קראו דוגמא מהפסיקה בנושא פגיעה בהולך רגל קרוב למעבר חציה: אני מזכה את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום. הנאשם מואשם בעבירות של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, בניגוד לסעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה; התנהגות הגורמת נזק לאדם ולרכוש, בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה; ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה. בכתב האישום המתוקן נטען כי הנאשם נהג, ביום 26.10.09 בסמוך לשעה 18:30, אופנוע בשדרות תל חי בקרית שמונה מכיוון צפון לדרום, ובהגיעו קרוב לשוק העירוני בעיר, פגע הנאשם ברכבו בהולך רגל אשר חצה את הכביש משמאל לימין "בקטע הסמוך למעבר החצייה". לשיטת המאשימה - הנאשם, אשר יכול וצריך היה להבחין בהולך הרגל בעוד מועד, אחראי ברשלנות לגרימת התאונה ותוצאותיה. הולך הרגל, מר ויקטור צ'סנקוב, יליד 1937 (להלן: "הנפגע"), נפגע קשות בתאונה, ומאז הוא שרוי בחוסר הכרה שטחי ללא כל שיפור משמעותי (ראו סיכום אשפוז ת/23). התאונה אירעה בדרך עירונית המחולקת לארכה על ידי שטח הפרדה בנוי, המהירות המרבית המותרת בה הנה 60 קמ"ש, והכבישים משני צדי שטח ההפרדה מחולקים לשני נתיבים לכל כיוון נסיעה (ראו לוח צילומים ת/2; ודוח הבוחן ת/3). אין מחלוקת כי בשעת התאונה פעלה תאורת רחוב תקינה, וכי הכביש היה ללא פגם ויבש. יצויין כי כתב האישום המקורי הוגש לבית המשפט, לאחר שיהוי רב, בחודש ינואר 2012, וכתב האישום המתוקן הוגש כשנה לאחר מכן כאשר התברר במהלך שמיעת הראיות כי הנפגע חצה את הכביש שלא במעבר חציה. הנאשם כפר באחריות לתאונה, ובעקבות כך נשמעו הוכחות. מטעם התביעה העידו השוטרים שטיפלו ראשונים באירוע והבוחן, רס"מ משה סנדרוסי, אשר חקר את נסיבות התאונה. הנאשם העיד להגנתו, ומלבדו לא היו עדי ראיה לתאונה. העדים המרכזיים בתיק זה הם אפוא הבוחן מחד, והנאשם מנגד. יצויין עוד כי ביום 19.6.13, לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק, ערכתי - בנוכחות הצדדים - ביקור במקום לצורך התרשמות ישירה מזירת התאונה, אך ללא גביית עדויות או קביעת ממצאים שם. באי כוח הצדדים, עוה"ד ניצן בלולו (בשם המדינה) ועוה"ד אהוד רז (בשם הנאשם), הביאו בפניי את סיכומיהם לעניין האשמה. לא אחזור על כל פרטי הטענות, ואתן את דעתי לעיקר. כמו כן, אתייחס להלן לראיות ככל שהן רלוונטיות להכרעת הדין בלבד. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי מקבל אני את טענת ההגנה לפיה התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת הנאשם, וכי התביעה לא הוכיחה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם יכול וצריך היה להבחין בעוד מועד בנפגע כדי מניעת התאונה. גרסת הנאשם גרסתו הראשונית של הנאשם נגבתה על ידי המשטרה כשלושה שבועות לאחר התאונה ביום 19.11.09 (ת/7), והושלמה בשחזור שנערך עמו בזירת התאונה ביום 30.11.09 (דיסק ת/19). כבר אציין, כי גרסה זו, אשר היתה ברורה ועקבית וכן סמוכה יחסית למועד האירוע, עדיפה בעיני על גרסתו המבולבלת מלאת הסתירות של הנאשם אשר נמסרה בעדותו בבית המשפט קרוב לארבע שנים לאחר התאונה. כך, על פי גרסתו הראשונית המשתקפת כאמור מהודעתו במשטרה ומהשחזור, שבנוגע אליה לא הובאה על ידי התביעה כל ראיה אובייקטיבית לסתור, עולה כי בשעת התאונה נהג הנאשם רכבו בכביש הנ"ל בנתיב הימני, במהירות של 40-50 קמ"ש, ולפניו נסע - במרחק מה - רכב פרטי בנתיב השמאלי של הכביש, באותו כיוון נסיעה. במהלך אותה נסיעה, ועוד לפני שהנפגע נחזה לנגד עיניו, הבחין הנאשם ברכב הפרטי עוצר בפתאומיות מעל מעבר החציה שבאותו קטע כביש, ובתגובה בלם הנאשם את האופנוע מיד, אך בטרם הצליח לעוצרו, הופיע הנפגע (שהיה ככל הנראה מוסתר על ידי הרכב הפרטי - ראו תשובת הנאשם לשאלת בית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 19.6.13, עמוד 32, שורות 14-15) באמצע נתיב נסיעת הנאשם, כשהוא חוצה את הכביש בהליכה מהירה משמאל לימין, כשלושה מטרים רחוק ממעבר החציה, ואירעה התאונה (ראו ת/7 ו- ת19). הנאשם הדגיש כי הוא האט את מהירות נסיעתו בהתקרבו לפני מעבר החציה, אף כי המעבר היה פנוי מהולכי רגל (ת/7, עמוד 2, שורות 31-34). זוהי גרסתו האותנטית של הנאשם, שאני מקבל אותה כמהימנה. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט, ניכר על הנאשם כי היה נרגש ומבולבל, אך לא בגלל תחושת אשמה אלא בשל חרדתו לגורלו בעקבות המשפט. הנאשם ניסה "לשפר" את מצבו המשפטי, אך התוצאה היתה פיזור טענות עובדתיות שונות ומשונות שאיני מייחס להן כל משקל. בכלל זה, איני יכול לבסס כל ממצא לחובת הנאשם על הדברים שאמר בבית המשפט שכביכול הוא ראה את הנפגע עומד על אי התנועה בטרם חצה את הכביש (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.13, שורה 4). אמירה זו, שעליה משליכה התביעה את עיקר יהבה, נאמרה לצורך הוויכוח עם התובע במהלך החקירה הנגדית, מעין לשון של ניצוח, שהנאשם התכוון להבליט את חוסר ההיגיון, להבדיל מהאמת, שבה (וראו הסברו של הנאשם לאמירה זו, שם, שורות 5-8). הממצאים בזירה ממצאי הזירה שנאספו על ידי מומחה התביעה, אין בהם כדי לסתור את גרסתו הראשונית של הנאשם, ולמעשה הם תומכים בה. כך, ממצאי הזירה אינם מספקים נתונים אובייקטיביים באשר למקום התאונה המדוייק ובאשר למהירות נהיגת האופנוע על ידי הנאשם (וראו עדותו של הבוחן בעמודים 5 ו- 6 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.12). כמו כן, אין כל ראייה או עדות המתייחסת לכיוון הגעת הנפגע ותנועתו על הכביש. כל אשר נמצא בזירה שהנפגע שכב מוטל על הכביש אחרי התאונה במרחק של כ- 16 מטרים ממעבר החציה, האופנוע במרחק של כ- 4 מטרים נוספים ממנו, ושברים שהתפרקו מהאופנוע פזורים מסביב (ראו תרשים תאונת הדרכים - ת/9). נמצאו גם משקפי הנפגע אך אלה הוזזו על ידי עוברי אורח ולכן מקומם הסופי אינו רלוונטי (ראו סעיף 9 לדוח הבוחן ת/3). הא ותו לא. עדי ראייה לאירוע לא נמצאו כאמור, ומכאן שלא זו בלבד שגרסתו של הנאשם אינה עומדת בסתירה לממצאים בזירה, אלא שהיא אף נותרה עומדת איתנה בפני עצמה ללא עוררין מצד עד ראיה כלשהו. על רקע הדברים האמורים, בחינת התשתית העובדתית שבבסיס חוות דעתו של הבוחן (ת/3), מגלה כי הן הבוחן והן התביעה בעקבותיו, התעלמו ללא כל הסבר משלושה נתונים עובדתיים מכריעים שהנאשם סיפק: האחד, שהתאונה ארעה כשלושה מטרים לאחר מעבר החציה; השני, שמעבר החציה היה פנוי מהולכי רגל בזמן התאונה; והשלישי, שלפני רכב הנאשם מצד שמאל נסע רכב פרטי אשר חסם ברגעים הקריטיים את קו הראיה האלכסוני המחבר בין הנאשם לבין הנפגע. משכך, מדידות הבוחן ביחס לשדה הראיה שעמד לרשות הנאשם, אשר סיפק לו כביכול אפשרות להבחין בנפגע בעוד מועד ולהימנע מפגיעה בו, הן נעדרות כל רלוונטיות להכרעת הדין בענייננו. פשיטא, כי אין הנדון דומה לראיה וההוכחה שהתביעה ניסתה להציג באמצעות אותן מדידות היא מופרכת מעיקרה. ראיות התביעה התייחסו למקרה שבו נהג מתקרב ברכבו למעבר חציה, כאשר רכב אחר עומד סטטי בנתיב השני לפני המעבר ומאפשר להולך רגל לחצות את הכביש. ברור כי אין סיטואציה זו דומה כלל ועיקר למה שאירע בענייננו, ואין בממצאי הבוחן לגביה כדי ללמד, כהוא זה, על התרשלותו של הנאשם במצב המיוחד שבו עמד בפועל בעת קרות התאונה דנן. תאונה בלתי נמנעת אכן, התאונה מבחינת הנאשם היתה בלתי נמנעת, ואין לומר כי הנאשם גרם ברשלנותו לתאונה המצערת. אמת נכון הדבר, כי בהתקרבו למעבר חציה, על הנוהג ברכב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, כדי לאפשר להולכי הרגל החוצים במעבר להשלים את החציה בבטחה (ראו תקנות 52(6) ו- 67(א) לתקנות התעבורה). הכלל לפני מעבר חציה, הוא עצירת הרכב אלא אם כן אין סכנה צפויה להולכי רגל החוצים במעבר (כלל זה ייקרא להלן: "הכלל הראשון"). לפיכך, נוהג רכב שפגע בהולך רגל במעבר חציה לא יישמע בטענה כי הולך הרגל שחצה במעבר היה מוסתר על ידי רכב אחר או מכל סיבה אחרת שהיא. במילים אחרות, הנהג צריך לתת את דעתו על המתרחש בסביבתו על אותו מעבר חציה ולחפש את הולכי הרגל הנמצאים שם. אך לגבי קטעי דרך שאינם מן המפורטים בתקנה 52 לתקנות התעבורה (המתייחסת לקטעי דרך מסוכנים במיוחד כדוגמת התקרבות למעבר חציה או אל אוטובוס העומד בתחנה או נסיעה בתוך שטחים בנויים מאוכלסים שתנועת הולכי רגל מצויה בהם) - הכלל הוא שונה. בקטעים לא מיוחדים כאלה, הסיכון להולכי הרגל הנו מופחת יחסית, ונקודת האיזון שבין האינטרס הציבורי הקיים בזרימת התנועה בכבישים (תנועה שדבקה בה תמיד מידת מה של סכנה - ראו ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה (1984)), לבין האינטרס הציבורי האחר שבמניעת תאונות דרכים ובשמירה על שלומם של המשתמשים בדרך, משתנה באופן שגובר משקלו היחסי של האינטרס הראשון. הכלל שחל במקרים כאלה הוא תנועה הרכב אלא אם כן יש סכנה צפויה להולכי רגל (כלל זה ייקרא להלן: "הכלל השני"). וכך היה בענייננו: בהתקרבו אל מעבר החציה, האט הנאשם את מהירות נסיעתו, הגם שמעבר החציה היה פנוי מהולכי רגל (ת/7, עמוד 2, שורות 31-34). בכך קיים הנאשם את חובת הזהירות המוטלת עליו לפי הכלל הראשון, והחלטתו להמשיך בנסיעה מנקודה זו היתה, בנסיבות העניין, החלטה סבירה. ודוק: מקומו של הנפגע בשלב זה אינו ידוע והמאשימה לא הביאה כל ראיה לעניין זה. משהתקרב הנאשם עוד יותר למעבר החצייה, ועל אף שמותר היה לו להמשיך בנסיעה כאמור לעיל, כאשר הרכב הפרטי שלפניו נעצר בפתאומיות מעל מעבר החציה, הנאשם נקט צעדים בהתאם ובתגובה מיידית הוא בלם את רכבו אף בטרם הבחין בנפגע (ת/7, עמוד 1, שורות 16-19). אכן, רמת הזהירות הסבירה חייבה את הנאשם לבלום את רכבו מיד באותן נסיבות, שכן כנהג סביר הוא צפה כי עצירתו הפתאומית של הרכב הפרטי מקורה גם באפשרות שלפניו הולך רגל החוצה את הכביש שלא במעבר החציה, כפי שאירע בפועל. בכך עמד הנאשם בחובת הזהירות המוטלת עליו גם לפי הכלל השני, אך למרבה הצער התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת חוקי הפיזיקה (ראו חישובי הבוחן - ת/6), ולכך אין הנאשם אחראי. התביעה טוענת בהקשר זה כי אם נהג הרכב הפרטי הצליח להימנע מהתאונה והנאשם נכשל בכך, אזי התוצאה אומרת דרשני והיא רואה בכך הוכחה בדבר רשלנותו של הנאשם. עם טענה זו אין בידי להסכים. הזמן והמרחק שהיו לנהג הרכב הפרטי להימנע מהתאונה אינם ידועים, אך אין ספק שהם שונים מהזמן והמרחק המוגבלים שעמדו לרשות הנאשם. על כן, משלא הוכיחה התביעה כי הנאשם נהג, בנסיבות העניין, במהירות בלתי סבירה, ומשלא הוכיחה כי הנאשם יכול היה, באורח סביר, להבחין בנפגע בשלב מוקדם יותר, כי אז לנוכח תגובתו המיידית והסבירה של הנאשם שבלם את רכבו עם בלימת הרכב הפרטי, אין מקום לקבוע כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנאשם. לאור האמור, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגל