קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיצוי בעל הרכב על קניית רכב גנוב: 1. האם אדם שרכש רכב, אשר התברר כגנוב, חייב לפצות את בעל הרכב בגין ירידת ערכו בין המועד שהגיע לידיו ועד למועד שחזר לבעליו, וזאת כאשר השיב את הרכב לאדם ממנו רכש אותו סמוך לאחר הרכישה. רקע וטענות הצדדים 2. התובעת היתה בעליה המקוריים של סוברו אימפרזה מספר רישוי 33-416-23, שנת ייצור 2004 וזאת מיום 6.8.03, להלן - הרכב. הרכב הושכר לקראצו אנטולי אשר רשם את הרכב על שמו ביום 18.11.03 ומכר אותו ביום 19.11.03 למחרב אברהים אשר מכר אותו לאלעזר טוויל, הנתבע 1, להלן - טוויל. טוויל רשם את הרכב ביום 30.11.03 במישרין על שם דוד בן חמו, הנתבע 2, להלן - הנתבע. סביב הבעלות ברכב נוהל הליך משפטי קודם אשר ראשיתו בת"א (שלום ת"א) 66624/03, תביעה להצהרה בדבר בעלות התובעת ברכב אשר הוגשה ביום 8.12.03. התביעה הועברה לבית משפט השלום באשקלון ונוהלה בת"א 401/04, להלן - ההליך הקודם. 3. בהליך הקודם הוטל ביום 8.12.03, במסגרת בש"א 184160/03, עיקול על הרכב וכן ניתן באותו היום במסגרת בש"א 184156/03 צו מניעה זמני אשר אסר על המשיבים, והנתבע ביניהם, להעביר הזכויות ברכב או למסור את החזקה בו לצד שלישי. ביום 12.1.04 התקיים דיון במעמד שני הצדדים בצו המניעה הזמני והנתבע יוצג במאוחד עם טוויל על ידי עו"ד רשף. לא התקיים דיון לגופו של עניין והצו הזמני נותר על כנו. ביום 24.2.08 ניתן פסק דין בהליך הקודם של ידי כב' השופט ד' חסדאי, להלן - פסק הדין. נקבע כי טוויל לא רכש את הרכב בתנאי תקנת השוק ממחרב. ביחס לעסקה בין טוויל, הנשוי לאחות הנתבע, לבין הנתבע, נקבע כי לא עלה בידיהם להוכיח כי שולמה התמורה בסך 93,000 ₪ שנטענה בגין הרכב תוך שבית המשפט התרשם כי "ספק ניכר בעיני אם אכן תמורה שכזו אכן שולמה". במועד מתן פסק הדין לא היתה מחלוקת כי בפועל הנתבע ביטל את העסקה והשיב את הרכב לטוויול "זה מכבר עם התגלות הפרשה". מפסק הדין עולה כי בית המשפט ייחס בפועל לנתבע שותפות עם טוויל או לכל הפחות היווה הוא עבורו מעין "קונה פיקטיבי / איש קש" אשר הרכב נרשם על שמו, עבר לחזקתו והושב לטוויל. מאחר והצדדים הצהירו בהליך הקודם כי הרכב בחזקת טוויל חוייב הוא בפסק הדין להשיבו לתובעת לאחר שהוצהר כי היא הבעלים של הרכב. 4. לאחר שטוויל לא פעל בהתאם לפסק הדין נאלצה התובעת, לאחר שאף הליכי הוצל"פ לא הועילו, לנקוט בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט. לאחר החלטה מיום 29.12.09 בבש"א 576/09, אשר חייבה את טוויל להשיב את הרכב לתובעת עד ליום 10.1.10, הושב הרכב לידיה. בין פסק הדין להשבת הרכב בעין פתחה התובעת בהליך נוסף בנוגע לרכב, הוא התביעה הכספית שבפני. התביעה הוגשה ביום 2.4.09 לבית משפט השלום בתל-אביב, ת"א 162777/09 לתשלום סך של 148,845 ₪. כנגד טוויל ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15.6.09 ובדיון בפני הצהיר הוא כי מאחר וסבור כי פסק הדין שניתן כנגדו שגוי, אין בכוונתו לשלם לתובעת. התיק הועבר לבית משפט זה רק בשנת 2012 ובמסמכים בתיק לא ניתן לשחזר את החלטת ההעברה או כתב ההגנה של הנתבע. יחד עם זאת, אין לעובדה זו משמעות נוכח ההסכמה הדיונית מכוחה לא הגישו הצדדים ראיות וסיכומו טענותיהם על בסיס הראיות שהוגשו בהליך הקודם, פסק הדין שניתן שם ומחירון הרכב. ביום 15.2.10 מכרה התובעת את הרכב תמורת 40,194 ₪ ומקזזת סכום זה מתביעתה. 5. לטענת התובעת, הנתבע חייב לפצותה בגין ירידת הערך של הרכב מהמועד בו הגיע לידיו, נובמבר 2003, ועד למועד בו קיבלה התובעת חזקה ברכב, ינואר 2010. הבסיס המשפטי לחיוב הנתבע הינה עוולת הגזל בסעיף 52 לפקודת הנזיקין. לטענתה אין משמעות לאשם של הנתבע אלא די בכך שהרכב היה בחזקתו ובחר הוא להשיבו לטוויל ולא לתובעת כדי לחייבו מכח עוולת הגזל. מעבר לנדרש טוענת הנתבעת כי גם אם בוחנים את התנהגות הנתבע במשקפי "אשם" יש לחייבו מכח שותפות עם טוויל או מחמת הימנעותו להשיב הרכב לתובעת כאשר היתה לו האפשרות לעשות כן. 6. הנתבע בחר בסיכומיו לא להתמודד עם ההלכות המשפטיות ביחס לעוולת הגזל אליהן הפנתה התובעת ואף לא טען דבר לעניין גובה הנזק. טענתו הינה כי מאחר ולא נדרש מעולם להשיב את הרכב לתובעת והחזיק בו מספר ימים בלבד, פעל בסבירות עת השיב את הרכב לטוויל, ממנו רכש אותו לטענתו. לשיטתו של הנתבע מאחר ורכש את הרכב לא ממי שמייחסים לו גניבה, טוויל, והשיב לו את הרכב בשעה שהיה טוויל הבעלים הרשום של הרכב, בשעה שתלויה ועומדת מחלוקת סביב הבעלות, פעל כדין עת השיב את הרכב לטוויל. דיון והכרעה 7. העובדות שפורטו לעיל עולות מההליך הקודם ומהוות הבסיס להכרעה. יובהר כי לא מצאתי בסיס בפסק הדין ובראיות בהליך הקודם לטענות הנתבע בדבר מועד השבת החזקה ברכב לטוויל ולרישומו של הרכב. פסק הדין לא קבע מועד בו העביר הנתבע את הרכב לטוויל אלא רק ציין כי במועד פסק הדין ברור כי הרכב הועבר לטוויל "זה מכבר" עם "התפוצצות הפרשה". לעניין הבעלות עולה מטפסי העברת הבעלות וטענות טוויל בהליך הקודם כי הבעלות מעולם לא נרשמה על שם טוויל, אלא נרשמה ישירות על שמו של הנתבע. הנתבע לא הפנה לראיות המעידות מתי נחקר במשטרה אודות גניבת הרכב ואף תצהיריו ותצהירי טוויל בהליך הקודם, לרבות כתבי הטענות שם, השאירו את מועד השבת הרכב לחזקת טוויל כטענה עמומה. לא נטען במפורש כי הרכב הושב לטוויל וודאי שלא צויין מועד השבתו. מהנתונים שפורטו לעיל והממצאים ביחס לנתבע בהליך הקודם, אשר הטילו צל כבד על תום ליבו, עולה כי בפועל שימש הנתבע כאיש קש של גיסו, טוויל. אין מדובר באדם תמים, כפי שמבקש לצייר בסיכומיו, והפסיקה לא רואה בעין יפה את מי שמסכים להעמיד עצמו כאיש קש לפעולות אחרים. בעשותו כן נושא הוא באחריות למעשיו של האדם שעבורו פעל. ממכתבו של עו"ד רשף מיום 4.12.03, אשר הוגש בהליך הקודם, עולה כי טוויל זומן לחקירה סמוך ליום 4.12.03. צו מניעה ניתן כבר ביום 8.12.03 וחזקה כי נמסר לנתבע עד שלושה ימים לאחר מכן. בדיון סמוך לאחר מכן בצו המניעה הזמני יוצג הנתבע על ידי עו"ד רשף ולא נטען כי הרכב אינו בחזקתו. עולה כי הנתבע יכל להשיב את הרכב לתובעת אולם בחר שלא לעשות כן בין אם בעצמו ובין אם לבקשתו של טוויל. במועד שהשיב את הרכב לטוויל, מועד עלום כאמור, לא היה טוויל רשום כבעלים אלא הנתבע בעצמו. לפיכך אין יסוד לטענתו כי מכח חוק המיטלטלין היה עליו להשיב את הרכב לטוויל. עולה כי גם מבחינת אשם, לא מדובר במקרה מובהק של אדם תם לב אשר כלפיו יש קושי עיוני בהחלת הוראות עוולת הגזל. גם אם אבחן את התנהלות הנתבע במשקפי אשם עולה כי יש אשם בהתנהלותו ונהג ברשלנות עת השיב את הרכב לטוויל. מפסק הדין עלה ספק אם שילם כלל תמורה לטוויל בגין הרכב ולכן עולה כי פעל בשיתוף פעולה עימו ועליו לשאת ביחד ולחוד עם טוויל בתוצאות מעשיו. בעת שהשיב הנתבע את הרכב לטוויל כבר ידע כי ישנה טענה של הבעלים הראשון כי הרכב גנוב, כבר ניתן צו מניעה האוסר על העברתו לאחר אולם הנתבע בחר לטמון ראשו בחול, לא לברר את המצב המשפטי ולא לפנות לבית המשפט או לתובעת בשאלה בדבר חובת השבת הרכב. בעשותו כן, התרשל הנתבע. הבחינה של האשם בוצעה מעבר לנדרש מאחר והמשטר המשפטי החולש על המקרה הינו משטר קנייני אשר אינו דורש אשם, כמפורט להלן. 8. העוולה עליה נשענת התובעת הינה עוולת הגזל הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין. עוולה זו, המבוססת על הגנת הקניין, מטילה חבות על כל מי שמעביר שלא כדין מטלטלין שהזכות להחזיקם היא של התובע. כב' השופט ש' לוין תמצת את ההלכה ביחס לעוולה זו במסגרת דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632, 650 (2003): "עוולת הגזל הוגדרה כאן בדרך נרחבת. לקיחת נכס של התובע על-ידי הנתבע, עיכובו של הנכס, השמדתו או העברתו לאדם שלישי די בהם כדי להפוך את הנתבע לגזלן, ולעניין זה אין תום-לבו וידיעתו את הנסיבות מעלים או מורידים. אף אם הגיע נכס של התובע לחזקת הנתבע, וזה העבירו בתום-לב מרשותו, עשוי הנתבע להתחייב בתשלום נזיקין לתובע. כך למשל נפסק שגם על המתווך בעיסקת מכר (אם תפקידו היה משפטי-מטריאלי) יכול שתחול אחריות כגזלן: ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ [7]; ע"א 526/75 רובינשטיין נ' אלקלעי [8]; וכך הדבר לגבי כל אחת מן החוליות שבהן החזיק הנתבע בנכס הגזול." לאור הניתוח העובדתי האמור לעיל עולה כי אין ספק שפעולת הנתבע עונה אחר הגדרת העוולה בכך שקיבל את הרכב לחזקתו ומסר אותו לטוויל באופן אשר שלל את הזכות להחזיקו מהתובעת. אכן נוכח מקורותיה של עוולת הגזל מתחום דיני הקניין תוצאותיה לעיתים קשות ואף אדם תם לב עלול להיפגע במידה ואינו חוסה תחת ההגנה המצומצמת ביחס לרכישת המיטלטלין בתום לב בהתאם לתנאי סעיף 34 לחוק המכר, תקנת השוק. (לעניין מקורותיה של עוולת הגזל ראה דניאל פרידמן "דין הקנין ודין האשם", ספר זוסמן, תשמ"ד, 241 , כן ראה ת"א (ת"א) 63345/05 פרדייס עסקי רכב בע"מ נ' דומיקאר בע"מ, 11.10.12, אליו הפנה ב"כ התובעת). יחד עם זאת בנסיבות העניין הטלת אחריות על הנתבע מכוח עוולת הגזל לא מעוררת תחושה של גרימת עוול לנתבע מאחר והתנהלותו רחוקה מהתנהגות תמת לב, כפי שפורט לעיל. בהצעת חוק דיני ממונות , התשע"א - 2011 , ה"ח 712, בוטלה בפועל עוולת הגזל והוחלפה בעוולה אחת של הסגת גבול. בסעיפים 392 , 393 להצעה נקבע כי לא יהיה אדם חב בפיצויים בשל עוולת הסגת גבול אלא אם כן הייתה התרשלות מצדו. עולה כי גם לפי הדין המוצע, נוכח קביעתי לעיל כי הנתבע התרשל, חב הוא מכוח עוולת הסגת הגבול . שעה שעבר הנתבע על עוולת הגזל בהעבירו את הרכב לטוויל, חייב הוא בפיצוי התובעת. גובה הפיצוי 9. הנתבע לא טען בנוגע לגובה הפיצוי בסיכומיו ודי בטעם זה כדי לאמץ את דרישת התובעת. התובעת נסמכת על שווי הרכב עליו הצהיר הנתבע בהליך הקודם, 93,000 ₪ נכון לנובמבר 2003, ושיערכה סכום זה למועד בו קיבלה חזקה ברכב בינואר 2010. מהתוצאה, 133,400 ש"ח, הפחיתה את הסך של 40,000 ₪ אשר קיבלה עבור הרכב. דרך החישוב האמורה סבירה והוגנת ומשקפת את הנזק הממשי שנגרם לתובעת משלילת זכותה הקניינית ברכב. לפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 93,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.2010. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. רכבפיצוייםגניבת רכברכב גנובקניית רכב