רפואי טבעי ואינו קשור לעבודה. בסיכומיו טען המוסד, כי לא אירעה למערערת תאונת עבודה שכן במקרה הנוכחי חסר יסוד "הפתאומיות" כדי שיהווה תאונה. כמו כן, הליכה על מדרכה רגילה אינה יכולה להוות סיכון דרך. המערערת טענה בסיכומיה, כי בנסיבות המתוארות לעיל, הרי שמדובר בסיכוני דרך האורבים לכל עובר ושב, ודי בעלייה למדרכה כמתואר בעובדות כדי להוות "סיכון דרך". בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת. בית הדין ציין, כי המערערת "הלכה לעבודה ברגל, ותוך כדי הליכתה הרגילה על מדרכה רגילה, חשה בכאב בברך, ואין זה משנה אם עלתה למדרכה באותו שלב של ההליכה. עובדות אלה מעלות כי לא קיים כל אירוע פתאומי וחד פעמי שיכול לענות להגדרת "תאונה", ועל כן, לא ניתן לקבוע, בנסיבות דנן, כי אירעה לתובעת [המערערת כאן -ע.ר.] תאונת עבודה". בית הדין הוסיף, כי אינו נדרש לבחון, האם ההליכה על המדרכה מהווה סיכוני דרך, כיוון שעקרון הפתאומיות אינו מתקיים, וממילא לא ניתן לקבוע כי אירעה תאונה, אך ציין כי לא סביר שהליכה רגילה לכיוון העבודה תהווה סיכון דרך. טענות הצדדים בערעור המערערת טוענת כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי לא מדובר בפגיעה בעבודה. בנסיבות הקיימות הרמת רגל בעת עליה על מדרכה שבמהלכה נשמע קליק והופיעו כאבים ברגל שמאל מהווה תאונה בעבודה המצדיקה מינוי מומחה רפואי, שיחווה את דעתו לגבי הקשר הסיבתי בין האירוע לליקוי הרפואי. לטענת המוסד, פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, ומן הטעמים הבאים: חזקת הסיבתיות הקיימת לגבי תאונה בעבודה, אינה קיימת, כאשר מדובר בתאונה בדרך לעבודה וממנה; נטל ההוכחה במקרה הנוכחי מוטל על כתפי המערערת, אך היא לא הוכיחה קיומו של אירוע תאונתי; המערערת לא הוכיחה קיומו של סיכון דרך, מדובר בעליה על מדרכה רגילה ובטרם דרכה עליה; המערערת לא הוכיחה כי נזקה נגרם כתוצאה מסיכון דרך לא הוכח כי גורם חיצוני גרם לנזק; הפסיקה בנסיבות דומות קבעה שאין מדובר במקרה של אירוע תאונתי. דיון והכרעה סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן- החוק) מגדיר "תאונת עבודה" בזו הלשון: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו ומטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 80 (1) לחוק מרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" וקובע חזקה לפיה: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". בפסיקה נקבע כי חזקה זו היא:"בגדר חריג המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים" (דב"ע נג/66-0) ג'לולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134, 137). הפסיקה גם קבעה כי: "כאשר מדובר בתאונה הנגרמת במהלך הנסיעה או ההליכה מבית המבוטח אל מקום העבודה או בחזרה, הכיסוי הביטוחי על פי החוק חל על אותן תאונות אשר נגרמו עקב "סיכוני הדרך" אשר ניתן לצפותם ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותם כ"תאונת עבודה"" (עב"ל 613/07 ערן יושיע-המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 19.2.09, ). במקרה הנוכחי דחה בית הדין האזורי את התביעה מהנימוק כי לא התקיים מבחן "הפתאומיות". ניתן לומר כי אכן מבחן הפתאומיות מתקיים במקרה דנא, כאשר הרימה המערערת את רגלה על מנת לעלות למדרכה, ובאותה עת שמעה קליק בברך וחשה כאבים בברך שמאל, הרי שמתקיים תנאי הפתאומיות. ברם במקרה זה לא ניתן לומר כי מדובר באירוע שנגרם עקב סיכוני הדרך. בעובדות המוסכמות נקבע כי מדובר במדרכה רגילה, שלדברי המערערת עצמה "לא היה שום דבר חריג במדרכה". בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי מדובר בסיכון דרך. יתר על כן, לא הוכח כי הנזק נגרם כתוצאה מסיכון הדרך - בעובדות המוסכמות נקבע כי האירוע אירע בשעה שהמערערת הרימה את רגלה ובטרם דרכה על המדרכה. הרמת הרגל באופן הזה הינה פעולה יום יומית רגילה למדי ולא נעשתה כתוצאה מסיכוני הדרך. הרמת הרגל היא פעולה שאדם עושה כל אימת שהוא הולך הליכה רגילה. במהלך הליכתו הרגילה עולה ויורד אדם מדי פעם מכביש למדרכה ולהפך. האם נניח שכל עליה על מדרכה היא סיכון דרך, בהנחה שהמדרכה אינה משובשת או לא גבוהה במיוחד. הנחה זו היא בלתי סבירה לחלוטין. הפסיקה פסקה במקרה בו ירד אדם במדרגות אוטובוס, ובשעה שדרך על המדרכה שמע קליק חזק וחש כאב חזק בחלק התחתון של גבו, כי פעולת הדריכה בנסיבות אלו אינה מהווה ראשית ראיה לקשר בין האירוע הנ"ל לבין העבודה, בזו הלשון: "לו אכן מדובר היה ב"דריכה לא נכונה כפי שתוארה בעובדות", היה המצב שונה, אלא שמתיאור העובדות אין ללמוד שהדריכה חרגה כהוא זה מגדר דריכה נורמלית ושבלונית. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס, וכיוצא באלה דברים. גם מי שאינו רופא יאמר, ש"אותה תנועה יכולה להיות בהליכה בבית" ... סוף דבר: אין ולא היתה "ראשית ראיה" שתקשור את הפגימה עם העבודה. (דב"ע מד/90 - 0 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז, 93, 97; וראו גם עב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי -המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.12.2011). במקרה הנוכחי, המערערת לא הספיקה אפילו לדרוך על המדרכה בעת שחשה את הכאב בברך שמאל, כלומר מדובר בהרמה פיזית של הרגל במנותק מכל גורם חיצוני, ומבלי שהוכח קיומו של גורם חבלתי כלשהו. משאלה הם פני הדברים, והמערערת לא הוכיחה אירוע תאונתי שגרם לפגיעה, דין הערעור להידחות. סוף דבר - הערעור נדחה, ללא צו להוצאות. ברכייםתאונת עבודה