קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פסילה מיום מתן גזר הדין: בפני בקשה לחישוב פסילה, המוגשת היום ומופנית כנגד גזר הדין מיום 06.05.13 בו נדון המבקש בנוכחותו, בין השאר לפסילה בפועל של רישיונו לתקופה של 11 חודשים ו-25 ימים, במסגרת הסדר טיעון הכולל תיקון כתב האישום. המבקש היה מיוצג בהליך כולו וכן במעמד גזר הדין על ידי סנגורו. במסגרת טיעוני ב"כ המבקש (דאז) לעונש ביקש המבקש עיכוב ביצוע של הפסילה כמסוכם בהסדר הטיעון של 45 ימים. לבקשתו קבעתי בגזר הדין כי הפסילה חל לא יאוחר מיום 02.06.13. במועד זה היה על המבקש להפקיד את רישיונו במזכירות ביהמ"ש. מעיון במחשב ביהמ"ש וכפי טענת המבקש עצמו בבקשה שהגיש, המבקש ביום קבלת גזר הדין פנה למזכירות ביהמ"ש שם קיבל שובר לתשלום הקנס. לא למותר לציין לזכותו של המבקש כי הקנס בשיעור 2,000 ₪ שולם על פי השוברים שקיבל המבקש במזכירות כאמור, וזאת במועד. המבקש נפסל במסגרת גזר הדין בנוכחותו, אולם לא הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט בתיק זה, מאז גזר הדין. רישיונו הופקד רק ביום 28.11.13, יחד עם הגשת הבקשה. המבקש פנה היום לביהמ"ש בבקשה מפורטת במכתב שכתב, ועותר כי הפסילה תחושב מיום מתן גזר הדין וטעמו בכך שלדבריו, כפי שכתב במכתבו לא ידע כי עליו להפקיד את רישיונו וכי איש לא אמר לו כך. המבקש טוען כי לא הוסבר לו על ישי ביהמ"ש וכן על ידי עורך דינו. המבקש טוען בנוסף כי גם כשפנה למזכירות ביהמ"ש ולאחר שקיבל שם שוברי תשלום הקנס, שאל מיזמתו אם יש משהו נוסף שעליו לעשות ואמרו לו שלא. המבקש עותר בנוסף כי אתחשב בנסיבותיו האישיות והכלכליות, היותו בחור צעיר כבן 23, סטודנט העובד לכלכלתו, מסייע למשפחתו ונזקק ל- 2 אוטובוסים כדי להגיע לעבודה וללימודים. המבקש טוען כמפורט בבקשה כי לא נהג ברכב לדבריו מחודש מאי 2013. סעיף 42 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 [להלן: "פקודת התעבורה"] קובע כדלקמן: "(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) .... (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין: (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה על כך בתקנות ובדרך שנקבעה. (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". תקנה 556 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 [להלן: "תקנות התעבורה"] משלימה את סעיף 42(ג)(1) לפקודה, ומפרטת כיצד על נאשם שרישיונו נפסל לנהוג, לאמור:- "ימציא בעל הרישיון את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". כבר נפסק לא אחת, כי יש ליצור הבחנה בין התוקף הנורמטיבי של הפסילה, לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד מניינה של הפסילה, כפי שנקצבה על ידי בית המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד ואילו חישוב תקופת הפסילה מתחיל רק מיום בו הופקד רישיון הנהיגה בתיק בית המשפט בו ניתן גזר הדין (רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל,) הרציונאל שביסוד הדברים, טעם רב בצדו, קרי: אי יצירת תלות בין איסור הנהיגה מכוח צו הפסילה לבין חישובה. לא מתקבל על הדעת שנאשם שנפסל יקבע מתי תחל פסילתו, ברצותו יפקיד את הרישיון ורק אז תחל הפסילה, וברצותו יאריך לעצמו את המועד בה מתחילה תקופת פסילתו. מעבר לכך יש לציין כי המחוקק בתקנה 557 החמיר עוד יותר בדרישה להפקדת הרישיון לאחר פסילה, ואף קבע בעניינו של נהג שרשיונו נפסל ע"י בימ"ש, אך תוקף רשיון הנהיגה שלו פקע בטרם מתן גזר הדין ולפיכך אין לו לכאורה רישיון להפקיד, כי:- "א. הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו על התלייתו ע"י ביהמ"ש או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה, אף אם רשיונו אינו בר תוקף אותה שעה". מתקין התקנות ראה איפוא חשיבות לקבוע הסדר שיכלול מסירה בפועל של רשיון הנהיגה, בין אם הרשיון עדיין בתוקף, ובין אם תוקפו פקע קודם למתן גזר הדין או קודם לביצוע עבירה. ההגיון שבצד הוראה זו הוא כי : " קיים חשש כי מי שנפסל יוסיף לנהוג שלא כדין, תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרשיון שנותר בידו, כמי שנהיגתו מותרת. סכנה דומה כרוכה גם ברשיון שתוקפו פקע, הואיל והנידון המוסיף להחזיק בו, עלול לשנות בו פרטים אשר יציגו מצג לפיו הרשיון תקף. מכאן הצורך בקיומו של תהליך מסירת הרשיון". (ראה: רע"פ 4446/04 ניסים ביטון נ' מ"י. בבש"פ 2199/03 רונן מאיר נ' מ"י, פ"ד נז(3) 467 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה: " חובת ההפקדה של רשיון שנפסל ממחישה לבעל הרשיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה, ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רשיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרשיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לגרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה". סע' 42(ג) לפקודת התעבורה קבע עקרון, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר הדין ועד למסירת רשיון הנהיגה או הפקדת תצהיר חלף רשיון הנהיגה אצל הרשות המוסמכת - לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות אותו עקרון נקבע הסדר שבתקנה 557 שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת רשיון או חליפו - תצהיר - הן הנחיות ברורות. רע"פ 4446/04 ניסים ביטון נ' מ"י; רע"פ 6696/07 אנה קנטר נ' מ"י; בש"פ 2199/03 רונן מאיר נ' מ"י, פ"ד נז(3) 467; ורע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מ"י. ביהמ"ש המחוזי ת"א כב' הש' קובי ורדי בב"ש (ת"א) 93492/06 סאמי חמאד נ' מ"י קבע: " לטעמי, במקרים של פסילת רשיון נהיגה, יש לדקדק ולהקפיד קלה כחמורה, על קיומן של תקנות התעבורה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בפסיקת ביהמ"ש העליון". בב"ש (מחוזי י-ם) 9315/07 תאופיק אבו תאיה נ' מ"י, תק-מח ,2007 קבע כב' השופט רביד כי: "אין באי ידיעת המבקש, כטענתו, הוראות פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו מכוחה, כדי לפטור מבקש מן החובה לפעול בהתאם להסדר הקבוע בהן, על מנת שיחול מניין תקופת הפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה", וכך גם ברע"פ 169/99 משה בירן נ' מ"י, תק-על 99(1) 112. ומן הכלל אל הפרט: אין מחלוקת כי רשיונו של המבקש היה בתוקף בעת מתן גזר הדין בתיק דנן (בתאריך 06.05.13), למעשה המבקש בעצמו הוא זה שביקש מביהמ"ש עיכוב ביצוע של 45 ימים לצורך "התחלת הפסילה" ולפיכך קבעתי מועד בו יופקד הרישיון (02.06.13). הרישיון לא הופקד במזכירות ביהמ"ש באותו יום, למעשה הופקד הרישיון רק אתמול ( 28.11.13) עם הגשת הבקשה שבפני. הנה כי כן, רישיונו של המבקש בתוקף עד היום. אין ספק כי על המבקש היה איפוא לפעול כאמור בסע' 42 לפקודת התעבורה ובתקנה 556(א) לתקנות התעבורה, כלומר להפקיד את רישיונו מיד עם תום עיכוב הביצוע שניתן בגזר הדין. בנסיבות כמתואר היה על המבקש להפקיד את רישיונו על מנת שתחל מניין תקופת הפסילה שביהמ"ש הטיל עליו. אם לא עשה כן אין למבקש להלין אלא על עצמו. הכלל הקבוע בחוק הוא כי חישוב עונש פסילת רישיון נהיגה יחל מיום הפקדת רישיון או תצהיר חלופי (במקרה והנאשם מצהיר כי אין בידו רישיון תקף) - במזכירות ביהמ"ש. עיינתי בבקשה שהוגשה ובתגובת התביעה בכתב שניתנה על פי החלטתי על גבי הבקשה עצמה. לא מצאתי כל סיבה להאמין כי קיימות נסיבות מיוחדות שהם המצדיקות סטייה מהכלל האמור. וודאי שהדברים נכונים כאשר המבקש נכח בביהמ"ש במועד גזר הדין, ונפסל לפיכך בנוכחותו. זאת ועוד, המבקש היה מיוצג בכל משך ההליך על ידי סנגור. גזר הדין סוכם בין הצדדים במסגרת של הסדר טיעון, כאשר בכתב האישום בוצע תיקון משמעותי על ידי מחיקת סעיף הנהיגה בשכרות (ס' 62(2) לפקודת התעבורה) שתוקן לנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (תקנה 26(2) לתקנות התעבורה). המבקש נשא דברים בביהמ"ש במעמד הכרעת הדין והצהיר בתשובה לפנייתי אליו, כי הסדר הטיעון והעונשים הצפויים לו הוסברו לו ע"י בא כוחו והוא מבינם ומקבלם. רכיב הפסילה של רישיון הנהיגה, נדחה לבקשתו המפורשת של המבקש, במסגרת הסכמת המאשימה כחלק מהסדר הטיעון דחייה של- 45 ימים. אין ספק בעיני כי המבקש היה חלק מההליך, במסגרתו היו מספר דיונים ואף גזר הדין הסופי ניתן במועד נדחה למועד הכרעת הדין, זאת לבקשת הנאשם על מנת ליתן לו מרווח התארגנות. נוכח האמור ולאחר עיון בבקשה ובנימוקיה אני מוצא בנוסף כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין. לא למותר לציין כי המבקש היה מיוצג ע"י סנגור (עו"ד ארבל) אשר חזקה כי שמר על זכויותיו וכן ליווה אותו לפני במהלך ואף אחרי הדיון, וחזקה כי הודיע למבקש על ההליך הפרוצדוראלי ששל הפקדת הרישיון המתבקשת לביצוע פיזית במזכירות בית המשפט. ועוד, על פי רישום פרטי התיק במחשב בית המשפט כאמור, המבקש קיבל שוברי תשלום במזכירות ביהמ"ש, שהונפקו יחד וביום גזר הדין, ושילם את הקנס שהוטל עליו בגזר הדין. במקרה זה מצופה כי המבקש יבדוק ולוודא במזכירות ביהמ"ש כיצד עליו למלא אחר חלקו הנוסף של גזר הדין המורה על פסילת רישיון הנהיגה. בנסיבות כאמור ולאור הנימוקים כמפורט, הבקשה לחישוב הפסילה מיום גזר הדין נדחית. המבקש הפקיד רישיונו כאמור עם הגשת בקשה זו ביום 28.11.13, ולפיכך הפסילה על פי גזר הדין תמנה מיום זה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה