קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיצויים לניצולי שואה מטוניס: זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). העוררת הגישה תביעה למשיבה להכיר בזכאותה לתגמולים לפי חוק הרדיפות, מן הטעם ששהתה עם הוריה בעיר תוניס שבתוניסיה בזמן הכיבוש הגרמני. המשיבה דחתה התביעה בטענה שהעוררת, ילידת אלג'יריה (ועל כך אין חולק), לא הוכיחה שהות בתוניסיה בזמן המלחמה ומשום שלא הוכיחה איזו נתינות היתה לה בעת עלותה ארצה בשנת 1949. גרסת העוררת בהצהרה המצורפת לטופס התביעה ציינה את העובדות הבאות: אביה, יליד תוניסיה, נסע לעבוד באלג'יריה שם התחתן עם אימה. בני הזוג חזרו לתוניסיה. לפני לידת העוררת האם נסעה למשפחתה באלג'יריה וחזרה עם התינוקת לתוניס. המשפחה חיה בתוניס בתקופת הכיבוש הגרמני, ברחה לאלג'יריה וחזרה לתוניס בשנת 1944 בתום הכיבוש. העוררת חזרה על גרסתה בעדותה בפני הוועדה והוסיפה כי לפי שברי אמה, הן חזרו לתוניס בהיות העוררת בת חצי שנה. עוד אמרה כי זכור לה מגיל 3 בערך, "איך תפסו את אבי והרביצו לו מכות וצרחתי ואז אימא אמרה שחוזרים לתוניסיה ומאז חזרנו לתוניסיה." (עמ' 2 ש' 2). מטעם העוררת הוגש תצהיר של מר עופר מימוני (להלן מימוני) שהלך בינתיים לעולמו. לדברי המצהיר משפחת העוררת ומשפחתו גרו בתוניס בשכנות (העוררת אישרה שגרו באותו בניין), ולדבריו התגוררו שם בכל תקופת המלחמה. יצויין כי המצהיר היה מבוגר מהעוררת בעשר שנים וכי לא הזכיר שעזבו את תוניס למשך זמן מה בתקופת הכיבוש הגרמני, כדברי העוררת. טענות הצדדים נוכח הסתירה לכאורה בין גרסת העוררת לאמור בתצהיר של מימוני ז"ל, ביקש ב"כ העוררת לתמוך עדותה בראיה נוספת ומשלא נמצאה עדות כזו, ביקש להתעלם מהתצהיר של מימוני. המשיבה חזרה על טענותיה כי העוררת לא המציאה ראיות על שהותה בטוניסיה בזמן המלחמה ועל נתינותה בעת הגעתה לישראל. המשיבה גורסת כי העוררת ומשפחתה חיו באלג'יריה בזמן כיבוש תוניסיה ע"י הגרמנים. דיון ראשית נתייחס לטענות המשיבה בשאלת הנתינות. סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני מעניק את הזכות לפיצוי למי שהיה חסר נתינות או פליט על פי אמנת ז'נבה ובגין הנזק שנגרם לו אין הוא זוכה לסעד על ידי מדינה או ארגון אחר. העוררת נדרשה ע"י המשיבה להציג ראיות לנתינותה או לנתינות הוריה בעת עלייתם ארצה. החומר אותו הצליחה להשיג הוא רישום מארכיב הסוכנות היהודית לפיו מדינת המוצא של אביה היא תוניסיה וכן רישום ממרשם התושבים. תמוהה בעיננו טענת המשיבה בנושא הנתינות שכן קיימת פסיקה ברורה בשאלות המתעוררות בערר זה ממנה עולה כי העוררת היתה חסרת נתינות בזמן הקובע: - המשיבה טוענת כי העוררת חיה עם הוריה באלג'יריה ומכאן שהיתה לה נתינות צרפתית. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הידע ההיסטורי לפיו החוקים האנטי יהודיים של ממשלת וישי, ביטולו את צו כרמיה שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה, ראו "הרחק מהמסילה המזרחים והשואה" פרופ' יבלונקה, הוצאת ידיעות אחרונות עמ' 33. באשר לאפשרות שלעוררת היתה נתינות תוניסאית, אנו מפנים לע"א 3054/03 (ת-א) כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת, שם נקבע כי אין הצדקה לשלילת זכאותם של יהודי תוניסיה לפיצויים בהסתמך על הטענה לפיה היו בעלי נתינות תוניסאית, משום שהנתינות היתה חסרת הגדרה ממשית ומשמעותית לגבי יהודי תוניסיה. זאת ועוד, כפי שפסקנו לא אחת בעבר, ראו למשל ו"ע 13976-12-11 מוסקטי נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה, לא די בהעלאת טענה ע"י המשיבה לקיום אזרחות זרה. לאחר העלאת טענה לאי קיום אזרחות מצד הניצול והנמקתה הראשונית, על המשיבה לסתור טענה ע"י הבאת ראיות ואינה יכולה להסתפק בהעלאת טענה בעלמא ללא כל גיבוי. בהיעדר כל ראיה מצד המשיבה לסתור דברי העוררת לעניין הנתינות, נקודת המוצא שלנו היא כי היתה חסרת נתינות. כידוע, תוניסיה היתה בזמן המלחמה תחת שלטון צרפתי - ממשלת וישי - אך למשך תקופה קצרה מנובמבר 1942 עד מאי 1943 היתה תחת כיבוש גרמני. העוררת טוענת כי במרוצת חודשי הכיבוש משפחתה ברחה לאלג'יריה מפחד הגרמנים. לפי הפרטים שמסרה בטופס התביעה הנתמכים בתצהיר של מימוני, הוריה התגוררו בעיר תוניס שהיתה בשטח הכבוש ע"י גרמניה. לאחר שעיינו בגרסת העוררת אנו סבורים כי יש לקבל דבריה לפיהם הוריה התגוררו בתוניס, ברחו לאלג'יריה למשפחת האם בזמן הכיבוש הגרמני ועם סיומו חזרו לתוניס. לא מצאנו לנכון לקבל טענת המשיבה כי הורי העוררת התגוררו באלג'יר בזמן הרלוונטי. תצהירו של מימוני, ממנו לא התעלמנו כבקשת ב"כ העוררת, תומך, לטעמנו, בדברי העוררת כי המשפחה חיה דרך קבע בתוניס וזאת גם אם לא זכר ששכניו עזבו את ביתם לזמן מה. יש לזכור כי התצהיר ניתן עשרות שנים לאחר תקופת הרדיפות. איננו רואים סתירה בין גרסת העוררת לתצהיר של מימוני. עצם השהות בתוניס בתקופת הכיבוש מזכה את העוררת בהכרה לפי חוק הרדיפות, וזאת על פי הגישה הנקוטה ע"י המשיבה להכיר בכל מי ששהה בשטח כבוש מכוח העילה של "הגבלת חירות" לפי סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני. מאחר ואמצנו את גרסת העוררת, זכאותה קמה גם מכוח "הלכת הפחד". סוף דבר, אנו מקבלים את הערר. מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד בשאלה משפטית בלבד. פיצוייםניצולי שואה