פיצוי כספי לנפגעי עבירות תעבורה - סעיף 77

אשר לפיצוי הכספי - ב"כ המערערת טוען כי פסיקת פיצויים מרוקנת מתוכן את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. איני סבורה כך. בשונה מתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף המיוסדת על דיני הנזיקין הרגילים, הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים מוגבלים בהיקפם, והם אינם מקיפים את הנדרש לצורך השבת המצב לקדמותו, בכל הנוגע לראש הנזק הבלתי ממוני. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להימנע משימוש בהוראת סעיף 77 לחוק העונשין. מדובר בנפגעת ששותקה בכל גפיה, והיא מוגבלת לחלוטין עקב רשלנות המערערת. לבטח אין בפיצוי המקסימאלי שבחוק כדי לפצותה על כאבה וסבלה, והפיצוי הנוסף שנפסק על ידי בית משפט קמא הינו טיפה בים. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיצוי כספי לנפגעי עבירות תעבורה - סעיף 77: ערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופטת בן יששכר-שוורץ), בת.ד 8058-09-11 מיום 6.2.13. המערערת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה במהירות בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), גרימת תאונת דרכים נזק וחבלה, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות, וגרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודה, בכך שבתאריך 2.5.10, נהגה ברכב ברשלנות, במהירות מופרזת ובלא התאמה לתנאי הדרך. כתוצאה מכך איבדה את השליטה על הרכב, עלתה על כיכר תנועה והתהפכה עם הרכב (להלן: "התאונה"). בתאונה נחבלו המערערת, והנוסעים שברכבה, חבלות של ממש. אחת הנוסעות, משיבה 2, נפגעה פגיעות קשות במיוחד ונותרה משותקת בארבע גפיים. בית משפט קמא גזר על המערערת עונשים של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, פסילה בת שנתיים, פיצוי לנפגעת העבירה, ועונשים מותנים. בית משפט קמא הביא בחשבון שיקוליו, בקביעת מתחם העונש ההולם, את רף הרשלנות הגבוה יחסית בנסיבות העניין. מדובר בתאונה שאירעה בשעה 3.30 לפנות בוקר, בכביש רטוב ותנאי ראות מוגבלים, בנוסף לחשיכה. לפיכך, היה על המערערת להאט את מהירות נסיעתה כדי להבטיח שליטה ברכב, והיא התעלמה מהקשיים הניכרים והמשיכה לנסוע במהירות שאינה תואמת את מגבלות הדרך. בנוסף, לא היה מעורב בתאונה כל גורם מפתיע שהמערערת לא יכולה היתה להיערך אליו או לצפותו. שיקול נוסף אותו שקל בית משפט קמא, הוא פגיעתה הקשה של הנוסעת אשר נותרה משותקת בארבעת גפיה. בית משפט קמא הפנה לרע"פ 2564/12 יחיאל קרני נ' מדינת ישראל (2012), שם נקבע כי: "לענישה הולמת תפקיד חשוב לא רק במקרים בהם גורמות תאונות הדרכים לקורבנות בנפש, אלא אף במקרים בהן נגרמות חבלות ופציעות, ובפרט כאשר חבלות ופציעות אלו חמורות הן". נקבע, כי מתחם העונש ההולם בעבירות הגורמות לתאונות דרכים עם חבלות חמורות, כולל גם רכיב מאסר, החל ממאסר על תנאי כאשר הנסיבות קלות, ועד למאסר בפועל כשהחומרה גדלה. בתוך מתחם העונש ההולם, שקל בית משפט קמא את המלצות שירות המבחן. שירות המבחן התרשם כי הגם שהמערערת מתחרטת על תוצאות התאונה הקשות, היא אינה נוטלת אחריות שלמה, וסבורה כי תנאי השטח היוו את הגורם להתרחשות התאונה. שירות המבחן התרשם כי המערערת מתמקדת אך בהליך המשפטי ובהשלכותיו האפשריות על חייה, ומתקשה לגלות אמפטיה כלפי מי שנותרה נכה כתוצאה ממעשיה. על כן, המליץ להשית עליה ענישה מוחשית בדמות מאסר שירוצה בעבודות שירות. כן נשקלו יתר נסיבותיה האישיות של המערערת, היותה בעלת מערכת ערכים נורמטיבית ותפקוד תקין במישורי החיים, הודייתה המהירה והחיסכון בזמן השיפוטי. ב"כ המערערת מלין על חומרת העונש וטוען, כי לא ניתן משקל מספיק להודייתה המהירה של המערערת, והחיסכון בזמן השיפוטי, כמו גם נטילת האחריות והחרטה שהביעה. בנוסף, לא הובאה בחשבון פציעתה של המערערת עצמה שלא היתה קלה, ותנאי הכביש הקשים שבעקבותיהם נגרמה התאונה, לרבות מצב הכביש מצב התאורה, הגשם והרטיבות. עוד טען כי לא הובא בחשבון די הצורך עברה הנקי, אורח החיים הנורמטיבי, עובדת היותה בהריון, והנזק שיגרם לתינוק באם לא תהיה עמו. גם שירות המבחן לא הביא בחשבון עובדה זו במסגרת שיקוליו. לא ניתן גם משקל לחלוף הזמן מאז קרות התאונה (שלוש שנים). עוד נטען כי בקביעת מתחם העונש ההולם, ניתן מקום רק לרמת הרשלנות ולא ליתר הגורמים המשפיעים על מתחם הענישה, מה גם שרף הרשלנות אינו הגבוה ביותר האפשרי. לטענתו, לא היה מקום לבחור את הרף הגבוה בתוך המתחם, בעונש הפסילה, נוכח העדר עבר תעבורתי. ב"כ המערערת טוען גם כי קיימים גזרי דין בנסיבות דומות, אשר לא השיתו עונש של מאסר בפועל או בעבודות שירות, ולא היה מקום להפלות את המערערת לרעה. בדיון הוסיף וטען, כי המערערת כיום היא אם לשני ילדים. לעניין הפיצוי, טען ב"כ המערערת כי המדינה כלל לא עתרה לפיצוי כספי, וכי הפיצוי הכספי מרוקן מתוכן את חוק הפלת"ד. ב"כ משיבה 1 התנגד לקבלת הערעור מנימוקי בית משפט קמא. משיבה 2 לא התייצבה לדיון. לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית משפט קמא קבע כי מדובר ברף רשלנות גבוה. כל אותן נסיבות אליהן מפנה ב"כ המערערת, דהיינו, תנאי מזג אוויר קשים, כביש רטוב, חשיכה, כאילו מדובר בנסיבות שיש לשקול לקולא, הן נסיבות מחמירות, המעלות את רף הרשלנות, כקביעת בית משפט קמא. אין מדובר בתאונה בלתי נמנעת, אלא בתאונה שניתן היה למנוע, אילו היתה המערערת נוהגת בהתאם לתנאים, שאף אחד מהם לא היווה גורם מפתיע. בית משפט קמא ביסס את מתחם העונש על פסיקת בית המשפט העליון, אשר קבע כי גם תאונות שאינן קטלניות, אך הפציעות בהן קשות, מצדיקות השתת עונשי מאסר. ראה דברים שנאמרו ברע"פ 3764/05 בן זויה נ' מדינת ישראל (2005): "במקרים של גרימת חבלות אשר אך כפשע ביניהן לבין גרימת מוות, יש הצדקה להקיש מן העונש המינימאלי הקבוע במקרה של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב - הוא עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה - ולגזור עונש מאסר בפועל. העובדה כי לעיתים הקלו בתי-המשפט המחוזיים בעונשם של עבריינים שהורשעו בגרימת חבלות וביטלו עונשי מאסר בפועל אשר נגזרו עליהם, אין בה כדי ללמד על רמת הענישה המקובלת. אדרבא, בית-משפט זה חזר והזהיר את בתי-המשפט המחוזיים לא אחת כי אל להם להקל בעונשם של עברייני תנועה". עונש המאסר שהוטל על המערערת משקלל באופן הולם בין כל הנסיבות הרלוונטיות, כולל גם נטילת האחריות החלקית שלה. לא ראיתי מה הרלוונטיות להיותה של המערערת אם לשני פעוטים, לצורך גזירת עונש מאסר בעבודות שירות. אין מדובר בהרחקת המערערת מילדיה, אלא למספר שעות ביום. מעבר לכך הביא בית משפט קמא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו. גם תקופת הפסילה סבירה בהחלט. אשר לפיצוי הכספי - ב"כ המערערת טוען כי פסיקת פיצויים מרוקנת מתוכן את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. איני סבורה כך. בשונה מתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף המיוסדת על דיני הנזיקין הרגילים, הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים מוגבלים בהיקפם, והם אינם מקיפים את הנדרש לצורך השבת המצב לקדמותו, בכל הנוגע לראש הנזק הבלתי ממוני. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להימנע משימוש בהוראת סעיף 77 לחוק העונשין. מדובר בנפגעת ששותקה בכל גפיה, והיא מוגבלת לחלוטין עקב רשלנות המערערת. לבטח אין בפיצוי המקסימאלי שבחוק כדי לפצותה על כאבה וסבלה, והפיצוי הנוסף שנפסק על ידי בית משפט קמא הינו טיפה בים. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. המערערת תתייצב לריצוי עבודות השירות בתאריך 19.01.14 בשעה 08:00 בגוש דרום של שב"ס. המערערת תתחיל לשלם את הפיצוי ביום 01.01.14. עבירת תעבורהמשפט תעבורהפיצויים