קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיצוי כספי על סירוב לפנות דירה בשכירות: א. התובענה ובעלי הדין בפני תביעה כספית שהגישו התובעים נגד הנתבעת לתשלום פיצויים בסך 157,500 בגין הוצאות ונזקים אשר לגרסת התובעים, נגרמו להם בשל סירובה של הנתבעת לפנות דירה הרשומה בבעלות התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") חרף דרישתה של האחרונה, בעקבות מכירת הדירה לצד שלישי. ב. עיקר טענות התובעים 1. לטענת התובעת נחתם בינה לבין הנתבעת ביום 19.6.06 חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות"), לפיו שכרה הנתבעת מן התובעת את דירתה של האחרונה הנמצאת בגבעתיים (להלן: "הדירה") למשך תקופה של חודש ימים החל מיום 19.6.06 וכלה ביום 19.7.06. 2. התובעת הסתייעה בבעלה רוני (להלן: "התובע") לטפל בהשכרה ולגבות את דמי השכירות. 3. להלן נטען כי התובעת באמצעות התובע הסכימו עם הנתבעת להארכת החוזה כך שזה יתחדש מדי חודש אלא אם כן תימסר הודעה מצד אחד הצדדים, כך התנהלו הדברים משך כשלוש שנים וחצי ללא שנחתם בין הצדדים חוזה אחר, וכל הארכות תקופת השכירות נעשתה בעל פה. 4. א. התובעת החליטה למכור את הדירה והציעה לנתבעת לרוכשה. הצעת המחיר של הנתבעת היתה נמוכה משווי הדירה ומשכך, נאמר לנתבעת כי הדירה תימכר לצד שלישי וכי עליה להיערך ולמצוא מושכר אחר. ב. התובעת טוענת כי ביום 1.3.10 שוגרה לנתבעת הודעת פקס לפיה עקב מכירת הדירה על הנתבעת לפנותה עד ליום 1.4.10 (להלן: "הודעת הפינוי"). 5. ביום 15.3.10 חתמה התובעת על הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") למכירת הדירה לה"ה טולדנו עדי ויעקב (להלן: "טולדנו") והתובעת התחייבה למסור את החזקה בדירה לטולדנו עד ליום 15.4.10. 6. להלן נטען כי הנתבעת ביקשה לדחות את מועד הפינוי בטענה כי היא מתקשה באיתור מושכר חלופי ומשכך, דחתה התובעת את מועד הפינוי ליום 31.4.10. בשלב מאוחר יותר הודיעה הנתבעת לשמאי מטעם טולדנו כי אין בדעתה לפנות את הדירה אלא רק בתום שנת 2010 שאז לטענתה מסתיימת תקופת השכירות. 7. בין התובעים והנתבעת התקיימה חליפת מכתבים ומסרים בגדרם דרשו התובעים את פינוי הדירה והנתבעת התבצרה בעמדתה לפיה תקופת השכירות מסתיימת בסוף שנת 2010. 8. לימים הגישו טולדנו לבית המשפט המחוזי תביעה לאכיפת הסכם המכר (להלן: "תביעת האכיפה"). 9. בצר לה הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעה לפינוי מושכר (להלן: "תביעת הפינוי") בסעיף 23 לתביעת הפינוי נטען: "מכלל האמור לעיל עולה כי למרות שלתובעת אין כל הסכם עם הנתבעת על פיו תקופת השכירות הינה עד ליום 31.12.10 ולמרות קבלת ההודעות כי על הנתבעת לפנות את הדירה - מסרבת הנתבעת לפנות את הדירה". 10. א. התובעת טוענת כי תביעת הפינוי הסתיימה בהסכם פשרה לפיו התקבלה התביעה במלואה כאמור בהסכם: "תביעת התובעת, על הסעד המבוקש בה, תתקבל". ב. בהסכם הפשרה נקבע כי הנתבעת תמסור את החזקה בדירה עד ליום 14.11.10 וכי אין בהסכם זה כדי למנוע מן התובעת לתבוע בגין נזקים שנגרמו לה. ג. הסכם הפשרה בתביעת הפינוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 6.10.10 והחזקה בדירה נמסרה לטולדנו. 11. בעקבות הסדרת מועד הפינוי הגיעו התובעת וטולדנו להסדר פשרה בתביעת האכיפה ולפיו נקבע כי התובעת תשלום לטולדנו פיצויים מוסכמים בסך 76,000 ₪ על דרך של קיזוז מתמורת רכישת הדירה. 12. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את כל התחייבויותיה על פי ההסכם ובין היתר בכך שפינתה את הדירה באיחור. 13. התובעת טוענת כי בשל הפרותיה של הנתבעת נגרמו לה נזקים והוצאות כדלקמן: א. תשלום פיצויים בסך 76,000 ₪ לטולדנו. ב. עלות הליכים משפטיים בתביעת הפינוי ותביעת האכיפה 6,500 ₪. ג. נזק בלתי ממוני בשל עוגמת נפש ובגינו תבעה התובעת פיצויים בסך 50,000 ₪. ג. עיקר טענות הנתבעת 1. הנתבעת הכחישה את מרבית טענות התובעים וכפרה בזכותם לגבות ממנה כספים כשלהם. 2. הנתבעת טוענת כי חוזה השכירות מעולם לא נחתמה על ידי מי מבין הצדדים ואף לא מולאו בו סעיפים מהותיים. 3. הנתבעת טוענת כי בינה לבין התובעים גובש הסכם בעל פה מכוח התנהגות הצדדים (להלן: "הסכם בעל פה") שלא כלל סוגיות מסויימות ובכללם פינוי מוקדם של הדירה, זכויות הנתבעת במקרה של מכירה לצד שלישי ופיצוי בגין הפרה. 4. הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת דמי שכירות בהמחאות מעותדות וכי לגבי שנת 2010 נמסרו 12 המחאות שוות ורצופות שהראשונה בהם הינה ליום 1.1.10. 5. הנתבעת טענה כי התובעים לא החזירו לנתבעת את ההמחאות עבור החודשים נובמבר ודצמבר 2010 חרף פינוי הדירה ביום 28.10.10. 6. הנתבעת טוענת כי בסוף חודש דצמבר 2009 הסכימו הצדדים בעל פה על המשך השכירות לתקופה נוספת בת שנה עד לסוף שנת 2010 בדמי שכירות חודשיים בסך של 1,850 ₪. 7. הנתבעת טענה כי דרישות התובעים כלפיה לפנות את הדירה קודם סיום תקופת השכירות עולה כדי הפרת ההסכם בעל פה שבין הצדדים. 8. הנתבעת טוענת כי התובעים הציגו כלפי טולדנו מצגי שווא בדבר זכותם לפנות את הנתבעת בהתראה של 30 יום מראש ו/או כי ההסכם שבין התובעים לנתבעת מתחדש מדי חודש בחודשו. 9. הנתבעת תטען כי מאחר ונזדמן לה לשכור דירה אחרת היא פינתה את הדירה מתוך רצון טוב, כחודשיים לפני תום תקופת השכירות וכי הגם שנגרם לה נזק זעיר היא בוחרת שלא לתבוע בגינו. ד. הודעה לצד שלישי 1. הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי נגד עו"ד אברהם וייג (להלן: "עו"ד וייג") אשר ייצג את הנתבעת בתביעת הפינוי, בגדרה הועלו נגד עו"ד וויג טענות שונות באשר לפגמים שנפלו בייצוג בכלל, ומתן הסכמתו להסכם הפשרה בתביעת הפינוי בפרט. 2. הדיון בהודעה לצד שלישי - הופרד מן הדיון בתובענה העיקרית. ה. המחלוקת 1. חרף המלל הרב שהובא בכתבי הטענות מטעם שני בעלי הדין גם יחד, הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן מצומצמות כדלקמן: 1.1 האם הפרה הנתבעת את התחייבותה לפנות את הדירה בעקבות הודעת התובעים. 1.2 האם כתוצאה מכך נגרם לתובעים או מי מהם נזק. 1.3 גובה הנזק והקשר הסיבתי שבינו ובין ההפרה הנטענת. דיון וממצאים 1. חוזה השכירות 1.1 אין חולק כי חוזה השכירות שצורף לכתב התביעה (כמו גם לכתב ההגנה) אינו חתום על ידי צד כלשהוא. חרף זאת, חזותו החיצונית מלמדת כי הוא משקף משא ומתן ודין ודברים בין הצדדים לו. יתר על כן, הנתבעת אישרה במסגרת כתב ההגנה שהגישה בתביעת הפינוי בתוקפו של חוזה השכירות ואף בעדותה בפני הודתה: "הוא הסכם השכירות שהיה בהתחלה והיא לחודש זהו ההסכם הראשוני" (עמ' 49 שורות 4-6). 1.2 בחוזה השכירות נקבעה תקופת השכירות בת חודש אחד (החל מיום 19.6.06 וכלה ביום 19.7.06) ולא נקבע בו מנגנון הארכה של תקופת השכירות. 1.3 התובעת טענה כי היא (באמצעות התובע) וכן הנתבעת הסכימו שהארכת ההסכם תתבצע אוטומטית (סעיף 4 לתצהירה). 1.4 גרסה זו תוקנה במהלך חקירתה הנגדית והתובעת טענה כי: "המשך תקופת השכירות נעשה בעל פה" (עמ' 26 שורות 25-28). יתר על כן, התובעת מוסיפה בעדותה: "ההסכם הזה (חוזה השכירות-מ.ב.ח) פקע תוקפו כהסכם כתוב והחל הסכם בעל פה" (עמ' 27 שורות 12, 11). 1.5 הנתבעת העידה: "על פי עצת יועצי המשפטיים...הרי שבין הצדדים נחתם חוזה בהתנהגות ואין כל תוקף לטיוטת חוזה השכירות שפקע עם השתכללות חוזה בהתנהגות" (סעיף 51 לתצהיר הנתבעת). 1.6 לא נעלמה ממני מעיני גרסת התובע לפיה חוזה השכירות היה בתוקף גם בשנת 2010 (עמ' 39 שורות 3-4). גרסה זו, אינה מקובלת עלי ואני רואה לדחותה. 1.7 מסקנתי הינה איפוא כי התובעים והנתבעת הגיעו להסכמה בדבר השכרת הדירה למשך חודש ימים. 2. הארכת תקופת השכירות 2.1 אין חולק כי בין בעלי הדין, לא נחתם חוזה שכירות נוסף וכן כי הנתבעת החזיקה בדירה באופן רצוף עד לפינוי בשנת 2010. 2.2 הן התובעת (בעדותה בעמ' 27) והן הנתבעת בסעיף 11 לתצהירה טענו כי הארכת תקופת השכירות נעשתה על בסיס הסכם בעל פה. עם זאת, נתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לתנאי אותו הסכם בעל פה. התובעת טענה בעדותה כי תוכנו של ההסכם בעל פה הוא: "השוכרת מתגוררת בדירה והמשכיר משכיר את הדירה מתקיימים כל עוד אף אחד מן הצדדים לא מודיע על סיומו" (עמ' 27 שורות 17-18). הנתבעת טענה כי ההסכם שבעל פה נמשך 4 שנים רצופות. 2.3 התובעת כפרה בטענה כי מסירת 12 שיקים בשנת 2010 על ידי הנתבעת וקבלתם בידי התובעים עולה כדי הסכמה בדבר הארכת השכירות לתקופה של שנה נוספת (עמ' 29 שורות 1-3 וכן בשורות 6-8 שם הטעימה התובעת: "אם מדובר בשנה (הארכת התקופה לשנה-מ.ב.ח) היה צריך להיחתם הסכם שכירות לשנה". 2.4 בתשובה לשאלה ישירה, מה משמעותם של 12 השיקים (שנמסרו בשנת 2010) השיב התובע: "שלא אצטרך כל חודש שלא מגיע תשלום בזמן לרוץ ולרדוף אחרי הכסף" (עמ' 31 שורות 17-20). "הארכות היו מדי פעם חודשיים שלושה. ש. האם היו הארכות לשנה? ת. לא. ש. איך אתה מסביר שב-2009 קיבלת שיקים לשנה? ת. בגלל מוסר התשלומים של הנתבעת" (עמ' 38 שורות 25-32). 3. מתן הודעת פינוי לנתבעת 3.1 התובעים טענו בתצהירי עדותם כי התובע שיגר לנתבעת ביום 1.3.10 את הודעת הפינוי. התובע חזר על גרסתו גם במהלך חקירתו (עמ' 36 שורות 28-29). 3.2 באופן תמוה נמנעה הנתבעת מלמסור גרסה ברורה בסוגיה זו בתצהיר עדותה הארוך. יתר על כן, במהלך חקירתה הנגדית כפרה הנתבעת בקבלת הודעת הפינוי מכל וכל (עמ' 47 שורות 10-19). 3.3 אין בידי לקבל את הכחשת הנתבעת בסוגיה זו שכן, אין היא מתיישבת עם גרסאות קודמות שלה. הנה כי כן, הודעת הפינוי צורפה לתביעת הפינוי והתובעת טענה שם כי פנתה לנתבעת ושיגרה לה את הודעת הפינוי. בסעיף 10 לתצהירה שהוגש במסגרת תביעת הפינוי הודתה הנתבעת למעשה בקבלת הודעת הפינוי ואף התייחסה לתוכנה המלא, למועד שיגור ההודעה ולמועד הפינוי שנקבע בה וטענה: "אני מסכימה לאמור בסעיף 9 לכתב התביעה, אף אוסיף ואטען כי בהודעה הלקונית שנשלחה אלי ביום 1.3.10 ולפיה עקב מכירת הדירה המושכרת יש לפנותה עד ליום 1.4.10 אין בכדי להוות הסכמתי". 3.4 דומה כי די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסת הנתבעת. 3.5 מסקנתי הבלתי נמנעת הינה איפוא כי הנתבעת קיבלה את הודעת הפינוי והיתה מודעת היטב לדרישת התובעים כי עליה לפנות את הדירה עד ליום 1.4.00. 4. הודאת הנתבעת בהפרת הסכם השכירות - שטר ושוברו בצדו 4.1 בעניין זה ניתנה על ידי ביום 24.4.12 החלטה מנומקת, בגדרה קיבלתי את טענת התובעים דכאן, לפיה הנתבעת הודתה במסגרת הסכם הפשרה שהושג בתביעת הפינוי, בטענות התובעים לפיה הפרה הנתבעת את הסכם השכירות. 4.2 איני רואה צורך לחזור ולפרט את נימוקי כפי שהובאו בהחלטה הנ"ל אך אטעים כי לשיטתי ניתן היה לצפות מן הנתבעת, לו היתה כופרת בצדקת טענות התובעים - להוסיף להסכם הפשרה את המילים שהמורים על הסכמתה "ללא הודאה בטענות התובעים" וזאת לא עשתה 4.3 העובדה כי הנתבעת נמנעה מלעשות כן מהווה נדבך נוסף לגיבוי החלטתי הנ"ל, אשר בתמציתה קובעת כי הסכמת הנתבעת למתן פסק דין לפיו: "התביעה מתקבלת" מקפלת בחובה הודאה בטענת התובעת בסעיף 23 לכתב התביעה כפי שצוטט לעיל, ומקימה נגד הנתבעת השתק (פיסקה 8 להחלטה הנ"ל). 4.4 ב"כ התובעים טען איפוא בפיסקה 7 לסיכומיו כי על בית המשפט להכריע בשאלת נזקיה של התובעת ובקשר הסיבתי בינם לבין ההפרה הא ותו לא. ב"כ הנתבעת לעומת זאת טען שהחלטתי הנ"ל שגויה (פיסקאות 18-19 לסיכומי הנתבעת). 4.5 נקודת המוצא של ב"כ הנתבעת בטענתו זו הינה כי עסקינן בהשתק עילה ובכך נקלע הוא לטעות שכן, החלטתי מיום 24.4.12 מתייחסת להשתק פלוגתא (ראו סעיף 8 להחלטה), עם זאת ולנוכח מחלוקת הפוסקים בשאלה, האם יכול הסכם פשרה ליצור השתק פלוגתא אבחן את סוגיית ההפרה לגופה. 5. מסירת שיקים כראיה למשך תקופת השכירות 5.1 ליבת טענתה של הנתבעת הינה כי באין חולק כי מסרה לתובעים המחאות חודשיות שוות ורצופות מראש לגבי מלוא שנת 2010 מוכיחה כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות לתקופה של 12 חודש החל מיום 1.1.10 וכלה ביום 31.12.10 (סעיפים 15.4 ו-16 לתצהיר הנתבעת). יתר על כן, בסעיף 17 לתצהירה טענה הנתבעת: "ביחס לשנת 2010, היא שנת נשוא התובענה, מעשה שהיה כך היה. ב-6 ינואר 2010 תובע 2 ואני הסכמנו צוותא חדא בעל פה וללא כל תנאי על; 17.1 המשך השכירות לתקופה נוספת בת שנה אחת עד לסוף שנת 2010". 5.2 גרסה החלטית זו בדבר הסכם שהושג עם התובע 2 דוללה קמעא במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת שעה שעומתה עם טענתה זו, אז השיבה הנתבעת: "אני דיברתי עם התובע הוא יודע מזה שטענתי שהיה לנו הסכם והוא קיבל את השיקים לכל השנה כפי שביקש" (עמ' 48 שורות 8-21 - ההדגשה שלי-מ.ב.ח.). 5.2 גרסת הנתבעת הוכחשה על ידי שני התובעים גם יחד. בסעיף 5 לתצהירה טענה התובעת כי (התובעים) מעולם לא נתנו הסכמתם לא בכתובים וגם לא בעל פה להאריך את תקופת השכירות עד סוף שנת 2010. גרסה זהה העלה התובע בסעיף 4 לתצהירו וכן במהלך חקירתו הנגדית, לאחר שטען כי הובהר לנתבעת שלא מדובר בהארכת ההסכם לשנה, טען התובע: "ההבהרה לא היתה במעמד לקיחת השיקים אלא בהתדיינות שהיתה לנו שדרשנו בדצמבר 2009 שיהיו לנו 12 שיקים, מספר שיכול להיות 8 או 10, משהו שיבטיח קבלת הכספים בזמן שכן בעבר הנתבעת לא שילמה בזמן והיה קושי ממשי בגבייה" (עמ' 37 שורות 13-18). 5.4 אינני נותן אמון בגרסת הנתבעת לפיה הסכימה במפורש (הגם שבעל פה) עם התובע על הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת, הדעת נותנת כי לו אכן נולדה הסכמה כזו, היתה הנתבעת טורחת לציין זאת בתגובה להודעת הפינוי שקיבלה. לא פחות מכך אני מפקפק בקיומה של "הבהרה" כגרסת התובע. מסקנתי הינה כי הנתבעת והתובעים, המשיכו כבדרך שיגרה לקיים את השכירות ביניהם ללא קביעת מועד לסיומה וכי מסירת השיקים נועדה להקלת גביית דמי השכירות בלבד ומבלי שיש בהם כדי לתחום את תקופה השכירות. 6. הבסיס הנורמטיבי 6.1 חוזה השכירות המקורי שבין הצדדים נערך לתקופה בת חודש ימים. הגם שלא עלה בידי התובעים להציג נוסח חתום של חוזה השכירות אין להתעלם מן העובדה כי הנתבעת הודתה, במיצער במשתמע, בכך שהחוזה האמור נחתם על ידה (עמ' 49 שורה 8). יתר על כן, הנתבעת טענה בסעיף 7 לכתב ההגנה כי התובע הציע לה ביום 19.6.06 לשכור את הדירה לתקופה של חודש אחד וצירף להצעתו טיוטת חוזה שכירות. 6.2 אין חולק כי הנתבעת קיבלה את החזקה במושכר בעקבות אותו חוזה שכירות ושיכנה במושכר את פועליה, משכך ולאור סעיף 18 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות") - החלה תקופת השכירות ביום 19.6.06 עם מסירת המושכר לנתבעת. 6.3 על יסוד הממצאים שקבעתי לאחר סיום התקופה בת חודש ימים, לא הוסכם בין הצדדים על תקופת השכירות וממילא לא הוסכם על סיומה. בנסיבות אלו, חל סעיף 19(א) לחוק השכירות לפיו: "לא הוסכם על תקופת השכירות או שהצדדים המשכיו לקיימה לאחר תום התקופה...רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני". 6.4 על נסיבות החלתו של סעיף 19 הנ"ל עמד בית המשפט ב-רע"א 1784/98 עמידר נ. אליעזר מנדה שם נקבע בין היתר: "הצדדים יכולים לקבוע מועד אחר מסיום השכירות שהתארכה. זאת הם לא עשו ומכיוון שכך עומד למשכיר הכוח להפסיק את חוזה השכירות על ידי מתן הודעה לשוכר תוך זמן סביר". 6.5 כאמור לעיל, קבעתי כממצא כי התובע שיגר לנתבעת, וזו קיבלה את הודעת הפינוי מיום 1.3.10. לא זאת אף זו; הנתבעת לא הכחישה את גרסת התובעים לפיה עוד בחודש ינואר 2010 הודע לה כי הדירה מוצעת למכירה (סעיף 6 לתצהיר התובעת). כמו כן, לא הוכחשה על ידי הנתבעת גרסת התובעים לפיה הסכימו התובעים לבקשת הנתבעת לדחיית מועד הפינוי ליום 17.4.10 (סעיף 9 לתצהיר התובעת וסעיף 6 לתצהיר התובע), סבורני כי פרק הזמן שניתן לנתבעת לפנות את הדירה הינו סביר. 6.6 בסעיף 19(ב) לחוק השכירות נקבע: "ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". סבורני כי בענייננו חלה פיסקה (1) הנ"ל שכן, תשלום דמי השכירות נקבע אחת לחודש, ומשכך, הסתיימה תקופת השכירות בתום התקופה שהחלה בסמוך לאחר מתן ההודעה, דהיינו, ביום 1.4.10. גם אם תמצי לומר כי מתקיימת פיסקה (2) סבורני כי המועד שנקבע בהודעת הפינוי הינו סביר. ב-ע"א 965/05 נפתלי שוורץ נ. רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ נדרש בית המשפט להחלתו של סעיף 19 לחוק השכירות בהקשר מושכר מסחרי וקבע בין היתר: "פרק זמן של חודשיים הינו פרק זמן סביר ממתן הודעת הפינוי ועד לדרישת הפינוי. יוזכר כי לא היה בידי המשיבה הסכם שכירות בכתב המעיד כי השכירות הינה למשך התקופה לה טענה" (שם, בפיסקה 55 לפסק הדין). 7. הפרת חובתה של הנתבעת 7.1 העובדה כי התובעים נזקקו להליכי פינוי כפוי על מנת להביא לידי סילוק ידה של הנתבעת מן המושכר וזאת רק ביום 14.11.10 או בסמוך לכך, היא הנותנת כי הנתבעת הפרה את חובתה הסטטוטורית על פי חוק השכירות, סיכלה את זכותם של התובעים לסיים את השכירות ביום 1.4.10. 7.2 מכוח הוראות סעיף 23 לחוק השכירות, זכאים התובעים גם לתרופות על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. 8. הנזק, גובהו והקשר הסיבתי בינו לבין ההפרה 8.1 אין חולק כי התובעים נאלצו לשלם לטולדנו פיצויים בסך 76,000 ₪ בשל הפרת התחייבותם למסור את החזקה בדירה לטולדנו בחודש מאי 2010 (גרסת התובעת בסעיפים 28, 16 לתצהירה ועדותה בעמ' 31 שורות 11-13). גרסת התובעת לא אותגרה בחקירתה הנגדית. 8.2 תשלום הסכום האמור לטולדנו הינו בגדר נזק הנובע במישרין מהפרת הנתבעת את חובתה לפינוי הדירה, והתובעים זכאים להשבתו. 8.3 בנוסף עתרו התובעים לתשלום הוצאות משפטיות בסכום של 6,500 ₪ אשר שולמו לפרקליטם הן בעבור תביעת הפינוי (סך 4,180 ₪) והן בגין הגשת התגובה לתביעת האכיפה (סך 2,320 ₪) מצאתי כי גם הוצאות אלו מהוות פועל יוצא ישיר מהפרת הנתבעת והתובעים זכאים להשבתו. 8.4 אני דוחה את רכיב התביעה שעניינו הוצאות ושכר טרחה בגין תביעת הפינוי בסך 25,000 ₪ מחמת כפילות הסעד שנתבע בגין רכיב זה בסך 4,180 ₪ ובהעדר כל תימוכין לגבי שיעורו. 8.5 בסעיפים 35-36 לתצהירה, פרטה התובעת את שאת הסבל הנפשי שחוו היא והתובע כתוצאה מהתנהלותה הנפסדת של הנתבעת. 8.4 בין היתר טענו התובעים לאיבוד משאבי זמן, היעדרות מן העובדה וכן לתחושות תסכול עד כדי הצורך בקבלת סעד נפשי (לתובע), מתחים ולילות שימורים שפקדו את התובעת. התובעים עתרו לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין נזק בלתי ממנוי בסכום של 50,000 ₪. התובעים לא נחקרו בסוגיית הנזק הבלתי ממוני כלל ועיקר. 8.6 לאחר שנתתי את דעתי לגרסת התובעים ובחנתי את התנהלות הנתבעת בזיקה להודעת הפינוי, הגעתי למסקנה כי ניתן להבין כי לתובעים נגרמה מידה לא מבוטלת של תסכול, רוגז ומתח בעיקר לנוכח המשמעות של הפרת ההסכם מול טולדנו. 8.7 עם זאת, סבורני כי הסכום בו נקבו התובעים כפיצוי בגין נזקם הבלתי ממוני הינו מופרז. 8.8 לאחר ששקללתי את השיקולים הצריכים לעניין, אני רואה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 8,000 ₪ כפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני. 9. סוף דבר 9.1 אני מקבל את התביעה ברובה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 90,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 9.2 לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעת גם בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. 10. הליכי צד שלישי הנתבעת (שולחת ההודעה) ו/או עו"ד וויג מקבל ההודעה - יפנו למזכירות לצורך קביעת מועד לדיון בהודעה. פיצוייםפינוי מושכרמקרקעיןשכירות