תביעת השבה של כספים שנגבו ביתר

להלן פסק דין בנושא תביעת השבה: פסק דין 1. עניינה של תובענה זו הוא השבת 1,356,037 ש"ח, אשר נגבו מהתובעת על ידי הנתבעות - לטענתה, שלא כדין ו/או ביתר - ביחס למגרשים 432-430 גוש 4043 במתחם עמישב פתח תקווה (להלן: "המקרקעין"). התובעת היא עמותה רשומה, אשר התאגדה לצורך בניית שכונת מגורים לעולים חדשים במקרקעין - על דרך של בנייה עצמית. הנתבעת 1 היא עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה"). הנתבעת 2 היא חברה בע"מ, האחראית על ביצוע תשתיות עירוניות עבור העירייה ובכלל זה במתחם עמישב (להלן: "החברה לפיתוח"). רקע עובדתי 2. מרבית השתלשלות האירועים הרלוונטיים לתובענה מוסכמת על הצדדים. ואלה עיקריה: א. בחודש יולי 1994 פרסם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ביחד עם משרד הבינוי והשיכון והנתבעות הגרלה לבניית 122 יחידות דיור במתחם עמישב במסגרת עמותה (להלן: "ההגרלה"). התובעת השתתפה וזכתה בהגרלה זו. ב. ביום 26.10.1994 נחתם בין התובעת ובין החברה לפיתוח הסכם תשתית, לפיו נקבע כי בתמורה לתשלום 3,976,356 ש"ח (לא כולל מע"מ) על ידי התובעת, תבצע החברה לפיתוח את עבודות התשתית במקרקעין. העתק הסכם התשתית צורף כנספח א' לכתב התביעה. ג. ביום 16.11.1994 פנתה התובעת לוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (להלן: "הוועדה") בבקשה להגדלת כמות יחידות הדיור במתחם, במסגרת הקלה, ל-146 יחידות דיור - מבלי להגדיל את השטח הכולל לרישוי. ד. ביום 4.12.1994 החליטה הוועדה לאשר פרסום ההקלה בכפוף לשלושה תנאים: "התחייבות למימון 500 מ"ר מבנים ציבוריים; תשלום היטל השבחה; חנייה". העתק החלטת הוועדה צורף כנספח ג' לכתב התביעה. ה. ביום 21.2.1995 הודיעה העירייה לתובעת כי משום שמדובר באדמת מינהל והתובעת אינה הבעלים של המקרקעין אין היא חבה בתשלום היטל השבחה. העתק ההחלטה צורף כנספח ו' לכתב התביעה. ו. במועד בלתי-ידוע נוכחה התובעת לדעת כי בידי העירייה מסמך, כתוב בחלקו בכתב יד על גבי נייר מכתבים רשמי שלה, הנושא את הכותרת: "תמורה ציבורית שומה מוסכמת להיטל השבחה". בגוף המסמך נכתב כי "הוחלט להעמיד את היטל ההשבחה בחלקה שבנדון על: בגין תוספת 24 יח"ד נכון ליום 30.4.95 10000$X24X3 ש"ח: 720,000 ש"ח". העתק המסמך צורף כנספח ז' לכתב התביעה וכן כנספח ט' לתצהיר יו"ר התובעת. מסמך זה עומד במרכז המחלוקת בין הצדדים. ז. ביום 31.7.1995 חתמה התובעת - לטענתה "בלית ברירה" - על תוספת להסכם התשתית עם החברה לפיתוח, לפיו תבצע החברה לפיתוח עבודות תשתית ביחס ל-24 יחידות הדיור הנוספות תמורת 707,520 ש"ח (לא כולל מע"מ). העתק התוספת להסכם התשתית צורפה כנספח ח' לכתב התביעה. ח. באותו יום שילמה התובעת - לטענתה "תחת מחאה" - לחברה לפיתוח את הסכום האמור לעיל בתוספת מע"מ (827,798 ש"ח). העתק חשבונית תשלום זה צורפה כנספח ט' לכתב התביעה. טענות הצדדים טענות התובעת 3. המחלוקת בין הצדדים מתרכזת בשאלה בגין מה שולם הסכום נשוא התובענה. לטענת התובעת - הסכום נשוא התובענה שולם לעירייה באמצעות החברה לפיתוח כהיטל בלתי-חוקי לאחר שהעירייה נוכחה לדעת שלא תוכל לגבות מהתובעת כדין היטל השבחה בגין יחידות הדיור הנוספות. התשלום כונה "תמורה ציבורית" או "מבנים ציבוריים", אולם למעשה הייתה זו שומה להיטל השבחה - על פי המסמך העומד במרכז המחלוקת בין הצדדים (נספח ז' לכתב התביעה וכן נספח ט' לתצהיר יו"ר התובעת) ובהמשך להחלטת הוועדה לדרוש "התחייבות למימון 500 מ"ר מבנים ציבוריים" (נספח ג' לכתב התביעה). לתמיכת טענתה מצביעה התובעת על העובדות הבאות: סירוב העירייה לקבל את הסכום נשוא התובענה מידי התובעת, בהתאם לדרישתה, תחת מחאה. הפניית התובעת לחברה לפיתוח לתשלום תוספת עבור הוצאות פיתוח בגין 24 יחידות הדיור הנוספות. סירוב החברה לפיתוח לקבל את אותו סכום עד שישונה הסכם התשתית בינה לבין התובעת. הוצאת אישור על ידי החברה לפיתוח לעירייה על קבלת תוספת התשלום מידי התובעת, בו מודיעה החברה לפיתוח כי "אין מניעה" מצדה להוצאת היתרי הבניה לכלל יחידות הדיור במקרקעי התובעת (נספח י"ז לתצהיר יו"ר התובעת וכן נספח ד' לתצהיר מנהל אגף תכנון עיר בעירייה) - שעוכבו עד אותה עת. כל אלה מעידים, לטענת התובעת, כי הסבת כינויו של החיוב מ"תמורה ציבורית" הייתה "הלבנה" ו"הכשר השרץ" על ידי שתי הנתבעות יחדיו, כדי להסוות שמדובר בהיטל השבחה. לכן, שולם החיוב על ידה "תחת אילוץ וכפייה". עוד מצביעה התובעת על כך שסכום החיוב ששולם לחברה לפיתוח - כשהוא מחושב בדולרים - זהה לסכום שחושב על ידי העירייה במסמך העומד במרכז המחלוקת בין הצדדים (נספח ז' לכתב התביעה וכן נספח ט' לתצהיר יו"ר התובעת). את ההפרש שבין שני הסכומים - בשקלים - מסבירה התובעת בכך שחישוב הסכום הראשון נערך לפי שער החליפין ביום 21.7.1995 (יום ו' בשבוע) שהיה בתוקף ביום 23.7.1995 (יום א' בשבוע) "יום חתימת התוספת להסכם התשתית" (2.948 ש"ח לדולר), ואילו הסכום השני חושב לפי שער חליפין של יום אחר, בלתי-ידוע (3 ש"ח לדולר). לפיכך, טוענת התובעת כי בהיעדר כל הוראה חוקית המסמיכה או המקנה לנתבעות סמכות להטיל חיוב עבור "תמורה ציבורית" או "מבנים ציבוריים", הרי שגביית הסכום אינה חוקית ויש להורות לנתבעות להשיב לתובעת את הסכום נשוא התובענה. 4. יצוין כי בכתב התביעה טענה התובעת טענות נוספות כנגד חוקיותו של החיוב הנ"ל - שעיקרן כי חיוב זה מפר את תנאי ההגרלה ואת הסכם התשתית שנחתם בינה לבין החברה לפיתוח, אשר קבע כי התמורה בגין ביצוע עבודות התשתית הינה "קבועה וסופית" - אולם דומה כי טענות אלה נזנחו על ידי התובעת, אשר לא הציגה ראיות ולא טענה בעניינן בסיכומיה, ומטעם זה אינני נדרשת להן. טענות הנתבעות 5. לטענת הנתבעות, הסכום נשוא התובענה שולם לחברה לפיתוח בגין ביצוע עבודות תשתית ביחס ל-24 יחידות הדיור הנוספות. הנתבעות שוללות מכל וכל את הטענה כי היו שותפות לאיזו "קונספירציה", לפיה תשלום שהעירייה אינה רשאית לגבות תגבה החברה לפיתוח בעבורה. המסמך עליו מסתמכת התובעת אינו חתום, אין הן יודעות מי ערך אותו, באיזה מועד נערך ולצורך מה. התובעת עצמה אינה טוענת שהמסמך נשלח אליה, והעד מטעמה לא ידע לומר כיצד הגיע לידיו. לתמיכת טענתן מביאות הנתבעות את הסכם התשתית בין החברה לפיתוח לתובעת ואת התוספת להסכם התשתית (נספחים א' ו-ח' לכתב התביעה). דיון ההסכמים והמסמכים ששימשו בסיס לקביעת הסכום נשוא התובענה 6. הסכם התשתית נחתם מכוח סעיף 7 (א) ל"הסכם המשולש" - הסכם בין המינהל, העירייה והחברה לפיתוח בעניין תכנון, פיתוח, שיווק וביצוע עבודות תשתית באזור מתחם עמישב. העתק הסכם זה צורף כנספח א' לתצהיר מנהלת הכספים של החברה לפיתוח. וזו לשונו של סעיף 7 (א) להסכם המשולש: "בכפוף לאמור בסעיף 11 להלן [שאינו מענייננו - נ.א], העירייה תימנע מלבצע בעצמה את עבודות התשתית ולא תטיל כל היטלי פיתוח על שטחי המתחם, שישווקו על ידי המינהל במסגרת הסכם זה." ויודגש כי לפי הוראת סעיף 5 (א) להסכם המשולש כפוף ההסכם כולו להוראת תוכנית בניין עיר (תב"ע) שבתוקף: "הסכם זה נערך בהתבסס על התב"ע המאושרת ומוסכם על הצדדים כי היה ושונתה התב"ע באופן שיש בו השפעה על היקף העבודות ועלותן, יגיעו הצדדים להסכמה, ובהיעדר הסכמה על פי החלטת מנהל המינהל וראש העירייה, בדבר אופן התאמת תנאי הסכם זה וכל ההסכמים והחוזים בקשר לביצוע עבודות התשתית, בשטחי מתחם, ולרבות כל התחשיבים והאומדנים שיוכנו על פי החוזים וההסכמים האמורים." אין חולק כי לפי התב"ע שהייתה בתוקף ביום חתימת ההסכם המשולש, ביום ההגרלה וביום חתימת הסכם התשתית הייתה מותרת הקמת 122 יחידות דיור בלבד על מקרקעי התובעת (וראו גם בפריט מספר 5 בטבלה בעמ' 3 בהעתק חוברת ההגרלה, נספח א' לתצהיר יו"ר התובעת). 7. התוספת להסכם התשתית נחתמה בהתאם להסכם המשולש, רק לאחר שהתובעת קיבלה היתר מהמינהל להקמת 24 יחידות דיור נוספות, ולאחר שקיבלה החברה לפיתוח עצמה מכתב מהמינהל (נספח ד' לתצהיר מנהלת הכספים של החברה לפיתוח) - שזו לשונו: "ע"פ החוזה המשולש לפיתוח הפרויקט יש לשלם כל תוספת הוצאות פיתוח לחברה לפיתוח פ"ת. הפיתוח שיבוצע בכספים אלו יתואם בין העירייה, החברה והמינהל כאמור בחוזה. עפ"י קביעת מהנדס העיר תוספת הפיתוח הנדרשת הינה בשיעור של 10,000 דולר ליח"ד תוספת בפרויקט בתוספת מע"מ כחוק." הסתמכות החברה לפיתוח על מסמך זה עולה מעדותה של מנהלת הכספים של החברה לפיתוח: ש: מלבד אותו נספח ט', האם קיבלת איזה שהיא הנחיה מהעירייה בדרך כלשהי, כאשר הכנת את החישובים לעמותה לצורך התשלום לתשתיות, האם מישהו מהעירייה אמר לך כמה לחייב? ת: לא. פעלנו לפי המסמך של המינהל, נספח ד' לתצהירי." (ישיבת בית המשפט מיום 3.4.2006, עמ' 25 לפרוטוקול) 8. על פי סעיף 2 לתוספת להסכם התשתית בין התובעת לחברה לפיתוח (נספח ח' לכתב התביעה) הוסכם כי הסכום נשוא התובענה יהווה תמורה מוסכמת לביצוע עבודות התשתית. וזו לשון הסעיף: "התמורה הנקובה בסעיף 8 (א) להסכם התשתית הוגדל ב-707,520 ש"ח צמודים למדד ... (להלן: "התוספת לתמורה")." יוער כי בסעיף 8 (א) להסכם התשתית (נספח א' לכתב התביעה) נקבעה "[ה]תמורה לביצוע עבודות התשתית" על ידי החברה לפיתוח. כמו כן, נאמר בהקדמה לתוספת להסכם התשתית כך: "הואיל: ובין היזם לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), נחתם הסכם פיתוח, לפיו יבנה היזם 122 יח"ד בתחום מגרשים 431, 432, לפי תב"ע פת/8/1255א, ובתחום מגרשים 430 לפי תב"ע פת/8/1255ב; והואיל: ובין הצדדים לתוספת זו נכרת ביום 10.94 הסכם פיתוח תשתיות, לפיו תבצע החברה כביצוע עצמי מטעם הבעלים, את התשתיות העירוניות עבור יח' הדיור הנזכרות, בשטחים המיועדים לצרכי ציבור בתחום התב"ע וסביבותיו (להלן: "הסכם התשתיות"); והואיל: והיזם עומד לקבלת ו/או קיבל את הסכמת המינהל לבניית יח"ד נוספות בתחום המגרשים הבאים, בהתבסס על התיקון לתקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת מתוכנית), תשכ"ז-1967, הידוע גם כ"תקנות שבס"; והואיל: והיזם מעוניין לשנות את תנאי הסכם התשתית, באופן שיחול גם על יחידות הדיור הנוספות ועל כלל התשתית בשטחים הציבוריים בתחום התב"ע ובסביבותיו;" 9. בעדותה הסבירה מנהלת הכספים של החברה לפיתוח אלו עבודות תשתית נעשו ביחס ל-24 יחידות הדיור הנוספות: "ש: במה גדלו התשתיות בעקבות הוספת ה- 24 יחידות דיור שחייבו את הגדלת הסכום ששילמה התובעת? ת: בשלב הראשוני נדרש לפנות למתכננים שיעשו התאמה ותכנון ביניהם, כי זה 24 יחידות דיור נוספות. לאחר מכן, נדרשים שינויים בעבודות הפיתוח, במהלך העבודה כי כבר היינו בשטח והתחלנו לעבוד. מכיוון שמדובר בהגדלת האוכלוסייה יש צורך בהגדלת שטחי הציבור, כמות הספסלים לדוגמא או מוסדות הציבור, דברים שאי אפשר לשייך אותם תמיד ליחידה מסוימת אלא בגלל שיש יותר תושבים אז כמובן שצריך לעשות שינויים ולהיערך בהתאם." (שם, שם) 10. לאחר חתימת התוספת להסכם התשתית ובעקבות קבלת הסכום נשוא התובענה הוציאה החברה לפיתוח, כדין וכפי שהיא נוהגת בשגרה, את האישור וההודעה שאוזכרו לעיל - הן לעירייה והן למינהל - כי "אין מניעה" מצדה להוצאת היתרי בניה לתובעת (נספח י"ז לתצהיר יו"ר התובעת וכן נספח ד' לתצהיר מנהל אגף תכנון עיר בעירייה). במסמך זה נכתב מפורשות: "הריני לאשר בזאת, כי העמותה שילמה לנו על חשבון התמורה המגיעה לנו על פי ההסכם שבנדון, סך של 827,798 ש"ח כולל מע"מ. הנ"ל עבור תוספת של 24 יחידות דיור." 11. ביחס לגובה הסכום נשוא התובענה מציינות הנתבעות כי הוא תואם את מכתב המינהל לחברה לפיתוח (נספח ד' לתצהיר מנהלת הכספים של החברה לפיתוח), לפי החישוב הבא: חלוקת תמורת תוספת הסכם התשתית (707,520 ש"ח) ל-24 (מספר יחידות הדיור הנוספות) לפי שער של 2.948 ש"ח לדולר. שיעור זה קרוב מאוד לגובה הוצאות הפיתוח עבור כל אחת מ-122 יחידות הדיור הראשונות, שעמד על כ-10,800 דולר ליחידת דיור, לפי החישוב הבא: תמורת הסכם התשתית (3,976,350 ש"ח) מחולקת ל-122 (מספר יחידות דיור באותו הסכם) לפי שער יום חתימת הסכם התשתית, 26.10.1999, 3.01 ש"ח לדולר. בהקשר זה יצוין כי בעוד התובעת מגיעה לזהות בין סכום החיוב ששולם לחברת הפיתוח לסכום שצוין במסמך שצורף כנספח ז' לכתב התביעה כנספח ט' לתצהיר יו"ר התובעת תוך התבססות על שער החליפין ביום 21.7.1995 "יום חתימת התוספת להסכם התשתית" (2.948 ש"ח לדולר), הרי שהן לפי כתב התביעה והן לפי העתק התוספת להסכם התשתית (נספח ח' לכתב התביעה) נחתם מסמך זה בתאריכים אחרים - בין 30.7.1995 ל-1.8.1995. שער החליפין בימים אלו היה שונה מהשער עליו נסמכה התובעת בחישוביה, ועמד - כדוגמא, נכון ליום 31.7.1995 - על 2.989 ש"ח לדולר. מכאן, שאין זהות בין הסכומים הנ"ל. המסמך שמכוחו נתבעת ההשבה 12. כפי שצוין לעיל, המסמך המרכזי עליו מבססת התובעת את תביעתה להשבה הוא המסמך שצורף כנספח ז' לכתב התביעה כנספח ט' לתצהיר יו"ר התובעת. הנתבעות מצדן טוענות כי אין לייחס כל חשיבות למסמך הנ"ל. מדובר במסמך אשר נכתב בעיקרו בכתב יד על ידי אדם שזהותו אינה ידועה, במועד לא ידוע, בנסיבות שאינן ברורות, הגיע לתובעת בדרך שאינה ברורה, לא נחתם על ידי מי מפקידי העירייה ולא נעשה בו כל שימוש. יו"ר התובעת עצמו לא ידע לומר על מסמך זה דבר, אפילו לא כיצד הגיע המסמך לידיו. וכך העיד: "ש: .... איך המכתב הזה הגיע אליך? ת: אני לא זוכר. ש: אתה יודע אולי מי כתב אותו? ת: לא יודע. הלוגו של המכתב הוא של העירייה. ש: דיברת עם מישהו בעירייה על המכתב הזה, שהוא כתב אותו? ת: אני לא זוכר. ש: אתה לא יודע מי כתב את זה, אתה לא יודע איך זה הגיע אליך ואם דיברת עם מישהו בקשר אליו. יש פה כל מיני חישובים בכתב יד. אתם לא חתומים על המסמך הזה? ת: לא. גם העירייה לא חתומה עליו." (שם, עמ' 8 לפרוטוקול) מכאן שבעדות התובעת אין כדי לשפוך אור על מסמך בלתי-חתום זה, עליו היא משעינה את תביעתה להשבה. גם מנהלת הכספים של החברה לפיתוח העידה כי לא הסתמכה על מסמך זה, שכן לא ראתה אותו ולא ידעה על קיומו, וכי לא קיבלה כל הוראה מהעירייה לגבי תשלום עבודות הפיתוח על ידי התובעת. וכך אמרה: "ש: עלתה כאן במהלך החקירה של עו"ד דהן טענה כאילו הייתה השפעה כלשהי בין נספח ט' לתצהיר התובעת לבין החישובים. אני מראה לך את נספח ט' לתצהיר התובעת. האם קיבלת את המסמך הזה לפני שהוצאת את החיוב לתובעת? ת: לא. ש: האם הכרת את המסמך הזה עד לתביעה? ת: לא. ... ש: מלבד אותו נספח ט', האם קיבלת איזה שהיא הנחיה מהעירייה בדרך כלשהי, כאשר הכנת את החישובים לעמותה לצורך התשלום לתשתיות, האם מישהו מהעירייה אמר לך כמה לחייב? ת: לא. פעלנו לפי המסמך של המינהל, נספח ד' לתצהירי. ש: חוץ מנספח ד' לתצהירך לא הייתה לך שום הנחיה, דרישה, או כל דבר אחר מהעירייה? ת: לא, שום דבר מהעירייה." (שם, עמ' 25-24 לפרוטוקול) לפיכך, טענת ה"קונספירציה" - המבוססת בעיקרה על מסמך זה - לא רק שלא הוכחה, אלא הופרכה על ידי כלל העדים. באשר לעילות התביעה כנגד העירייה ו/או החברה לפיתוח 13. כפי שעולה מההסכמים, מי שגבתה את הסכום מכוח תוספת להסכם התשתית היא החברה לפיתוח. משנדחתה טענת הקונספירציה, אשר כלל לא הוכחה, הרי שהעירייה כלל אינה צד לגביית סכומים על ידי החברה לפיתוח. אין לי כל יסוד לפקפק בכך שהסכומים הגיעו ליעד המוצהר בתוספת להסכם התשתית, דהיינו - לחברה לפיתוח. השערת התובעת כי הסכום הגיע בסופו של דבר לידי העירייה בדרכים נפתלות ונסתרות, לא רק שלא הוכחה, אלא גם היסודות ששימשו לה הסתברו כיסודות רעועים עד מאוד. 14. באשר לחברה לפיתוח - הטענה כאילו הסכום שולם "תחת מחאה" ו"תחת אילוץ וכפייה", באופן שיש בו כדי להורות על השבת הסכום, אף היא לא הוכחה. די אם אציין כי אף אם הסכמת החברה לפיתוח הייתה תנאי להוצאת היתרי הבניה, אין ספק שלא היא אשר מחזיקה בסמכות להוציא היתרי בניה ליחידות הדיור שביקשה העמותה להקים על מקרקעיה. יתרה מכך, אף אם נחתמה התוספת להסכם התשתית ב"כפייה" הרי שהתובעת לא ביקשה לבטלו כדין - לפי הוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שזו לשונו: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". לסיכום 15. גרסת התובעת, אשר הטילה דופי כבד בפעילות הנתבעות, לא הוכחה כלל ונשענה על השערות חסרות כל בסיס עובדתי. מנגד הציגו הנתבעות גרסה אמינה ויציבה. לפיכך, דין התובענה להידחות. התובעת תשלם לנתבעות (ביחד ולחוד) הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 30,000 ש"ח + מע"מ, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. גביית יתר