קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיצוי על איבוד תיק באוטובוס: התובעים הגישו תביעה קטנה כנגד הנתבעת, על הסך של 11,000 ₪, לפיצוי בגין אובדנו של תיק ובו פריטי לבוש, איפור, היגיינה ותכשיטים, אשר על פי הנטען נגנב, ככל הנראה, במסגרת נסיעתם באוטובוס בקו מס' 60, המופעל על ידי הנתבעת, בנסיעתם ממצפה-רמון לבאר-שבע, ביום 26.4.2013. ביום 7/10/2013 נשמעו בפני ההוכחות והתובע מס' 1, וכן נציג הנתבעת, מר ברוך ברקוביץ', העידו תחת אזהרה ואף נחקרו נגדית. עולה מטענות הנתבעת כי אין היא חולקת על עצם קרות המקרה (ראה דבריו של נציג הנתבעת בחקירתו הראשית), אלא שהיא סבורה שהפיצוי שדורשים התובעים הינו מופרז, מוגזם ונטול בסיס, שכן לא הציגו קבלות ו/או חשבוניות שיוכיחו את עלות הפריטים שהיו, על פי טענתם, בתיק אשר אבד. הנתבעת הייתה מוכנה לפצות את התובעים בסך של כ- 950 ₪. עיון בפסקי הדין שניתנו בעניינים דומים בבתי המשפט לתביעות קטנות ברחבי הארץ מעלה כי קיימת מחלוקת בין השופטים באשר לשאלה האם מעמדה של הנתבעת, או חברת תחבורה ציבורית אחרת כמותה (כגון: "אגד") נחשבת, בנסיבות העניין, כ"שומרת שכר" על פי חוק השומרים, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק השומרים") או שהיא בבחינת "שומר חינם". לדעה כי הנתבעת היא בבחינת "שומר שכר" ראה פסקי הדין הבאים: ת"ק 23880-09-11 (קרית שמונה) מורן קורן נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, דינים תביעות קטנות 2011 (157) 230; ת"ק 32511-03-12 (רחובות) וונדה אדנה נגד אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, דינים תביעות קטנות 2012 (106) 542; ת"ק 2596/04 (נתניה) ברק ברעם נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה, דינים תביעות קטנות 2004 (62) 998. לדעה כי הנתבעת היא בבחינת "שומר חינם" ראה פסקי הדין הבאים: ת"ק (עכו) 1323/06 חושנגי שמחה נגד בית אגד, דינים תביעות קטנות 2006 (32) 1155; ת"ק 286/06 מויאל עומר נגד "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, דינים תביעות קטנות 2006 (62) 88. כלשעצמי, נוטה אני לדעה כי הנתבעת היא בבחינת "שומר שכר". אבהיר את הדברים. בסע' 1(ג) לחוק השומרים מוגדר "שומר שכר" באופן הבא: "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.". (ההדגשות שלי - י.ב.). הנתבעת מקבלת תמורה מהנוסעים עבור הסעתם יחד עם מטענם. הדבר עולה במפורש מהוראות תקנות 463-464 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 העוסקות ב"הובלת מטען וכדומה באוטובוס" וכן ב"מקום של מזוודות". גם אם תאמר שאין תשלום ישיר בגין כל מזוודה ומזוודה, הרי שיש לנתבעת "טובת הנאה אחרת" מהסעת הנוסע יחד עם מטענו וזו מגולמת בתשלום עבור מחיר הנסיעה כולה - שהרי ברור כי מספר הנוסעים יפחת באופן משמעותי אם לא תוכל הנתבעת להובילם על מטענם. הדברים אף מתיישבים עם פסיקת בית המשפט העליון בעניינה של רכבת ישראל, אשר קבע כי: "אחריותה של הרכבת כמוביל ציבורי דומה במידת מה לאחריותו של מבטח. לפי המשפט האנגלי, ראו את הרכבת כמבטחת המטען המובל מפני כל נזק שייגרם לו, ולכן כמי שאחראית בגין כל נזק כזה, אלא אם הנזק מקורו בכוח עליון, פעולת אויב, פגם טבוע בטובין או אשמתו של השוגר; [.....] אחריות זו היא אחריותו של שומר בשכר (סעיף 2(ב) רישא לחוק השומרים), היינו אחריות מוחלטת, אלא אם יוכיח השומר קיומו של פטור בשל אונס או בשל כוח עליון ". (מתוך ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ, פורסם ב-גוגל - ההדגשות שלי - י.ב.). אם כך, הנתבעת היא בבחינת "שומר שכר" ואחריותה, לפיכך, היא לנזק שנגרם לתובעים באובדנו של התיק, זולת אם נגרם עקב נסיבות שלא היה עליה לחזותן מראש ולא יכולה הייתה למנוע תוצאותיהן. אציין בעניין זה כי לטעמי אין מטרת השמירה טפלה למטרה העיקרית של החזקת המטען, שכן הנתבעת אינה נדרשת לבצע במטענו של הנוסע כל פעולה אחרת מלבד שמירה עליו עד ליעדו הסופי של האוטובוס. מאחר שנציג הנתבעת העיד בעצמו כי בשנים האחרונות נתרבו התלונות על גניבות תיקים מתאי המטען של הנתבעת, הרי שלא ניתן לומר כי המדובר בנסיבות שלא היה עליה לחזותן מראש או כי לא יכולה הייתה למונען. למעשה, נציג הנתבעת לא הציג כל אמצעי בו נוקטת הנתבעת כדי למנוע את התופעה. אם כך - אני קובע כי הנתבעת אחראית לנזקם של התובעים מכוח היותה "שומר שכר" על מטענם. ואולם, נותרה עדיין שאלת גובה נזקם של התובעים. התובעים לא הציגו קבלות או חשבוניות להוכחת שוויים של מי מהפריטים שהיו ברשותם, לטענתם, בתיק אשר אבד או נגנב בעת הנסיעה. שמעתי את עדותו של התובע מס' 1 והיא הייתה אמינה בעיניי, הן לעניין האירוע עצמו והן לעניין רשימת הפריטים שנמצאו בתיק. סימני אמת שונים מצאתי בעדותו ובהם: העובדה כי תיק נוסף נגנב באותו מועד, השייך לאדם אחר (והדבר לא הוכחש על ידי הנתבעת); העובדה שהפחית מרשימת הציוד פריטים שנמצאו לאחר מכן על ידי המשטרה; העובדה שרשימת הפריטים הוגשה למשטרת ישראל במסגרת הגשת תלונה רשמית; והעובדה שרשימת שווי הפריטים כללה גם מחירים נמוכים במיוחד ובסכומים שאינם "עגולים" (כגון 25 ₪ בגין גרבי מיני). סבורני כי יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך פסק דינו של כב' הש' א' ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ: "באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר". הלכה זו, של "אומדנא דדיינא" הנשענת על הנתונים שהציג הנפגע באופן סביר, מתאימה גם לגישת המשפט העברי כפי שבאה לידי ביטוי מתומצת בספר "נתיבות המשפט" (מורשה להנחיל, ירושלים תשנ"ב-תשס"ד), חידושים, בסימן יב: "ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין יכול הדבר להתברר בראיות וטעמים, ופעמים על פי שודא דדייני ופעמים על פי פשרה." לעניין טענות התובעים לפיצוי נוסף בגין "עגמת נפש, זמן וכו'", סבורני שאין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי שכזה לתובעים, שכן אין חולק שלא גרמה במזיד לעגמת נפש לתובעים, וקיים גורם שלישי אשר אחראי, ככל הנראה, לגניבתו של התיק, שאחריותו לעגמת הנפש של התובעים היא אחריות ישירה. עוד אציין כי נפסק לא אחת שעוגמת נפש הינה צער עמוק ופגיעה משמעותית. לא כל אי-נחת, אכזבה או אי-הסכמה גורמים לעוגמת נפש ברת פיצוי. יפים לעניין זה הדברים הבאים: "כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים". (מתוך בת.א (ת"א) 103072/98 רותי רם און נ' סנאורה בע"מ, פורסם במאגרים - ההדגשה שלי - י.ב.). לאור כל האמור לעיל, ולאחר שעיינתי ברשימת הפריטים שהציגו התובעים, ובהתחשב גם בעובדה כי הפריטים היו משומשים, ברובם, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי, על דרך אומדנא דדיינא, על סך כולל של 5,000 ₪. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעים את הסך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות המשפט בסך 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין. פיצוייםאוטובוס