קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פגיעה בהולכת רגל במעבר חציה: רקע נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי מתן זכות להולכת רגל להשלים חצייה בבטחה ונהיגה בקלות ראש; עבירות (בהתאמה) על תקנה 67 לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה וכן על סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לאותה פקודה. על פי עובדות כתב האישום נסע הנאשם ביום 17.11.11 בשעה 19.30 לערך ברמת גן ברחוב בן גוריון מדרום לצפון והגיע לצומת עם רחוב זבוטינסקי, שם החל בפנייה ימינה לכיוון מערב. בצומת הרחובות בן גוריון - ז'בוטינסקי מסומן מעבר חצייה להולכי רגל לרוחב הכביש. באותה שעה חצתה את מעבר החצייה הגב' X מימין לשמאל כיוון תנועת רכב הנאשם. הנאשם על פי האמור בכתב האישום לא שם ליבו למתרחש בדרך, לא אפשר להולכת הרגל להשלים חצייה בבטחה, פגע בה עם רכבו וגרם לה חבלות. הנאשם כפר במיוחס לו. ההליך במסגרת פרשת התביעה נשמעה גרסתה של הולכת הרגל, הגב' X. היא ציינה כי במועד הרלוונטי חצתה את הכביש במעבר החצייה והייתה במחצית מעבר החצייה בעת הפגיעה (עמ. 4 שו' 13-14 ו-23). במסגרת חקירתה הנגדית עומתה גב' X עם מה שנחזה לכאורה להיות כסתירות בין האמור בהודעתה במשטרה לבין דבריה בבית המשפט. כך, בעוד שבהודעה במשטרה ציינה כי הספיקה לבצע שני צעדים לפני התאונה צינה בעדות בבימ"ש כי הספיקה לחצות מחצית ממעבר החצייה לפני התאונה. כמו כן, בעדות בבימ"ש ציינה כי החלה לחצות ואז פגע בה הרכב בעוד שבהודעה במשטרה ציינה כי ראתה את הרכב עומד ולפתע מתחיל בנסיעה. ואחרון: בעדותה בבימ"ש ציינה גב' X כי חצו איתה את הכביש אנשים נוספים הגם שנתון זה לא נזכר בהודעה במשטרה. במהלך המשפט הסכימה הגב' X כי ראתה תחילה את הרכב עוצר ולאחר מכן ממשיך בנסיעה (עמ. 6 שו' 12-13). עם זאת, עמדה הולכת הרגל על דעתה כי חצתה את הכביש במעבר חצייה בשעה שלא היה על מעבר החצייה כל רכב ואז הגיע רכב הנאשם ופגע בה [ עמ. 6 שו' 16 ועמ' 6 שו' 21-22). במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם לעצמו. הנאשם לא חלק על כך שפגע עם רכבו בהולכת הרגל. לטענתו, הוא פנה ימינה על מנת להשתלב בתנועה ברחוב ז'בוטינסקי. מעבר החצייה היה ריק אותה עת והראות הייתה טובה. לטענתו, הוא עלה עם רכבו על מעבר החצייה תוך שאינו רואה איש. הוא הביט שמאלה על מנת להשתלב בתנועה בבטחה ואז שמע את אחיותיו, שהיו איתו ברכב, צועקות ומיד בלם את הרכב. לטענת הנאשם, הוא לא ראה את המעורבת. בנוגע למיקומה של הולכת הרגל בעת הפגיעה הציג הנאשם גרסה משתנה. בתחילה אישר בחקירה נגדית כי פגע בהולכת הרגל על מעבר החצייה (עמ. 8 שו. 15-16). לאחר מכן, בשלב מאוחר יותר, טען הנאשם כי מכיוון שרכבו היה על מעבר החצייה כי אז מתבקש כי המעורבת לא חצתה את הכביש במעבר חצייה. הנאשם אישר כי בעת שחצה את מעבר החצייה הפנה מבטו לכיוון שמאל על מנת לבחון את התנועה על רחוב ז'בוטינסקי (עמ. 8 ש' 19-21). בסיכומיו טוען ב"כ הנאשם כי יש לזכות את הנאשם מן המיוחס לו. מדובר, לטענתו, בסיטואציה בה רכבו של הנאשם עצר והולכת הרגל נכנסה לכביש בהפתעה גמורה שהנאשם לא היה יכול לחזות. לטענתו, הנאשם היה על מעבר החצייה ועמד לסיים את החצייה בעת שאירעה ירידת הולכת הרגל לכביש. דיון והכרעה אפתח ואומר כי אינני מוצא מקום לזקוף לזכותו של הנאשם בנסיבות המקרה את הסתירות הנטענות בין גרסת הולכת הרגל בעדותה בבימ"ש לבין זו שנמסרה במשטרה, סמוך יותר למועד התאונה. אדרבא, נוכח סמיכות הזמנים בין מועד מסירת ההודעה במשטרה למועד האירוע אני סבור כי יש להעדיף את הגרסה כפי שנמסרה במשטרה על פי זו שנמסרה בבימ"ש. הטעם לכך שהסתירות הנטענות אינן יכולות להיזקף לזכותו של הנאשם הוא העובדה שהנאשם מודה בכך שפגע בהולכת הרגל והמחלוקת היא אך בשאלה האם הפגיעה הייתה על גבי מעבר החצייה או בחריגה ממנו. במחלוקת זו, דעתי היא כי הוכח שהפגיעה אירעה על גבי מעבר החצייה וזאת מן הטעמים הבאים: וכפי שצוין לעיל, הנאשם ציין בעדותו כי כלל לא ראה את הולכת הרגל עובר לפגיעה. משכך, ספק אם ניתן לקבל ממנו מידע אמין וקביל לגבי מיקום הולכת הרגל בעת שנפגעה מרכבו. לטענת הנאשם, אחיותיו שהיו אתו ברכב צעקו לו ומכך משתמע כי אחיותיו של הנאשם ראו את מיקום הולכת הרגל בעת הפגיעה אולם הנאשם לא טרח לזמן את אחיותיו למסירת עדות בבית המשפט וכל הנאמר בעניין זה מפיהן על ידי הנאשם הינו בלתי קביל בהיותו עדות מפי השמועה. הנאשם סתר עצמו באופן מהותי בכל הנוגע למיקומה של הולכת הרגל. בתחילת עדותו ציין כי פגע בהולכת הרגל על גבי מעבר החצייה (עמ. 8 שו' 15-16). לאחר מכן טען כי פגע בהולכת הרגל בהיותה בסוף מעבר החצייה" ( עמ. 8 שו' 23-24) ובסופו של דבר, שינה כליל את גרסתו המקורית וציין כי הולכת הרגל לא חצתה את הכביש במעבר החצייה (עמ. 9 שו' 9). מנגד, העידה הולכת הרגל בעקביות ועמדה על גרסתה כי חצתה את הכביש במעבר החצייה. גרסה זו לא נסתרה כמלוא הנימה בחקירה נגדית ואני סבור כי יש להעדיפה על פני גרסת ההגנה שכאמור סובלת מחוסר עקביות. אני קובע אפוא כממצא כי הולכת הרגל נפגעה על ידי רכב הנאשם בהיותה על גבי מעבר החצייה. הנאשם העיד כי פנה ימינה לרחוב ז'בוטינסקי וכי ראה שמעבר החצייה ריק. הנאשם טוען אמנם כי לא ייתכן כי הפנה את ראשו שמאלה לפני או תוך כדי חצייה מעבר החצייה ( עמ.9 שו 3-4). ואולם, מחומר הראיות עולה כי הנאשם כלל לא הבחין בהולכת הרגל לפני הפגיעה. הוא מודה כי הסתכל לשמאלו בעוד פונה ימינה. כמו כן, ציין הנאשם כי באחיותיו - שכאמור לא באו להעיד במשפט - הן אלה שהתריעו בפניו על קיומה של הולכת הרגל לצורך בלימת הרכב, לאחר הפגיעה. כעולה מעדות הנאשם, הנאשם גם לא ידע מה היה מיקומה של הולכת הרגל, בין על מעבר החצייה ובין מחוץ למתחם מעבר החצייה והוא נעזר באחיותיו - שכאמור גרסתן ללא עדותן אינה קבילה - לצורך כך. לטעמי, בכל אלה יש כדי ללמד כי הנאשם לא התבונן אל כיוון מעבר החצייה בעת שחלף על פניו. מיותר לציין כי מי שחולף כעיוור על פני מעבר חצייה - שהינו "מבצרו של הולך הרגל" - מבלי להשגיח בקיומם של הולכי רגל המXם לחצות או אף חוצים את מעבר החצייה נוהג בקלות ראש. לעניין מצב רכב הנאשם על גבי מעבר החצייה הרי שלטעמי הוכח כי רכב הנאשם היה בנסיעה בעת הפגיעה. ממצא זה נלמד מחוסר העקביות שאפיין את תשובות הנאשם בעניין זה והן מכך שהנאשם עצמו ציין כי בלם את רכבו לאחר ששמע את אחיותיו צועקות. כך, ציין הנאשם בעדותו בבימ"ש כי היה כל העת בנסיעה (עמ. 9 שו' 21). במקום אחר בעדותו ציין כי אינו זוכר אם היה בנסיעה, עצר או גלש (עמ. 9 שו' 30-31). כמו כן, ברור כי אם אחיותיו של הנאשם צעקו לו ובעקבות הצעקה בלם הנאשם את רכבו הרי שניתן לקבוע כי עד לבלימה - שאירעה לאחר הפגיעה - היה הנאשם בנסיעה. אילו היה רכבו של הנאשם נייח הרי שהתאונה לא הייתה מתרחשת ולא היה צורך כי אחיות הנאשם יצעקו לו על מנת שיבלום את הרכב. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו כי הנאשם הופתע מכניסתה של הולכת הרגל לכביש. אין בידי לקבל טענה זו וספק אם היה בידה לסייע לנאשם גם לו הייתה מתקבלת. אנמק. כאמור, הנאשם ציין כי לא ראה את הולכת הרגל ומקביעותיי לעיל עולה כי מעייניו של הנאשם בעת חציית מעבר החצייה לא היו נתונים למעבר החצייה למתרחש סביבו. פשיטא שאין הנאשם יכול לסמוך על טענה כי הופתע מירידת הולכת הדרך לכביש בנסיבות בהן הוא כלל לא השגיח במתרחש על גבי מעבר החצייה ובסביבתו. נוסף על כך, על פי ההלכה הפסוקה, רשלנותו של הולך רגל בירידה לכביש אינה מאיינת את אחריותו של האוחז בהגה. כך נקבע כי "מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש, שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל " ( ע"פ 558/97 מלניק נ' מ"י (לא פורסם, 3.5.98; הדגשה הוספה). נמצא, כי אף אילו ניתן היה לקבוע כי הולכת הרגל התרשלה בעצם ירידתה לכביש במעצר החצייה - וכאמור לעיל אני רחוק מלקבוע קביעה כזו - עדיין לא ניתן להיבנות מרשלנות כזו לצורך זיכויו של הנאשם בדין. לאור כל האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגל