מהי תקנת השוק תקנת השוק במטלטלין ? האיזון בדין הישראלי בין האינטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר נקבע בסעיף 34 לחוק המכר המקנה לצד השלישי עדיפות על פני הבעלים המקורי בהתקיים שיש תנאים מצטברים: קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. הממכר הינו נכס נד. הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. המכירה היא במהלך העסקים הרגיל. קבלת הנכס לחזקת הקונה. הקונה תם לב. בהתקיים כל התנאים דלעיל, מוענקת לקונה בעלות על הנכס הנרכש בלי שהקונה יהיה חייב דבר לבעלים המקורי, כאילו קנה אותו מבעליו החוקי והוא מקבל זכות בעלות שאינה כפופה להסדר כלשהו המעניק לבעלים המקורי אפשרות לפדות את הנכס או לקבל פיצוי כלשהו מהקונה בגין הפקעתו מבעלותו. השאלה המרכזית בפסק הדין להלן הינה האם נקנו היהלומים בתנאים של תקנת השוק. להלן פסק דין בנושא תקנת השוק במטלטלין: פסק דין התובעת היא חברה הרשומה באנגליה, העוסקת במסחר ביהלומים ובתכשיטים עתיקים. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה למסחר ביהלומים שמושבה בישראל, והנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא יהלומן ואחד מבעלי מניותיה של הנתבעת וממנהליה. לטענת התובעת, הגיעו לידי הנתבעים יהלומים שהתובעת בעלת הזכויות בהם, והללו מכרו אותם לצד ג' בידיעה על זכויות התובעת. לטענת הנתבעים, מי שרכשה זכויות ביהלומים היא חב' בשם Samuel Rozenbaum HK Ltd (להלן: "חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג"), אשר קנתה את היהלומים בתנאי תקנת השוק ולפיכך גוברת זכותה על זכותה של התובעת ליהלומים. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים. בימים 16 עד 19 לנובמבר 2001 התקיימה בהונג-קונג תערוכת יהלומים (להלן: "התערוכה"). מנהל התובעת, מר פיטר רוזן, שהשתתף בשמה בתערוכה, לקח איתו יהלום בן 13.22 קארט מסוג LOOSE ROUND OLD DIAMNOND EUROPEAN BRILLIANT CUT (להלן: "היהלום הראשון"), על מנת להציגו בתערוכה. היהלום נרכש על-ידי התובעת בתמורה לסך של 35,033 ליש"ט מחברת HOLBORN DIAMOND POLISHING CO LTD (להלן: "חב' הולבורן") שמקום מושבה בלונדון. במהלך התערוכה נפגש מנהל התובעת עם יהלומן ניו-יורקי בשם PAUL LUBESTSKY (להלן: "לובצקי") נציג חב' WINSDOR JEWELERS (להלן: "חב' וינדזור"), שבידו היה יהלום דומה בן 12.17 קראט (להלן: "היהלום השני"). מר לובצקי מסר את היהלום השני לידי מנהל התובעת כדי למוכרו יחד עם היהלום הראשון, כזוג. ביום 19/11/01 מסר מנהל התובעת את שני היהלומים ליהלומן אחר בשם "אנדי לאי לי" הידוע גם בשם "אנדי לי" (להלן: "אנדי לי"), אזרח קנדי שמקום עסקו היה בקליפורניה. לטענת התובעת, סיכם מנהל התובעת עם מר אנדי לי כי תמורת היהלומים ישלם אנדי לי לתובעת, תוך 30 יום, 109,500$ ארה"ב. באותה הזדמנות מכרה התובעת לאנדי לי שעון מסוג Platinum Diamond Bulgari Watch (להלן: "השעון") במחיר של 5,500$. מר אנדי לי שילם לתובעת תמורת השעון ועל חשבון היהלומים סך של 15,380$ (להלן: "דמי הקדימה") והוסכם כי ישלם סך של 300,000 דולר הוג-קונגי מתוך יתרת התשלום שעמדה על סך של 99,620$ באופן מיידי, בהעברה לחשבון הבנק של התובעת בלונדון, והיתרה תשולם תוך 30 יום. כמו כן סוכם במפורש כי עד לקבלת מלוא התמורה נשארת הבעלות ביהלומים בידי התובעת. לאחר סיום התערוכה חזר מנהל התובעת ללונדון, והתברר לו כי התשלום שהיה אמור להשתלם באופן מיידי, לא הופקד בחשבון הבנק של התובעת. מנהל התובעת ניסה ליצור קשר עם אנדי לי אך לא הצליח. לכן פנה ביום 22/11/01 למנהלי התערוכה, ביקש סיוע באיתורו של אנדי לי וכן ביקש לקבל רשימה של החברות שהציגו בתערוכה. ברשימה שקיבל הופיע, לטענת התובעת גם שמה של הנתבעת. ביום 26/11/01 שלח מנהל התובעת מכתב בפקס אל החברות שברשימה, לרבות לחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג, בו פירט את השתלשלות העניינים, היעלמו של אנדי לי, העובדה שהתמורה בגין היהלומים לא שילמה, וכן תיאורם של היהלומים, וביקש סיוע באיתור היהלומים. ביום 27/11/01 קיבל מנהל התובעת הודעת פקס ובה מספר הטלפון החדש של אנדי לי בהונג-קונג. מנהל התובעת שוחח עם אנדי לי טלפונית וכן שלח לו שתי הודעות פקס וביקש כי ישלם את התמורה בגין היהלומים. ביום 28/11/01 קיבל מנהל התובעת מאנדי לי מכתב שנשלח מהפקס של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג במכתב הודיע אנדי לי כי לא יצר קשר עקב פטירת שנים מקרובי משפחתו, כי המכתב שנשלח למשתתפי התערוכה גרם לו נזק תדמיתי וכי עד סוף דצמבר 2001 או תחילת ינואר 2002 ישלם לתובעת את מלוא התמורה. אנדי לי המשיך להבטיח למנהל התובעת כי ישלם את התמורה לאחר שובו לקליפורניה אולם גם לאחר שובו לא בוצע התשלום. מנהל התובעת המשיך להיות איתו בקשר טלפוני ופקסים ואנדי לי המשיך להבטיח כי ישלם לתובעת את מלוא התמורה. ביום 14/1/02, לאחר שיתרת התמורה לא שולמה, שלח מנהל התובעת פקס לאנדי לי ובו דרישה להשיב לתובעת את היהלומים. אנדי לי הבטיח להשיב לו אותם בניו יורק או בלוס-אנג'לס, ובסופו של דבר קבעו כי מנהל התובעת יגיע ללוס-אנג'לס כדי לקבל את היהלומים. ביום 22/1/02 טס מנהל התובעת מלונדון ללוס-אנג'לס ונפגש עם אנדי לי בשדה התעופה של לוס- אנג'לס. לטענת התובעת בפגישה הודיע אנדי לי למנהל התובעת כי היהלומים אינם ברשותו אלא במשרדי הנתבעת בניו-יורק שכן הוא מסר אותם לנתבעת במהלך התערוכה לנתבעת לשם מציאת קונה מתאים ועל מנת לבחון אפשרות לשבצם בעגילים. הוא אף מסר למנהל התובעת, לטענתו, מכתב שנשלח על ידו לנתבעים בו נאמר כי התובעת היא הבעלים של היהלומים וכי מנהל התובעת רשאי לקבל אותם חזרה. מנהל התובעת הגיע לניו-יורק שם נפגש עם מר לובצקי שעדיין המתין לקבלת התמורה בגין היהלום השני. לטענתו, הוא ומר לובצקי, התקשרו יחד אל הנתבע בישראל וזה הודה כי שני היהלומים נמצאים ברשותו אך טען כי הוא מחזיק בהם, וכן בתכשיטים נוספים שמסר לו אנדי לי, כבטוחה לחובותיו של אנדי לי ו/או חברה בשם LE DOUBLE MAZAL מקליפורניה שאנדי לי היה בעבר שותף בה, כלפי הנתבעת, בסך של כ- 126,000$. כיוון שערך החוב הנטען היה נמוך מערך היהלומים הסכים הנתבע לשחרר, בשלב זה, את אחד היהלומים ולשלוח את היהלום השני, באופן מיידי, למר לובצקי בניו-יורק. לאחר השיחה הטלפונית שלח מנהל התובעת לנתבע מכתב עם פירוט השיחה, ובמקביל שלח מכתב למר לובצקי וביקשו להודיעו לכשיגיע היהלום השני. ביום 31/1/02 שלח מנהל התובעת מכתב לנתבע ושאל מדוע לא הוחזר היהלום השני. במקביל שלח מכתב לאנדי לי ויידע אותו כי היהלום השני לא הוחזר. בעקבות זאת שלח אנדי לי מכתבים לנתבע וביקש לדעת מדוע לא הוחזרו היהלומים. ביום 14/2/02 הגיע מנהל התובעת לביקור בישראל, נפגש עם הנתבע ובפגישה זו חזר בו הנתבע מהתחייבותו והודיע כי רק אם ישלם אנדי לי 26,000$ או יעביר לידיו יהלום אחר, ישלח את היהלום השני ללובצקי. אנדי סירב להצעה, ומשהודיע על כך מנהל התובעת לנתבע, שלח לו האחרון מכתב לפיו מעולם לא היו לו עסקים עם התובעת ולפיכך אין לו דין ודברים איתה. הנתבעים לא השיבו את היהלומים, וסירבו להצעת התובעת לפנות לבוררות במוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים ברמת גן. מאחר והתובעת לא העבירה לחב' וינדזור את היהלומים, לטענתה מאחר ולא היו לה מקורות כספיים בשל כך שהיא לא קיבלה את התמורה בגין היהלום השני, הגישה חב' וינדזור תביעה לביהמ"ש בלונדון על סך 47,000$ נגד מנהל התובעת, המהווים את התמורה בגין היהלום השני וכן הוצאות משפט, הפרשי הצמדה וריבית. התביעה הסתיימה בהסדר לפיו שולם לחב' וינדזור 47,000$ בגין היהלום השני. בספטמבר 2003 נפגש מנהל התובעת עם הנתבע בתערוכת יהלומים בהונג-קונג. בשיחה זו הודה הנתבע, לטענת התובעת, כי היהלומים הוחזקו על ידו, וסיפר כי בינתיים הם נמכרו ליהלומן טורקי, כתשלום עבור החוב של אנדי לי. לטענת התובעת, עוד ביום 26/11/01, ידעו הנתבעים כי היהלומים שייכים לתובעת וכי התמורה בגינם לא שולמה על-ידי אנדי לי. הנתבעים החזיקו אותה עת ביהלומים כבטוחה לחובותיו של אנדי לי, ובמקום להחזירם לידי התובעת התחמקו מלעשות כן, המשיכו והחזיקו ביהלומים שלא כדין ולבסוף מכרו אותם לצד ג'. עיקר טענות התובעת הן כי: הנתבעת וחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג הן ישות עסקית ומשפטית אחת, ויוצרים מצג של עסק משותף. לחילופין מי שקיבל את היהלומים מאנדי לי הם הנתבעים ולא סמואל רוזנבאום הונג-קונג. היהלומים לא נקנו לפני קבלת ההודעה של התובעת כי היהלומים שייכים לה, וודאי שלא נמכרו קודם לקבלת ההודעה האמורה. היהלומים לא נקנו מאנדי לי אלא התקבלו לשם מציאת קונה, ולאחר מכן הוחזקו אצל הנתבעים משך תקופה ארוכה כבטוחה לחובות אנדי לי. כאשר הסתבר לנבעים כי אנדי לי לא ייפרע את החוב הוציאו אותם תחת ידם ורק אז מכרו אותם, ככל הנראה לחברה תורכית. חיובם של הנתבעים הינו מכח רשלנות, עשיית עשר ולא במשפט, גזל, עיכוב נכס שלא כדין, והסגת גבול במיטלטלין. אחריות הנתבע הינה עצמאית שכן הוא קיים בעצמו את יסודות ה אחריות בנזיקין. כמו כן אחראי הנתבע מכח הרמת מסך בשל כח שפיצול החברות נועד לשמש מסתור לפעילות שלילית ולהונאת נושים. לטענת הנתבעים לא נכחה הנתבעת בתערוכה ולא השתתפה בה בצורה כלשהי. הנתבע נכח בתערוכה כנציג המכירות של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג וכל פעולותיו בוצעו כשלוחה בשמה, לזכותה ולחובתה. במהלך התערוכה הגיע לדוכן המכירות של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג אדם בשם אנדי לי, שעיסוקו במכירה ורכישה של יהלומים, וביקש לראות יהלומים המוצעים למכירה על ידה. אנדי לי שפעל בשם חברה המכונה LE DOUBLE MAZAL הביע רצון לרכוש מספר יהלומים של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג, נוהל מו"מ ביחס למחיר שהגיע לסיום במחיר מוסכם ובלחיצת יד של "מזל וברכה" המקובלת בענף היהלומים לסגירת עסקה. לאחר שהושגה הסכמה בדבר המחיר שעל אנדי לי לשלם לחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג שאל איש המכירות כיצד בכוונתו לשלם תמורתם. אנדי לי ביקש לקבל תנאי תשלום באשראי אך לכך לא הסכימה חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג. לפיכך חזר אנדי לי לדוכן התערוכה של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג במסגרת התערוכה, הציג לאיש המכירות את שני היהלומים: היהלום הראשון והשני, וביקש למכור אותם לחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג כנגד היהלומים שהוא ביקש לקנות ממנה. את המו"מ ניהל הנתבע כשלוחה של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג. במהלך המו"מ נאמר לאנדי לי שהמחיר שהוא מבקש עבור היהלומים גבוה מדי וחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג מוכנה לשלם עבורם 95,000$. אנדי לי אמר לנתבע כי הוא מוכן להפקיד את היהלומים בידי חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג כבטוחה עבור יהלומי חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג וזאת במחיר גבוה יותר או לחילופין הוא מוכן למכור לה אותם במחיר נמוך יותר של 95,000$, בכפוף לכך שסכום זה יקוזז מחובו לחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג בגין רכישת היהלומים ממנה. חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג קיבלה את הצעתו השניה, והתשלום בוצע בדרך של חליפין - שווי היהלומים קוזז מהסכום שאנדי לי היה חייב לה בעקבות רכישת היהלומים ממנה והיא קיבלה לרשותה את היהלומים נשוא התביעה. יתרת התמורה עבור היהלומים שאנדי לי רכש מחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג שולמה במועד מאוחר יותר. לטענת הנתבעים מנהל התובעת שיגר להם מכתבים על מנת לייצר עובדות ולקשור אותם אליהם. תחילה לא ראו לנכון להשיב בכתב ועיקר תגובותיהם היו בעל-פה. לאחר שנתבררה להם שיטתה של התובעת ענו גם בכתב. כמו כן טוענים הנתבעים כי הנתבע קיים עם מנהל התובעת פגישה אחת בעת ביקורו בישראל, וזאת בתוקף תפקידיו הציבוריים (חבר דירקטוריון הבורסה ליהלומים, חבר הנהלה וחבר הועדה המשפטית של הבורסה ליהלומים), וזאת לבקשת מנהל התובעת, על מנת לנסות לסייע לו ככל הניתן לאתר את אנדי לי על מנת שיוכל להיפרע ממנו. הנתבע סירב לבוררות במסגרת מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים משום שמעולם לא נעשו עסקאות כלשהן בין התובעת לבין הנתבעים. לטענתם נהגו הנתבעים בתם לב ואין קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לנזק שנגרם לתובעת, הנובע ממעשיה ומחדליה. כן טענו כי אין ולא היתה להם חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת. לפיכך טוענים הנתבעים כי: הנתבע נכח בתערוכה כנציג המכירות של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג וכל פעולותיו בוצעו כשלוחה בשמה לזכותה או לחובתה של החברה הזרה. מכאן שאין לתובעת יריבות עם מי מהנתבעים מכירת יהלומי החברה הזרה לאנדי לי ורכישת היהלומים מידיו בוצעו במסגרת התערוכה במהלך העסקים הרגיל על ידי מי שעוסקים סחר ביהלומים. בעת רכישת היהלומים לא היה לנתבע או לחברה הזרה או מי מטעמה כל מידע על פגם כלשהו בזכות הקניין של אנדי לי ביהלומים, אף לא חשש בדבר פגם כאמור, שולמה לאנדי לי תמורה מלאה עבור היהלומים והיהלומים נמסרו לחזקה ולבעלותה של החברה הזרה. חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג רכשה את היהלומים בתנאי תקנת השוק וזכויותיה ביהלומים גוברות על אלו של התובעת. דיון . השאלה הראשונה והמרכזית הינה האם נקנו היהלומים בתנאים של תקנת השוק. הכלל הבסיסי בדיני קניין קובע כי אין אדם יכול להקנות לאחר זכויות, יותר מאלה המוחזקות על ידו. מכאן גם נובע כי מי שרוכש נכס, נוטל על עצמו כלפי כולא עלמא (למעט מוכר הנכס וחליפיו), את הסיכון בכל הנוגע לזכות שרכש. כאשר נכס יוצא מרשות בעליו המקורי שלא כדין (כגון נכס שאבד או נגנב), זכות הקניין אינה עוברת לחוליות הבאות שבשרשרת, והכלל הוא שכל קונה של הנכס בחוליות הבאות, אינו זכאי לבעלות בו. מדיניות זו משקפת את אינטרס החברה לצמצם את הסיכון לפגיעה בזכות הקניין. החריג לכלל זה הינו כלל "תקנת השוק" הקובע כללי הכרעה מיוחדים בתחרות על זכות הקניין בנכס בין הבעלים המקורי לצד השלישי, המאפשרים לצד השלישי לרכוש בנסיבות מסויימות זכות קניינית בנכס למרות זכותו הקודמת בזמן של הבעלים המקורי ועל אף שזכותו של הבעלים המקורי לא הועברה כדין לאחר. בהעברת מטלטלין, הטעם העיקרי לכך הוא בצורך לאזן את האינטרס של הגנה על הקניין עם האינטרס של תקינות חיי המסחר. האיזון בדין הישראלי בין האינטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר נקבע בסעיף 34 לחוק המכר המקנה לצד השלישי עדיפות על פני הבעלים המקורי בהתקיים שיש תנאים מצטברים: קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. הממכר הינו נכס נד. הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. המכירה היא במהלך העסקים הרגיל. קבלת הנכס לחזקת הקונה. הקונה תם לב. בהתקיים כל התנאים דלעיל, מוענקת לקונה בעלות על הנכס הנרכש בלי שהקונה יהיה חייב דבר לבעלים המקורי, כאילו קנה אותו מבעליו החוקי והוא מקבל זכות בעלות שאינה כפופה להסדר כלשהו המעניק לבעלים המקורי אפשרות לפדות את הנכס או לקבל פיצוי כלשהו מהקונה בגין הפקעתו מבעלותו. ראה: דנ"א2568/97 זהבה כנען נ. ממשלת ארצות הברית פ"ד נז(2) 632. הנטל להוכחת תנאיה של תקנת השוק מוטל על הטוען אותה. ראה: רע"א 1403/06 אורי שיפמן ואח' נ. ISHAIA TRASING CROP ואח', תוכנת הנבו (18/4/06). הנתבעת טוענת כי היהלומים נרכשו מאנדי לי בעסקת חליפין בה נמכרו לו יהלומים שבבעלותה ובתמורה מכר אנדי לי את היהלומים נשוא התביעה (וכן תשלום נוסף), וכי שווי היהלומים של התובעת עמד באותה עסקה על סך של 95,000$. התובעת טוענת כי היהלומים לא נרכשו אלא נמסרו על-ידי אנדי לי לשם מציאת קונה מתאים ועל מנת לבחון את האפשרות לשבץ אותם בעגילים. הנתבעים מצידם החליטו להחזיק ביהלומים כבטוחה לחובותיו של אנדי לי כלפי הנתבעת כשהם יודעים כי היהלומים אינם רכושו של אנדי לי אלא רכושה של התובעת, עד שלבסוף מכרו אותם לצד שלישי. לאחר שבחנתי את העדויות שבפני ויתר חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי לא היתה בעניינינו רכישה, וודאי שלא רכישה בתנאי תקנת השוק, כי בעלי דברה של התובעת הם שני הנתבעים שבפני וכי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן. התובעת מסרה גרסה מפורטת לפרטי פרטים עוד במכתב התביעה, וזו עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שבפני. בנוסף, עדותו של מר פיטר רוזן, אף היא היתה מפורטת, וניתנה ללא כל התחמקות, וללא היסוס. עדות זו עמדה בהצלחה במבחן של חקירה נגדית ממושכת ובמבחן כלל הראיות שהוגשו. גרסת הנתבעים "התפתחה" במהלך ההתדיינות המשפטית, תוך שמסמכים ועדויות שהוגשו ע"י הנתבעים בטרם נגלה להם מלוא חומר הראיות שבידי התובעת או העובדות לאשורן, לא תאמו פרטים, שאף הנתבעים אינם מתכחשים להם עוד. כך, בתצהירו של הנתבע נאמר כי אנדי לי הגיע לראשונה לדוכן חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג ביום 19/11/01 וביקש לראות יהלומים שהיא מעמידה למכירה. בסעיף 24 לתצהיר נאמר כי יומיים לאחר מכן, ביום 21/1/01, במסגרת התערוכה, חזר אנדי לי לדוכן של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג, הציג את היהלומים נשוא התובענה וביקש למכור לה אותם. אולם, ועל כך אין מחלוקת, התערוכה התקיימה בין ה- 16 ל- 19 לנובמבר 2001 בלבד. דבר זה מופיע על כריכת חוברת התערוכה (ת/2), וממילא ברור כי אנדי לי לא יכול היה לחזור לדוכן חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג במסגרת התערוכה ביום 21/11/01. בעקבות זאת הודיע ב"כ הנתבעים בפתח ישיבת ההוכחות מיום 28/6/07 כי הוא מבקש לתקן את סעיף 24 לתצהירו של הנתבע ובמקום שיאמר כי אנדי לי חזר לדוכן יומיים לאחר מכן, צריך להיות כי הוא חזר בו ביום, ביום 19/11/01. הנתבעים טוענים כי מדובר בתיקון טכני בלבד. אני סבורה כי אין הדבר כך, בהתחשב בנסיבות העניין, כאשר יש הבדל מהותי בין חזרה של קונה לדוכן באותו יום לבין חזרתו יומיים לאחר מכן, וכאשר לנתבעים היתה אמורה להיות ניירת המצביעה על מכירה ביום 19/11/01 ובמקום זאת יש להם מסמכים (שנערכו על-ידם בלבד) על יום 21/11/01, וכל זאת שעה שהעסקה הנטענת על ידה בוצעה בדוכן שכל מטרתו היתה לשם ביצוע מכירות (להבדיל ממכירה מקרית ברחוב או בבית קפה שאז אולי אין המוכר מצוייד במסמכים הדרושים לשם מכירה). כמו כן ובהתאם לגרסתם הראשונית, הגישו הנתבעים את נספח ב' לתצהירו של מר נדב שרמן, שהיה מנהלה של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג, שהוא כביכול קבלה על רכישת היהלומים על-ידי החברה הטורקית, הנושא תאריך 21/11/01. יצויין כי מר שרמן לא היה מנהלה של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג במועד התערוכה אלא רק מאוחר יותר. הוא מסר את עדותו על סמך המסמכים שבידי הנתבעת, ולמרות זאת, עד שהתגלה כי התערוכה הסתיימה ב- 19/11/01, לא מצא רמז לכך שהמכירה בוצעה עד למועד זה. על-פי עדותו המכירה לחברה הטורקית, אף היא בוצעה ביום 21/11/01 וכך גם העיד נציג החברה הטורקית בסעיף 3 לתצהירו. בחקירתו הנגדית, כשהיה ברור כי המכירה לא בוצעה ביום 21/11/01 כבר לא זכר נציג החברה הטורקית את מועד הרכישה והסתפק בכך שזו נעשתה במסגרת התערוכה. הנתבעים לא הגישו דבר לעניין תשלום יתרת התמורה על ידי מר אנדי לי, וכן לא הגישו מסמכים כלשהם בחתימתו על מכירה הנטענת. הנתבעים לא זימנו לעדות את איש המכירות שביצע את העסקאות, ולא נתנו לכך הסבר כלשהו. הנתבעים טענו כי הנתבעת וחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג הינן ישויות נפרדות אולם שורה של ראיות שומטות את הקרקע תחת טענה זו. ראשית - שמותיהן. שנית - כעולה מעדויות הנתבעים חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג רוכשת את רוב רובה של סחורתה מהנתבעת. שלישית - מה לנתבע כי ינהל את המו"מ בין סמואל רוזנבאום הונג-קונג לבין מי שמוכר לה יהלומים וקונה ממנה יהלומים כאשר אין לו כל קשר אליה. הסברו כי עשה כן משום שהנתבעת מוכרת לה סחורה אינו מתקבל על הדעת, במיוחד כאשר התערוכה נמצאת במקום עיסקה של חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג, וכאשר ישנם במקום אנשי מכירות מיומנים שלה. רביעית - הפרסום בתערוכה המציג את הנתבעת, חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג וחברה/סניף נוסף בניו יורק כסניפים ותמונת הנתבע ושותפו מתנוססת על הפרסום. הנתבעים הגישו תמצית רשם החברות לגבי חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג ושם לא מופיעים הנתבע ושותפו בנתבעת כבעלי מניות אך מופיעה חברה ולא הובאה ראייה כלשהי לגבי המחזיקים במניותיה. בנוסף, בהקלטה של שיחה בין הנתבע למנהל התובעת, שביצע האחרון, משתמש הנתבע שוב ושוב במילה "אנחנו" בהתייחסו לנתבעת ולחב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג. מכאן שככל שעולה מחומר הראיות שבפני - מדובר בישות עסקית - משפטית אחת. יתר על כן, אף אלמלא כן, מי שקיבל את היהלומים, ניהל את המו"מ וקבע את כל המהלכים מול אנדי לי היה הנתבע, המייצג בראש ובראשונה את עצמו, ומחייב את עצמו בעשותו את כל מרכיבי העוולות. אם כבר מייצג הנתבע מאן דהו אחר, הרי שעל-פי ההיגיון והשכל הישר, ובאין כל ראייה ממשית אחרת, מייצג הוא את הנתבעת ולא את חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג שאליה, על-פי עדותו אין לו כל קשר (פרט לכך שהנתבעת מוכרת לה יהלומים). מחומר הראיות שבפני, במיוחד מעדותו של עו"ד אברהם לנדשטיין שייצג את התובעת וכן מדברי הנתבע בשיחה שהוקלטה עולה למצער בבירור כי היהלומים לא נמכרו לחברה הטורקית אלא זמן רב מאוד לאחר שהיה ידוע לנתבעים כי היהלומים שייכים לתובעת ונדרשים על ידה. אם ייטען כי אין בחוסר תם לב זה, בעת מכירת היהלומים לחב' הטורקית, כדי להצביע על חוסר תום ליבם של הנתבעים בעת קבלת היהלומים ממר אנדי לי יאמר: ראשית בחוסר תם הלב בסיום התהליך, יש כדי להצביע על חוסר תם הלב שבתחילתו. שנית, על חוסר תם הלב שבתחילה יש ללמוד, בין היתר, מכך שהנתבעים או סמואל רוזנבאום הונג-קונג לא טרחו להודיע לתובעת, בתשובה לפנייתה מיום 26/11/01, כי היהלומים התקבלו על ידם וכי בינתיים הם נמכרו. בשתיקה זו יש ללמד על חוסר תם הלב עוד באותו השלב, ולנוכח כלל הראיות כמפורט לעיל, על כך שבשלב זה טרם הגיעו היהלומים לידי הנתבעים. ועוד: במסמך שנערך בין אנדי לי לתובעת נאמר במפורש כי עד לתשלום מלוא התמורה ישארו היהלומים בבעלות התובעת. הנתבעים וכן חב' סמואל רוזנבאום הונג-קונג יודעים היטב כיצד לברר את הזכויות ביהלומים שיש למאן דהו המבקש למכור להם אותם. במקרה זה, הדבר לא עניין אותם משום שלא שילמו עבור היהלומים אלא קיבלו אותם, ככל הנראה לצורך מציאת קונה, ובינתיים מצאו פיתרון לחובות כאלה ואחרים נטענים של אנדי לי כלפיהם. מדברי הנתבע שהוקלטו על ידי מנהל התובעת עולה מפורשות כי הנתבעים לא רכשו את היהלומים. העובדה שהנתבע חוזר וטוען שבהחזקתם הוא פועל "כמו בנק" די בה כדי ללמד כי הם הוחזקו כבטוחה ולא כרכוש שנקנה, ואין צורך לשם כך שהוא ינקוב במפורש במונח "בטוחה". כאמור, מדבריו שם עולה גם שהיהלומים הוחזקו בשליטתם של הנתבעים זמן רב לאחר שהיה ידוע להם כי התובעת היא בעלת היהלומים והיא דורשת את החזרתם לידיה. גם טענת הנתבע כי הוא נפגש עם מנהל התובעת כנושא תפקידים ציבוריים במסגרת הבורסה ליהלומים וכי ככזה ניסה לסייע למנהל התובעת לאתר את אנדי לי, אין בה ממש. מהשיחה שבין הנתבע למנהל התובעת שהוקלטה עולה כי הדיאלוג שביניהם התבסס על העובדה שהנתבעת החזיקה ביהלומים (ועשתה כן תקופה ארוכה) ולבסוף מכרה אותם. נזקי התובעת . לטענת התובעת נגרם לה נזק בגין יתרת התשלום עבור שני היהלומים בסך 99,620$ ששוויים בעת ביצוע העסקה עם אנדי לי עמד על סך של 421,093 ₪, ואשר נכון ליום הגשת התביעה עמד על 478,386 ₪. בנוסף לטענתה נגרם לה נזק של הוצאות משפט, הוצאות טיסה ולינה לשם ניהול המגעים להשבת היהלומים שהוערך על ידה ב- 148,288 ₪. אני מקבלת את התביעה בגין רכיב הנזק הראשון - שווי היהלומים על-פי העסקה עם אנדי לי. עם זאת אינני מקבלת את התביעה בגין רכיב הנזק השני אשר לא הובאו עליו ראיות מספיקות, במיוחד לגבי שיעורו, על אף שאין ספק שלתובעת נגרמו הוצאות בניסיונותיה להשיב לחזקתה את היהלומים. כמו כן לא הוכח שהתובעת לא יכלה לשלם לחב' וינדזור ולא היה בכוחה להקטין את נזקה בכל הנוגע להוצאות המשפט שזו ניהלה נגדה. פסיקתא . לאור כל האמור לעיל ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד לתובעת סך של 478,386 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (03/02/04) ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים. בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות משפט), בתוספת מע"מ כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מטלטליןתקנת השוק