להלן פסק דין בתביעה נגד משכיר חנות: פסק - דין פתח דבר 1. א. זאת תביעתן של רימה קדימוב ושל אלה ביסטריצקי (להלן, "התובעות" , "רימה", "אלה" או "השוכרות", לפי העניין) נגד יצחק ושי איצקוביץ (להלן, "שי", "יצחק", "הנתבעים" או "המשכיר" לפי העניין) בנושא שכירתן את החנות ברחוב מורדי הגטאות 95 א' בבאר-שבע (להלן, "החנות") מן הנתבע בין יום 10.3.00 ליום 9.3.02. תביעה זו אוחדה עם תביעתו של המשכיר, אשר תבע פסק-דין הצהרתי, בו יוצהר, שלשוכרות לא היתה כל זכות, מכוחה הן הוסיפו להחזיק בחנות בתקופת האופציה החל מיום 10.3.02. טוען ב"כ השוכרות המלומד, שדין תביעתו של המשכיר לפסק-דין הצהרתי להידחות על הסף, שהרי השוכרות עזבו את הנכס הנידון ואין בית-המשפט מברר תביעות אקדמיות, שמא לשוכרות לא היתה זכות להחזיק בחנות בתקופת האופציה (עמ' 1 לסיכומי השוכרות). מנגד טוען בא-כוחו המלומד של המשכיר, כי להכרעת זכויות השוכרות בתקופת האופציה יש השלכה מכרעת לענין חיובי הצדדים ואף טוען, למעשה, לקיזוז כספים, המגיעים מאת השוכרות, בגין החזקתן בחנות בתקופת האופציה ללא זכות כנגד כל חוב פסוק, שייפסק לטובת השוכרות, אם ייפסק [סעיפים 2(א), 13 ובייחוד סעיף 14 לסיכומי המשכיר]. אינני סבור, שעזיבת השוכרות את הנכס, יש בה, כדי להפוך את התביעה לפסק-דין הצהרתי תביעה אקדמית גרידא. הרי, שאלת ההחזקה בנכס בתקופת האופציה בזכות או בלא זכות היא בעלת השלכות כספיות, שאינן אקדמיות (אציין, למעלה מן הצורך, שלא נטען, שיש למחוק את התובענה לסעד הצהרתי על הסף, כאשר הסעד האמיתי המתבקש הוא סעד כספי). ובאשר לענין הקיזוז ייאמר, שאיש אינו יכול להצביע על הודעת קיזוז, ולכן, כל טענת קיזוז, אם מטעם השוכרות ואם מטעם המשכיר, דינה להידחות. ב. בהתאם להסכם נספח א' לתצהיר של רימה בעדות ראשית (להלן, "ההסכם"), השוכרות שכרו את החנות מאת המשכיר למשך 24 חודשים החל מיום 10.3.00 לשם ניהול חנות בשם "אירופה פלוס". בהתאם לסעיף 12 להסכם, חובת תשלום המסים (לרבות הארנונה - ג'ט"ל) חלה על השוכרות. בסעיף 18 להסכם הותנה: "תשלום עבור הארנונה לפי תעריף עירית ב"ש שפורסם ושיפורסם בעתיד דף 6 סעיף א/23 מצ"ב שישולם מראש עבור 24 חודש בשיקים דו-חודשיים רצים ובתקופת האופציה ב-6 שיקים דו-חודשיים". אין חולק, כי השוכרות מסרו לנתבע 1 שנים עשר שיקים דו-חודשיים על-פי סעיף 18 הנ"ל להסכם. טוענות השוכרות, שהשיקים נמסרו לידיו הנאמנות של הנתבע 1 על-מנת שישלם באמצעותם את הארנונה לחנות. ואולם, לטענת השוכרות, חלק מהשיקים נמסרו לעיריית באר-שבע לצורך תשלום הארנונה בגין נכסים אחרים, חלק מהשיקים נמסרו לצדדים שלישיים וכלל לא שימשו לתשלום הארנונה על הנכס, ולבסוף, חלק מהשיקים עוד נותרו בידי הנתבעים. במצב זה, תבעו התובעות, בין היתר, את השבת סכום הארנונה ב-12 השיקים בסך 40,800 ₪ (למרות, שהיום אין חולק, כי הוחזרו לשוכרות 2 שיקים על סך 3,400 ₪ כל אחד בגין התשלום על-ידי השוכרות עבור חיבור החנות לחשמל) (ראה: סעיף 24 לתצהירה של רימה בעדות ראשית). כמו כן, תבעו השוכרות את צריכת היתר של חשמל בסך 2,294 ₪, שנגרמה על-ידי חיבורן הבלתי-חוקי של חנויות אחרות לחנות על-ידי הנתבע 1. כן, פנו השוכרות להוכחת הסכומים, ששלמו בגין השיקים, שנמסרו לצדדים שלישיים, בסך 7,812 ₪ (סעיף 24 לתצהירה של רימה) והסך של 300 ₪, ששולם לחשמלאי, כדי לנתק את החיבור הבלתי-חוקי של חנויות אחרות לחנות, ששכרו (סעיף 24 לתצהירה של רימה). לבסוף, תבעו השוכרות נזק לא ממוני, הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין. ההסכם והשיקים לענין הארנונה 2. א. תוכרע תביעת השוכרות בנוגע לשיקים הדו-חודשיים בסך 3,400 ₪ כל אחד על-פי פרשנות ההסכם. לטענת השוכרות, חובתן על-פי סעיף 12 להסכם היא לשלם את הארנונה ולשם כך נמסרו השיקים נשוא סעיף 18 להסכם לידיו הנאמנות של הנתבע 1. ואילו לטענת המשכיר והנתבע 1, לפי סעיף 18 להסכם השיקים הם בגין התשלום עבור הארנונה בלא לחייב את הנתבע 1 להעבירם ישירות לעיריית באר-שבע [ראה: סעיפים 15(א), (ב), ו-(ג) לסיכומי המשכיר]. ב. כיצד יפורש ההסכם? הוא יפורש בהתאם לתכליתו. כפי שפסק כב' המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז): "החוזה הוא מכשיר תכליתי. הוא נועד להשיג יעדים מסוימים. מבין מגוון המובנים הלשוניים יש לבחור מובן אשר יותר מכל מובן אחר מגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה" [בג"צ 846/99 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, ואח', פ"ד נ"א (1) 3, 10 (מול האות "ד")]. במקום אחר הבהיר כב' הנשיא ברק, שבהעדר תכלית סובייקטיבית משותפת לצדדים לחוזה, יש לפרש את החוזה בהתאם לתכליתו האובייקטיבית: "השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה... מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים... זהו "אומד דעת הצדדים" ... זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים. אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת זו. בסיבות אלה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים... הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי. השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים ..." ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The Harper Group , ואח', פ"ד נ"ב (1) 845, 856]. ג. בענייננו דומה, שאין תכלית סובייקטיבית משותפת למשכיר ולנתבע 1, מחד, ולשוכרות, מאידך. נראה לנו, שהנתבע 1 בסוברו, שהעיריה חייבת לו כספים בהתחשבנות בגין הארנונה (עמ' 11 שורה 15 לפרטיכל), קיבל לידיו את השיקים במטרה (הסובייקטיבית) להבטיח את תשלום סכום הארנונה בלא שהתכוון, שהשיקים יועברו ישירות לעיריית באר-שבע. לכן, הוא נמנע מלרשום על גבי חלק מן השיקים, שהם לפקודת עיריית באר-שבע במלאו את השיקים עבור השוכרות. במילותיו, "לשאלתך, מדוע לא כתבתי לפקודת עיריית באר-שבע בשיקים אני משיב, לא אמרתי שהשיקים ספציפית עבור הארנונה. איך אני אשלם ארנונה אחליט אח"כ. אני אחליט, אני מחליט מה לעשות עם השיקים (עמ' 11 שורות 12 - 14 לפרטיכל)". ואילו ציפייתה של רימה הייתה, שהתובע ירשום בשיקים, שהם לפקודת עיריית באר-שבע, כפי שציין בעת מילויו את השיקים (עמ' 8 שורות 18-19 לפרטיכל). לא השתכנעתי, שהיתה ציפיה משותפת ותכלית סובייקטיבית משותפת, על-פיהן יימסרו השיקים לנתבע 1 לשם מסירתם ישירות לעיריית באר-שבע. ד. בהעדר תכלית סובייקטיבית משותפת, כאמור, נשאלת השאלה, מה היתה התכלית האובייקטיבית להסכם בהתנייה, שהשוכרות תשלמנה את המסים לחנות (סעיף 12 להסכם) ושעבור תשלום הארנונה תמסורנה השוכרות 12 שיקים דו-חודשיים לנתבע 1 (סעיף 18 להסכם). סבורני, שהיעד, שנועדו התניות אלו להגשים היה כפול: שבהתקיים חוב ארנונה, הוא ישולם על-ידי השוכרות ולא על-ידי המשכיר או הנתבע 1, וגם, שלאחר תשלום סכום השיקים הנ"ל, לא תידרשנה או תתבענה השוכרות לשלם עוד בגין הארנונה. דין השיקים 3.א. לא הוכח לפנינו, שאין חוב ארנונה, וכידוע, חוב הארנונה צומח מחודש לחודש. אכן, נמסרו שיקים על-ידי השוכרות לשם תשלום חוב הארנונה. יש בכך כדי להשיג את התכלית הראשונה של ההסכם, שהשוכרות הן אשר תשלמנה עבור הארנונה. ב. בנספח ב' לתצהירו של הנתבע 1, הוא מכתב מיום 10.4.02, אשר תוכנו אושר על-ידי עו"ד ג'פרי (יעקב) גודמן, ב"כ עיריית באר שבע, נכתב כדלקמן: "1 . עד להיום 1.1.02 מר איצקוביץ יצחק הינו אחראי לתשלום הארנונה גם על החנות ברח' מורדי הגטאות 95 א' בבאר-שבע (החנות -ג'ט"ל). 2. ... 3. עד לתאריך 1.1.02 לא יהיו הדירים אחראים לחשבונות הארנונה והאחריות המוחלטת והמלאה חלה על מר איצקוביץ ע"פ ההסכם (שהוגש בתובענתו של יצחק איצקוביץ נגד עירית באר שבע - ג'ט"ל), במסגרת התחשבנות כללית איתו". לטענת בא-כוחן המלומד של השוכרות, אל לו לבית המשפט לבחון כל התפתחות לאחר הגשת תביעתן ביום 12.7.01, שכן הדבר הוא בגדר הרחבת חזית, וכפי, שמנע בא-כוחו המלומד של המשכיר מן השוכרות להרחיב את החזית, כך גם מנוע המשכיר מלהרחיב את החזית (סעיף 24 לסיכומי השוכרות). אין בידי לקבל טענה זו. אין בעצם התנגדות בעל-דין להרחבת החזית על-ידי יריבו, כדי למונעו מלהרחיב את החזית בעצמו. ובאשר להתנגדות לנספח ב' לתצהירו של הנתבע על בסיס הרחבת החזית, הרי התנגדות זו נדחתה במהלך המשפט (עמ' 14 שורות 8 - 21 לפרטיכל). יש בנספח ב' לתצהירו של הנתבע 1, הוא המכתב דלעיל מיום 10.4.02, שאושר על-ידי בא-כוח עיריית באר-שבע, כדי להשיג את התכלית השניה להסכם. לאמור, עם מסירת השיקים על-ידי השוכרות לא תהיינה השוכרות חשופות עוד לתביעה בגין הארנונה. ג. משמסירת השיקים הדו-חודשיים עבור הארנונה השיגה את התכלית האובייקטיבית הכפולה להתניה בנושא הארנונה, אין השוכרות זכאיות לתבוע את השבת סכומם. ומה באשר לשיקים לתשלום הארנונה, שנמסרו לצדדים שלישיים (על-ידי הנתבע 1)? כידוע שיקים הם אמצעי תשלום סחיר. לא מן הנמנע, שיימסרו שיקים לאחר בתמורה. אם למרות זאת ועל אף התכלית האובייקטיבית להסכם ביטלו השוכרות שיקים, שנמסרו לצדדים שלישיים, ועקב ביטולם נאלצו לשלמם ביחד עם הוצאות הגביה הנלוות, אין להן אלא להלין על עצמן. תוצאת החיבור הבלתי חוקי לחשמל 4. הנתבע 1 אינו מכחיש את החיבור של חנויות אחרות לחשמל החנות, אך טוען, שהדבר נעשה על דעת השוכרות (סעיף 15 לתצהיר הנתבע 1 בעדות ראשית) ובהסכמתן (סעיף 15 לתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית ועמ' 13 שורות 7-8 לפרטיכל). לא האמנתי, שהחיבור נעשה בהסכמת השוכרות. בנסיבות אלו סבורני, שצריכת החשמל של חנות בגדים, לה ציפתה חברת החשמל, בסך 395.45 ₪ בעבור חודשיים על-פי חשבון ההערכה בנספח י' לתצהיר מטעם השוכרות, היא אינדיקציה טובה של צריכת החשמל לחנות מסוג זה ובגדול הזה. בנסיבות אלו הוכיחו השוכרות, לפי מאזן ההסתברות, את חובת המשכיר והנתבע 1 להשיב להם את ההפרש בין חשבון החשמל בנספח ה' לתצהיר הנ"ל בסך 2,294.96 ₪ לחשבון החשמל נספח ו' הנ"ל בסך 395.45 ₪ שהוא 1,899.51 ₪ ובהפחתת המע"מ (לאחר הזדכות השוכרות בסכום מס התשומות) בשיעור 17% הסך של 1,624 ₪ (קרן), שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.8.00 (היום האחרון לתשלום החשבון נספח ה' הנ"ל). בהעדר קבלה לא ראיתי מקום לסמוך על הצהרתו של החשמלאי, מצקין איליה, לענין התשלום, ששולם לו לצורך פירוק החיבור הנ"ל. התובענה לפסק-דין הצהרתי 5. אין חולק, כי השוכרות הודיעו על מימוש האופציה, לפי סעיף 17 להסכם, בלא למסור שיקים כלשהם לתשלום שכר-הדירה בתקופת האופציה. בלא למלא אחר התנאים הכרוכים במימוש האופציה, קרי מסירת השיקים לתשלום שכר-הדירה, בהעדר זכות מהותית הניתנת לקיזוז בגין הארנונה, כאמור לעיל, ובהעדר הודעת קיזוז בלאו הכי, הרי זכאי המשכיר להצהרה, לה עתר, שהמשך החזקת השוכרות בחנות מיום 10.3.02 היה ללא זכות. אוסיף בטרם אחתום את פסק-דין זה, שלא ראיתי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני בנסיבות המתוארות לעיל. סוף דבר 6. לאור כל האמור לעיל, הריני מחייב את הנתבעים 1 ו - 2 בת.א. 5284/01 לשלם לתובעות את הסך של 1,624 ₪ , שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.8.00 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הריני מצהיר, כי החזקת הנתבעות בת.א. 3066/02 בחנות ברחוב מורדי הגטאות 95 א' בבאר-שבע לאחר יום 9.3.02 היתה שלא כדין. תוך השוואת ההוצאות ושכר-טרחת עורך-הדין, המגיעים לתובעות בת.א. 5284/01 להוצאות ושכר טרחת עורך-הדין, שמגיעים לתובעת בת.א. 3066/02, לפי התוצאות דלעיל, הרי ההוצאות, המגיעות למשכיר, עולות על ההוצאות, המגיעות לשוכרות. על כן, תוך הפחתת ההוצאות בהתאם לתוצאות בשתי התביעות, שאוחדו, הריני מחייב את הנתבעות בת.א. 3066/02 לשלם לתובע בתיק הנ"ל הוצאות בסך 500 ₪, שישיאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.7.02 ועד התשלום המלא בפועל, וכן, שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,800 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שכירות