קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פיטורי נהג משאית זבל בעירייה: הזכאי התובע, שהוא עובד עיריית חולון, לשכר עבודה וזכויות סוציאליות נוספות בעד התקופה שמדצמבר 2004 עד מאי 2007? זוהי השאלה שבפנינו. התשתית העובדתית התובע מועסק בעיריית חולון החל מדצמבר 1987, כנהג פינוי אשפה במחלקת התברואה של העירייה. הסתדרות המעו"ף שבהסתדרות העובדים החדשה היא הארגון היציג של עובדי העירייה. על יחסי העבודה חלות הוראות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות ובמועצות האזוריות. במהלך שנות עבודתו שימש התובע חבר ועד העובדים ונציג אגף התברואה. החל משנת 2007 הוא משמש יו"ר ועד העובדים. ביום 3.11.04 הודיעה העירייה לשישה מעובדיה, ובהם התובע, על פיטוריהם. הודעת העירייה ניתנה מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 4.8.03 בדבר פיטורי צמצום ופיטורים רוחביים של עובדים ברשויות המקומיות לשנים 2003-2004 (להלן: "הסכם 2003"). בעקבות הודעת הפיטורים, הסתדרות המעו"ף הגישה לבית דין זה ביום 8.11.04 בקשת צד לסכסוך קיבוצי למתן סעד זמני כנגד פיטורי ארבעה מתוך ששת העובדים, ובהם התובע. בהחלטה מיום 22.12.04 (סק 184/04, מותב בראשות כב' השופטת נטע רות) נקבע שהפיטורים בטלים בעיקר מהטעם שנעשו במנוגד להסכם 2003, שכן לא התקיים הליך יישוב חילוקי הדעות שנקבע בו, הכולל ועדה פריטטית והכרעת בורר במידת הצורך. בהתאם, הועברה סוגיית פיטורי העובדים בעירייה מכוח הסכם 2003 הנ"ל, לרבות פיטורי התובע, להכרעת ועדה פריטטית, ומאוחר יותר הועברה אף להליך בוררות. ביום 29.12.04 הודיעה העירייה לתובע כי הוא יוצא לחופשה עד מציאת תפקיד חלופי עבורו, לאור העובדה שמשרתו בעירייה, נהג במחלקת התברואה, בוטלה. ביום 26.1.05 נשלח לתובע מכתב על ידי מר גדעון גבאי, סמנכ"ל תפעול ומנהלה, שבו נאמר שהעירייה הודיעה לתובע ביום 4.1.05 על שיבוצו הזמני, עד לסיום ההליך הקיבוצי, במשרה חלופית. זאת, מאחר שמשרתו הקודמת בוטלה. במכתב זה התריעה העירייה בפני התובע על כך שחרף האמור לעיל, הוא טרם הודיע לה באיזה הצעת עבודה חלופית הוא מעוניין, וכי המשך אי הודעה מצידו בעניין זה תהווה סירוב לעבוד במשרה חלופית על כל המשתמע מכך (נספח ג' לכתב התביעה). בין לבין, הסתדרות המעו"ף פנתה לבית דין זה במסגרת הליך סק 184/04 הנ"ל, ב"בקשה דחופה ליישום החלטת בית הדין מיום 22.12.04 ולעיכוב הליכי הבוררות", שבה עתרה להורות לעירייה להשיב את העובדים המפוטרים לעבודתם ערב פיטוריהם, וכן להורות שהחלטת העירייה בדבר ביטול משרותיהם תוקפא או תבוטל עד לבירור טענות ההסתדרות. במסגרת הליך זה הוסכם בין הצדדים להעביר לוועדה פריטטית הדנה בנושא הפיטורים גם את נושא ביטול המשרות. על רקע האמור, הודיעה הסתדרות המעו"ף כי היא מעכבת את הדיון בדרישתה להשיב את העובדים למשרותיהם המקוריות, עד לבירור כאמור בוועדה הפריטטית, ובמועד מאוחר יותר הודיעה על מחיקתה. ביום 27.3.05 התובע שלח מכתב למר גבאי בנוגע לניודו ממחלקת התברואה, והלין על כך שהתפקיד המוצע לו כנהג במחלקת התאורה מהווה הרעת תנאי שכר ועבודה. התובע עמד על שיבוצו במחלקת התברואה. ביום 4.4.05 הודיעה העירייה לתובע כי החלטתה בנוגע לשיבוצו החלופי והזמני כנהג במחלקת התאורה עד תום ההליך הקיבוצי עומדת בעינה. העירייה התריעה בפניו כי במידה ויעמוד על סירובו להשתבץ לעבודה כאמור, יהווה עצם סירובו זה טעם נוסף בפני ועדת הפיטורים השוקלת את המשך העסקתו, וכי אי הגעתו לעבודה בשיבוץ הנ"ל תהווה הודעה מצידו על סירובו לעשות כן, על כל המשתמע מכך (מוצג נ/1). ביום 21.4.05 הסתדרות המעו"ף עתרה לבית דין זה בבקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי לסעד שיצהיר על כך שהחלטת העירייה באשר לשיבוצו הזמני של התובע, מהווה פגיעה בו בשל היותו חבר בוועד העובדים. להלן ובהמשך פסק דין זה נתייחס אל התדיינות זו, שיש לה חשיבות לצורך ההכרעה שבפנינו, כאל "ההתדיינות הקודמת". בפסק דין מיום 3.8.05 (סק 237/05, מותב בראשות כב' השופטת (כתוארה אז) הדס יהלום) נדחתה הבקשה לאחר שנמצא שהחלטת העירייה לשבץ את התובע כנהג בענף התנועה או התאורה, לאחר שמשרתו באגף התברואה בוטלה, ניתנה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעביד. זאת, על אף שעל העירייה הייתה מוטלת חובה להיוועץ עם ועד העובדים גם בקשר לשיבוץ הזמני. נקבע שהחלטת העירייה בעניין זה התבססה על שיקולים מקצועיים ועניינים הנוגעים לאופן ביצוע העבודה על ידי התובע, והן על פעולות שנקט בהיותו חבר ועד העובדים, שבית הדין ציין לגביהן כי בוצעו תוך שימוש לרעה בסמכות. בית הדין קבע כי לא נפל פגם בשיבוצו הזמני של התובע עד הכרעת הבוררות, בהינתן הודעת העירייה כי בתקופת ביניים זו שכרו של התובע לא יפגע, ועצם הדרישה לעבוד ביום עבודה מלא שבתחומה של משרה רגילה היא סבירה. ביום 15.8.05 הודיע מר גבאי לתובע כי בעקבות פסק דינו של בית הדין מיום 3.8.05 הנ"ל, הוא מתבקש להתייצב לשיבוץ לעבודה כנהג בענף התאורה, כששעות העבודה הכרוכות בביצוע תפקיד זה הן שעות העבודה הרגילות המקובלות בעירייה, ועליו להחתים שעון נוכחות בכניסה וביציאה (נספח ח' לכתב התביעה). פחות משבועיים מאוחר יותר, ביום 25.8.05, ניתן פסק הבוררות (פסק בוררין מס' 76/05, נספח ז' לכתב התביעה), שבו נקבע כי עיריית חולון אינה חייבת לפטר עובדים מכוח הסכם 2003, והיא מנועה מלפטר עובדים כאמור. זאת, נוכח התחייבות תקפה שניתנה על ידי ראש העירייה שלא לפטר עובדים מכוח הסכם קיבוצי זה. בדצמבר 2005 התובע פנה בתביעה נוספת לבית דין זה, בעקבות חילוקי דעות הנוגעים, בין היתר, לביצוע תפקידו כ"נהג פעיל" במחלקת התאורה (עב 10107/05; בש"א 9261/05). התובע הסכים לחזור לעבודתו בעירייה בעקבות הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בנוגע לטיבו ומהותו של התפקיד שהוצע לו כנהג פעיל במחלקת התאורה, כפי העולה מהודעתו של סמנכ"ל תשתיות מבנים גנים וסביבה של העירייה מיום 18.1.06 (נספחים ט'-יא' לכתב התביעה). נוכח הודעת העירייה כי עבור ימי עבודה בפועל ישולם לתובע מלוא שכרו על פי הדין, והודעת התובע כי הוא שומר על כל הטענות שהעלה במסגרת הסעד הזמני, לרבות תשלום שכר עבודה עבור התקופה שעד מועד חזרתו לעבודה בעירייה, ההליך נמחק בהסכמת הצדדים ביום 31.1.06 (בש"א 9261/05, כב' השופטת חנה טרכטינגוט). בדצמבר 2006 הגישה ההסתדרות בקשת צד לסכסוך קיבוצי בעקבותיה הגיעו הצדדים ליחסי העבודה להסכמות שונות בנוגע למכסת עובדי העירייה הקבועים באגף התברואה, וקליטת עובדי עירייה חדשים ותגבור כוח אדם. בנוגע לתובע הגיעו העירייה וארגון העובדים להסכמה על חזרתו לעבודה בתפקיד נהג במחלקת התברואה, והוא שב לעבודתו זו בשנת 2007. להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין ביום 23.7.07 (סק 283/06, 284/06). להשלמת התמונה נציין שבשנת 2008 הוגשה בקשת צד לסכסוך קיבוצי נוספת, בעקבות החלטת העירייה על השעייתם מעבודתם של שישה עובדים, ובהם התובע, בשל פעולות שביצעו כחברי ועד העובדים במסגרת סכסוך עבודה עליו הכריזה הסתדרות המעו"ף בעירייה ביום 30.6.08. בד בבד הוגשה גם תביעה אינדיווידואלית על ידי ששת העובדים ובהם התובע. מאחר שהליכים אלה אינם קשורים במישרין לתביעה זו, לא מצאנו מקום להידרש אליהם כאן (לפירוט ראו פסק הדין ב-עב (ת"א) 10650-08 שניתן ע"י מותב בראשות כב' השופט אילן איטח ביום 10.8.11, וכן פסק דינו של בית הדין הארצי בערעור - עע 17671-09-11 שניתן על ידי כב' השופט אילן סופר ביום 3.1.12). המחלוקת ועיקר טענות הצדדים התובע עותר בתביעתו זו לתשלום שכר עבודה מדצמבר 2004 ועד מאי 2007. לטענתו, העירייה נמנעה מלשלם שכרו או שילמה אותו בחסר במהלך תקופה זו. כמו כן, הוא עתר בהתאמה לתשלום זכויות סוציאליות שונות בעד תקופת עבודה נטענת זו. לטענתו, העירייה נמנעה מלהשיבו לתפקידו כנהג תברואה לאחר שפיטוריו הוקפאו על ידי בית הדין, ואף מנעה חזרתו לתפקיד אחר שלא היה כרוך בפגיעה בתנאי עבודתו ושכרו אצלה. זאת, בעוד הוא עצמו היה נכון במהלך כל התקופה לבצע עבודתו בעירייה. העירייה הציעה לו שיבוץ עבודה חלופי במחלקת התאורה, שהיה בו כדי לפגוע בתנאי עבודתו, תוך שהיא מבקשת לשבצו כפועל במסווה של נהג ולפגוע משמעותית בשכרו. משכך, התובע טוען שהוא זכאי לשכר עבודה מלא עבור דצמבר 2004 עד שחזר לעבודה בפברואר 2006. בנוסף לכך, לטענתו הוא זכאי להפרשי שכר החל ממרץ 2006 עד מאי 2007, שכן שכרו בעד תקופה זו שולם בחסר ולא עמד על מלוא תנאי השכר ששולמו לו עבור משרתו כנהג תברואה. התובע הוסיף וטען שלא מתקיים מעשה בית דין מכוח פסק הדין שניתן בזמנו בהתדיינות הקודמת, נוכח הודעתו במסגרת אותה התדיינות שהוא שומר על זכותו להגיש תביעה נפרדת. לטענת העירייה, תביעת השכר הנדונה היא סעד נוסף הנגזר מהעילה שעמדה במרכז ההתדיינות הקודמת. על כן, היה על התובע לעתור לו במסגרתה. משלא עשה כן, ואף לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, הרי שנוצר מעשה בית הדין. עוד טענה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, חודש ימים קודם שהתיישנה. לגופו של עניין, לטענת העירייה התביעה נוגעת לשנת העבודה 2005, שלגביה נקבע בפסק הדין שניתן בתום ההתדיינות הקודמת ששיבוצו החלופי של התובע כנהג בתאורה היה כדין, ושהוצעה לו עבודה שהוא סירב לה הן כנהג רזרבי בתברואה (עוד טרם פיטוריו) והן במהלך שנה שלמה כנהג במחלקת התאורה. סירוב התובע לעבוד שולל את זכאותו לתשלום שכר עבודה. לטענתה, התובע לא הוכיח כי היה מוכן ומזומן לעבוד אולם הנתבעת סירבה לספק לו עבודה. באשר לתביעת הפרשי השכר בעד התקופה בה עבד התובע בפועל, הרי שלטענת העירייה שכרו של התובע במחלקת התאורה חושב על פי ממוצע ההשתכרות החודשי בשנת עבודתו האחרונה במחלקת התברואה, שחלק מהותי ממנו התבסס על פרמיות. זאת, בעוד שהתובע לא הוכיח ששיעור השתכרותו הממוצע היה גבוה משיעור זה. דיון והכרעה "שכר עבודה" מוגדר בחוק כתשלומים המגיעים לעובד "עקב עבודתו ובמשך עבודתו". הגדרתו הרחבה של המונח כוללת כל תמורה שמקבל עובד ממעבידו תמורת חבותו הנובעת מיחסי העבודה (סעיף 1 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958; ע"ע 300303/97 מוצפי נ' עיריית אור-יהודה, פד"ע לו 865 (23.10.02)). הלכה היא כי שכר עבודה הוא התמורה המשתלמת בעד הזמן שבו העובד עבד או העמיד עצמו לרשות העבודה, בנוסף לפרקי זמן בהם לא פעל כאמור אך על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג שבמקום העבודה, משתלם בעדם שכר. תשלום שכר עבודה בעד זמן שהעובד לא עבד ולא העמיד עצמו לרשות העבודה הוא מתחום "התנאים הסוציאליים" בלבד (דב"ע לג/1-3 מדינת ישראל נ' בריוטי, פד"ע ד' 528 (15.7.73)). הפסיקה קבעה שעובד זכאי לתשלום שכר עבודה לא רק בעד עבודתו בפועל עבור המעסיק, אלא אף בעבור עצם היותו מוכן ומזומן למלאכה. עם זאת, לא כל התייצבות לעבודה מזכה את העובד בתשלום שכר, אלא רק שעה שהעובד ביצע את העבודה שהוצעה לו והוסכמה עימו באופן מפורש (דב"ע תשן 3/32 קונפורטי נ' התאגדות לתרבות גופנית "הפועל" - מחוז תל-אביב, פד"ע כא 494 (22.5.90)). על ביצוע העבודה להיות בהתאם לסידור העבודה שנקבע, בכפוף להוראות המוסמכים לכך במקום העבודה, וההוראות החוזיות והסטטוטוריות החלות על העסקת העובד. כאשר העירייה טוענת להתייתרות משרתו של עובד העירייה, ומבקשת לערוך שינוי במסגרת תנאי עבודתו, עליה לפעול בהתאם להוראות חוקת העבודה והוראות ההסכמים הקיבוצים השונים החלים עליה (בר"ע 5/99 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' עיריית דימונה (13.5.99)). במקרה שלפנינו, המחלוקת בדבר ביטול משרתו של התובע כנהג בתברואה הועברה להכרעתה של וועדה פריטטית, ומאוחר יותר הוכרעה במסגרת הליך קיבוצי שנדון בבית הדין. סוגיית השיבוץ הזמני של התובע במחלקת התאורה עד תום ההליך הקיבוצי הנ"ל נדונה והוכרעה בהתדיינות הקודמת, שבסופה נקבע בפסק הדין מיום 3.8.05 - שהינו כיום כמובן פסק דין חלוט - שהחלטת העירייה לנייד את התובע באופן זמני לתפקיד נהג במחלקת התאורה עד תום הסכסוך הקיבוצי ניתנה כדין ובמסגרת הפררוגטיבה הניהולית של העירייה. זאת, על אף שהעירייה לא התייעצה עם ארגון העובדים. לביסוס תביעתו, התובע לא הצביע בפנינו על כל מקור נורמטיבי, ובכלל זה הסכמה זו או אחרת, אליה הגיעו הצדדים, לתשלום שכר עבודתו ללא תלות בעצם ביצוע עבודתו של התובע בפועל או בכוח במהלך התקופה שבמחלוקת. הוא לא הצביע על הסכמה שכזו מצד העירייה שניתנה במהלך ההליכים האינדיבידואליים שהתנהלו בינו ובין העירייה. הוא גם לא הצביע על הסכמות או התחייבויות בקשר לכך שניתנו במהלך ההליכים הקיבוציים שהתנהלו בנוגע לפיטורי העובדים מכוח הסכם 2003 וביטול משרותיהם, עליהם נמנה התובע,. במצב דברים מעין זה, ובשים לב להלכות שהבאנו לעיל, הרי שעל מנת להוכיח זכאותו לתשלום שכר עבודה, על התובע להוכיח כי עבד בפועל בתקופה שבמחלוקת, או שיש לראות בו כמי שהעמיד עצמו לרשות העבודה. לאחר שבחנו את מכלול הראיות שלעניין, הגענו לכלל מסקנה כי אין לראות בתובע כמי שעבד בפועל. כמו כן, לא ניתן לראות בו כמי שהעמיד עצמו לרשות העבודה במהלך התקופה שבמחלוקת או בחלקה. על כן, אין הוא זכאי בעדה לתשלום שכר עבודה. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו. מהראיות עולה כי כבר ביום 4.1.05 העירייה הודיעה לתובע כי בעקבות ביטול משרתו בעירייה כנהג במחלקת התברואה מוצע לו שיבוץ עבודה חלופי. היא אף התריעה בפניו ביום 26.1.05 וביום 4.4.05 על כך שטרם נענה להצעות השיבוץ החלופיות, ועל משמעות סירובו לשיבוץ (נספח ג' לכתב התביעה; מוצג נ/1). מר גבאי העיד בעניין זה כי לאחר ביטול משרת נהג בענף התברואה התייתרה משרתו של התובע בעירייה ועל כן הוצעה לו על ידה משרה חלופית כנהג בענף התנועה או התאורה, והכל מבלי לפגוע בתנאי עבודתו (ע' 22, ש' 1 לפרוטוקול; ע' 23, ש' 9); באשר למהות השיבוץ החלופי וטיבו, הרי שמר גבאי הבהיר בעדותו כי השיבוץ החלופי שהוצע לתובע בשנת 2005 היה כנהג בענף התאורה, במסגרתו ייתכנו אומנם מצבים בהם מתבקש הנהג לסייע לפועל, אולם לא היה מדובר בעבודה משולבת של נהג ופועל (ע' 24, ש' 27; ע' 25, ש' 1). גבאי הבהיר שטענותיו של התובע בנוגע לביצוע עבודה משולבת של פועל ונהג במסגרת שיבוץ זה (ע' 7, ש' 7), מתייחסות לעבודה כנהג במחלקת התנועה שרק צריך לסייע לפועל, וכפי העולה מהמסמך שכותרתו "הגדרת תפקיד - עוזר לעובד תנועה" (נספח ט' לכתב התביעה), עליו נסמך התובע בטענותיו, המדובר אכן בתפקיד בענף התנועה ולא בתאורה. בכל מקרה, גבאי הבהיר בעדותו כי לתובע הוצע בענף התנועה ובכלל רק תפקיד של נהג, ולא תפקיד של עוזר או פועל. הוא שובץ בפועל על ידי העירייה לעבודה בתפקידו הרגיל כנהג כפי ששימש במחלקת התברואה ורק הועבר למחלקה אחרת בעירייה (ס' 8 לתצהיר מר גבאי). כמו כן, וכפי העולה מהראיות, שעות העבודה בתפקיד החלופי במחלקת התאורה היו שעות העבודה הרגילות בעירייה ולא מעבר לכך. בית הדין בהתדיינות הקודמת קבע במפורש כי המדובר בדרישה סבירה ולגיטימית של העירייה, שאינה מהווה הרעה בתנאי העבודה (ס' 15, 16ה' לפסק הדין שם). עוד עולה מהראיות שהעירייה הודיעה לנוגעים בדבר כבר בתחילת שנת 2005 כי אין בכוונתה לפגוע בתנאי שכרם של העובדים שינוידו על ידה לשיבוץ חלופי. בעניין זה, אנו נסמכים על קביעתו העובדתית של בית הדין בהתדיינות הקודמת שהעירייה הודיעה בעקבות פניית ההסתדרות אליה בעניין זה, כבר במכתב מיום 9.1.05, כי לא תהיה הרעה כלשהי בתנאי שכרם של העובדים שהוצעו עבורם משרות חלופיות (ס' 2ה לפסק הדין). מר גבאי העיד כי עמדת העירייה בנוגע לשיבוצו החלופי של התובע הייתה שתנאי שכרו והעסקתו לא יפגעו (ע' 22, ש' 1; ע' 23, ש' 9). העירייה אף הגישה הודעה לבית הדין מיום 10.6.05, שניתנה במסגרת ההתדיינות הקודמת, לפיה היא בדקה את ממוצע ההשתכרות החודשי של התובע בשנת עבודתו האחרונה במחלקת תברואה, ומצאה כי הוא לא יפחת מזה שיקבל עבור עבודתו כנהג במחלקת התאורה (נספח ה' לכתב התביעה). בתצהירו ובעדותו הבהיר מר גבאי כי שכר עבודתו של התובע עבור משרתו החלופית נקבע, בין היתר, על סמך ממוצע מרכיבי הפרמיה שקיבל עבור 12 חודשי עבודתו האחרונים במחלקת התברואה, שצורף לשכר היסוד שלו, כך שעבור עבודה בחודש מלא כנהג בתאורה היה אמור התובע לקבל שכר המורכב משכר משולב ותוספות קבועות (מאמץ א'- ב', הסכם שכר 2001 ותוספת יוקר); השלמת ממוצע פרמיות הכולל פרמיות, דחס והתוספות הלא קבועות במחלקת התברואה; ותשלומים נוספים עבור החזר הוצאות (סעיפים 23-25 לתצהיר מר גבאי). כך, ששכרו של התובע כנהג במחלקת התאורה לא היה אמור להיפגע על סמך חישוב ממוצע שכרו בשנת עבודתו האחרונה כנהג בתברואה. עדותו זו של מר גבאי לא נסתרה בחקירתו הנגדית (ע' 23, ש' 11; ע' 24, ש' 1; ע' 29, ש' 21). התובע לא הצליח לסתור את הנתונים בתצהירו של מר גבאי בראיות שהוצגו מטעמו, ובכלל זה לא הוכיח כי מרכיב הפרמיות ששולם לו בתברואה לא בא לידי ביטוי בערכים ממוצעים בשכר העבודה שנקבע עבור משרתו החלופית במחלקת התאורה (ע' 5, ש' 9; ע' 9, ש' 12). התובע הגיש לעניין זה רק תלושי שכר עבור השנים 2005-2007 (נספחים ד' לכתב התביעה), ותלוש שכר בודד עבור אוקטובר 2004 (נספח יד' לכתב התביעה). נציין שתלוש שכר מלא זה, שצורף לסיכומיה של העירייה, אינו מעיד כי שכרו של התובע עמד על 14,737 ₪ וממילא אין בו כדי להוכיח את ממוצע השתכרותו בהינתן ושכרו במחלקת התברואה הורכב באופן מהותי מרכיב של פרמיות (נספח יג לכתב התביעה). מכלל הראיות, ובכלל זה ההליכים הקודמים שניהל התובע בבית הדין, עולה כי התובע סירב במפורש לשיבוץ עבודה חלופי שאינו במחלקת התברואה. זאת, חרף עמדתה של העירייה כי תנאי העסקתו לא יפגעו. הוא עמד בסירובו זה אף לאחר קביעת בית הדין בהתדיינות הקודמת, ועד ינואר 2006. כפי העולה מפניותיה של העירייה לתובע כבר החל מתחילת ינואר 2005, האחרונה התריעה בפניו על כך שטרם הודיע לה איזו מהמשרות המוצעות לו על ידה הוא מקבל, כשהמשך אי הודעה מצידו תהווה מבחינתה סירוב לשיבוץ העבודה החלופי עבורו. ברם, התובע השיב למכתבה של העירייה מיום 26.1.05 רק במכתב מיום 27.3.05, שבו הודיע שאינו מוכן להשתבץ כנהג באגף אחר של העירייה אלא להישאר בתברואה. מר גבאי העיד אף הוא שהתובע הסכים להיות משובץ רק במחלקת התברואה (ע' 22, ש' 4). בהליך הקודם שהוגש כנגד שיבוצו זה של התובע, הוא הודה שסירב לשיבוץ העבודה הזמני בתאורה מהטעם שביקש להישאר במחלקת התברואה בהיותו משמש נציג וועד עובדיה והשיבוץ בתאורה יפגע לשיטתו בתנאי עבודתו (ס' 13 לפסק הדין בהתדיינות הקודמת). התובע העיד בתצהירו כי סירב להצעת העבודה החלופית של העירייה במחלקת התאורה, מהטעם שלטענתו היה בכך משום הרעת תנאים מוחשית בתנאי שכרו ועבודתו (סעיפם 11-13, 18-19 לתצהיר התובע). כמו כן, בעדותו בבית הדין הודה התובע כי "אני אף פעם לא סירבתי לעבוד. אני רציתי שזה יהיה בתנאים ובשכר שלי" וכי "לא אמרתי שאני מסרב, הנהלת העירייה צריכה להבטיח לי שהיא תשמור על התנאים והשכר שלי" (ע' 5, ש' 13, 15), וכי הסכים לשיבוץ רק במחלקת התברואה וסירב לעבור למחלקה אחרת (ע' 7, ש' 26; ע' 8, ש' 2). כך שמעדותו של התובע לא שוכנענו כי התובע היה נכון לשיבוץ חלופי עבורו חרף עמדתה של העירייה כי לא יפגעו תנאי העסקתו שאינו במחלקת התברואה (ע' 9, ש' 8; ע' 10, ש' 4). בנוסף לכך, בית הדין קבע בפסק הדין בהתדיינות הקודמת שניודו של התובע לשיבוץ חלופי במחלקת התאורה היה כדין ואין להכיר בו ככזה הפוגע בתנאי העסקתו ושכרו של התובע. על כן אין לקבל טענות התובע כי סירב לשיבוצו החלופי מטעמים אלה. מכל מקום, לא שוכנענו כי התובע סירב לשיבוץ במחלקת התאורה מהטעם או רק מהטעם שהמדובר היה בפגיעה בתנאי העסקתו ושכרו, ועדותו בעניין זה הייתה בלתי משכנעת. כך, ובין היתר, בידי התובע לא היה הסבר ענייני לכך שלא נענה להצעות העבודה החלופיות שהוצעו לו על ידי העירייה בינואר 2005, חרף עמדתה כבר במועד זה כי תנאי שכרו לא יפגעו במסגרת השיבוץ החלופי (ע' 9, ש' 3, 7). כמו כן, התובע טען בעדותו כי סירב לעבוד כנהג במחלקת התאורה מהטעם כי למעשה היה המדובר בתפקיד של פועל או "פועל דחק" כאשר לטענתו "אני לא מסוגל לבצע זאת גם אם אני רוצה" וכן מהטעם ש"אני לא פועל אני נהג" ולכן היה מוכן לעבוד רק כנהג וסירב לתפקיד שהוצע לו במחלקת התאורה (ע' 5, ש' 23; ע' 7, ש' 21,7). עם זאת, התובע הודה כי דרש בפני העירייה להיות משובץ דווקא כפועל במחלקת התברואה (ע' 7, ש' 23; ע' 9, ש' 19) אולם העירייה סירבה לכך (ע' 10, ש' 7). טענת התובע כי עמד על כך מהטעם ש"פועל בתברואה שומר על כל הזכויות שלי כנהג, הייתי מוכן להתפשר כי הייתי מקבל את כל התנאים, השכר ואת שעות העבודה שהייתי מבצע כל הזמן" (ע' 7, ש' 26), לא התקבלה כאמור לעיל על ידי בית הדין בהליך הקודם. זאת, כשמעדותו של התובע הן במסגרת הליך זה והן בהליך הקודם שוכנענו כי התובע ביקש לסרב לכל הצעה של העירייה שלא הייתה במחלקת התברואה וללא קשר להבטחת תנאי עבודה ושכר שניתנה לו (מכתבו של התובע מיום 27.3.05; ס' 13 לפסק הדין בהליך הקודם; ע' 8, ש' 2). מר גבאי העיד שהתובע לא עבד ולא התייצב לעבודתו באופן מלא או חלקי החל מינואר 2005, עם ההודעה על ניודו ממחלקת התברואה לשיבוץ חלופי (ס' 10, 18 לתצהיר מר גבאי; ע' 29, ש' 1), וטענתו זו לא נסתרה על ידי התובע בכל ראיה. יתרה מכך, התובע הודה בתצהירו כי שב לעבודתו בפועל בעירייה רק ביום 18.1.06 (ס' 33 לתצהיר התובע; ע' 16, ש' 7) ועד אותו מועד לא הועסק בפועל בעירייה. התובע העיד לעניין זה רק כי הצהיר על נכונותו עד הכרעת הסכסוך הקיבוצי בהליך הבוררות להיות משובץ במחלקת התברואה בתפקיד פועל, כשלאחר הכרעת בית הדין בהליך הקודם התייצב לעבודה כפי שנדרש, אולם עקב חילוקי דעות בנוגע לביצוע תפקידו שב אליה באופן מלא רק בינואר 2006. התובע העיד בתצהירו כי "עד אותו היום עמדתי לרשות הנתבעת זה זמן רב והנתבעת היא אשר בחרה להעמיד קשיים רבים בדרכי לשוב לעבודה מלאה בעירייה", ואף פעלה בחוסר תום לב לעכב חזרתו לעבודה (ס' 21, 28, 33-35 לתצהיר התובע). איננו מקבלים גם את טענתו של התובע בסיכומיו, לפיה הוא התייצב בכל יום לעבודתו ואף העביר כרטיס נוכחות, אולם כשביקש לקבל את תדפיסי דוחות הנוכחות העירייה חסמה את כרטיסו והוא עצמו "המשיך להתייצב יום יום תוך צפיה לקבל שיבוץ ראוי" (ע' 35; ש' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.13). המדובר בטענה מאוחרת שלא הועלתה בכתב התביעה, לא הועלתה גם בתצהירו ממנו עולה לכל היותר שהעמיד עצמו לרשות העבודה, והיא גם לא נטענה כך גם במסגרת ההליכים הקודמים שניהל התובע בבית הדין (ע' 10, ש' 27; ע' 11, ש' 1). התובע טען לראשונה רק בעדותו בבית הדין כי לאחר שבית הדין פסל את פיטוריו הוא התייצב לעבודתו מדי יום והחתים כרטיס נוכחות כל אותו הזמן, פעמיים ביום, ואף נשאר בעבודתו מעבר לשעות העבודה, אלא שכרטיס הנוכחות נחסם על ידי העירייה (ע' 10, ש' 12). עדות מאוחרת זו הייתה לא משכנעת, ולא נתמכה בכל ראיה או עדות, על אף שהתובע טען כי ברשותו עדויות רבות לכך (ע' 10, ש' 24). התובע אף הודה כי לא פנה בעניין זה בתביעה או טענה כלשהי כלפי העירייה, חרף ההליכים הרבים שנוהלו בעניינו בבית הדין, וטענתו כי לא עשה כן מהטעם ש"אני לא עו"ד. אני עובד פשוט" הייתה לא משכנעת בעינינו בנסיבות העניין (ע' 10, ש' 27; ע' 11, ש' 1). זאת ועוד, בהליך הקודם, בית הדין קבע, על סמך עדותו של התובע עצמה, כי העירייה הוכיחה, ככל הנוגע לתקופה שעובר להחלטה על פיטוריו של התובע בנובמבר 2004, שהתובע אינו נשמע להוראותיה, שכן כששובץ לנהג רזרבי במחלקת התברואה בשנת 2004, הוא לא התייצב בשעה שנקבעה לו, אלא טען כי עליו להתייצב רק בהתאם למסגרת עבודתו בתפקידו הקודם, ולא בשעות העבודה שנקבעו עבור ביצוע תפקידו הנוכחי, מה שסיכל את האפשרות לשיבוצו, וכן נעדר מעבודתו לפרק זמן משמעותי ללא אישור (ס' 8, 13 לפסק הדין בהליך הקודם). כמו כן, בנסיבות מקרה זה עומדת לחובת התובע מבחינה ראייתית עצם העובדה שלא הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה עבור התקופה שבמחלוקת במסגרת ההליכים הרבים שניהל מול העירייה בבית דין זה, ואפילו לא פנה בעניין זה לאורך השנים. התובע, כחבר פעיל של וועד העובדים, וכמי שהראה לאורך השנים בקיאות והבנה בכל הקשור בתביעת זכויות בבית דין זה, לא נימק בכל טעם סביר את מחדלו זה. טענת התובע כי לכל אורך השנים לא הגיש תביעה כאמור בשל החבות באגרה לא הייתה משכנעת ואמינה בעינינו (ע' 13, ש' 10), מה גם שאין בכך הסבר לעובדה שהתובע אף לא בא בכל טענה או פנייה אחרת בעניין זה לעירייה (ע' 13, ש' 24; ע' 14, ש' 1). כמו כן, התובע שהגיש תחילה תביעה לתשלום שכר עבודה רק במסגרת הליך עב 10107/05 לעיל, אף בחר למחוק תביעה זו. התנהלותו זו של התובע בנסיבות מקרה זה מובילה איתנו אם כן למסקנה שסביר שהתובע לא התייצב לעבודתו במהלך התקופה שבמחלוקת, ומטעם זה לא סבר כי הוא זכאי לתשלום שכר עבודה בעדה. יתרה מכך, התובע הודה בעדותו כי למעשה לא פנה לעירייה לתשלום שכר עבודה שכן "התביעות שהוגשו היו בנושא לחזור לעבודה" וכן כי "המכתבים נכתבו לגבי החזרה לעבודה. מבחינתי זה אותו הדבר כמו השכר" (ע' 14, ש' 9). כלומר, התובע עצמו היה סבור כי זכאותו לתשלום שכר עבודה מותנית וכרוכה בד בבד עם חזרתו לעבודה וכי כל עוד לא חזר לעבודתו לא היה טעם בפנייה מעין זו לעירייה. לאור כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום שכר עבודה בעד התקופה שהחל מדצמבר 2004 עד פברואר 2006, משלא הוכיח כי עבד בפועל או עמד לרשות העבודה באופן המזכה אותו בתשלום שכר עבודה. באשר לתביעה הנוגעת לתשלום הפרשי שכר עבודה עבור התקופה שהחל ממרץ 2006 עד מאי 2007, הרי שהתובע לא הוכיח אף את תביעתו זו. התובע טען שהוא היה זכאי בעד כל אותה תקופה בה הועסק כנהג במחלקת התאורה לתשלום שכר עבודה חודשי בסך 14,737 (נספח יג' לכתב התביעה), כשלטענתו זה היה שכרו האחרון קודם להחלטה על פיטוריו בנובמבר 2004. ברם, התובע לא הוכיח כי שכרו האחרון עבור אוקטובר 2004 על פי תלוש השכר המלא שהוגש על ידי העירייה בסיכומיה עמד על 14,737 ₪. לעומת זאת, דומה שצודקת העירייה בטענתה, שהתובע כלל בחישובו רכיבים שאינם בגדר שכר ותוספות חודשיות קבועות או פרמיות כגון "פדיון חופשה שנתית" "מענק חגים" ו"שעות חג שבת חודש קודם". לטענת העירייה שכרו עבור חודש זה עמד על 10,122 ₪ בלבד, ושיעור הפרמיות עבור חודש זה היה גבוה משיעורן השנתי הממוצע שלעיתים עמד על כמה מאות שקלים בלבד (סעיף 5א לסיכומיה). בנוסף לכך, אין מחלוקת ששכרו של התובע בענף התברואה לא היה שכר קבוע, וחלק מהותי ממנו הורכב מפרמיות משתנות. משכך, אין לקבל את טענת התובע שהיה על העירייה לחשב את שכרו בענף התאורה לפי שיעור שכרו האחרון, ולא לפי ממוצע שיעור הפרמיות ששולמו לו במהלך שנת עבודתו האחרונה. לעניין זה, התובע לא הציג כל תלושי שכר, מלבד עבור אוקטובר 2004, הנוגע לשנת עבודתו האחרונה בעירייה, או כל נתון אחר הנוגעים לשכר ששולם לו בעדה. משכך, לא נסתרה טענת העירייה שהועלתה כבר במסגרת ההליך הקודם, כי שכרו של התובע עבור שיבוצו החלופי במחלקת התאורה עמד על ממוצע רכיבי השכר המשתנים והקבועים של התובע במהלך שנת עבודתו האחרונה במחלקת התברואה, טרם ההחלטה על פיטוריו. סוף דבר תביעת התובע, על כל רכיביה, נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום ממועד קבלתו. פיטוריםעירייהזבלנהג משאיתמשאית