במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות שונות המצדיקות ביטולו קראו דוגמא מהפסיקה בנושא עיכוב ביצוע סיכויי ערעור גבוהים: השופט אילן איטח 1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; ס"ע 6061-09-11) מיום 31.10.13, בו התקבלה תביעת המשיב בחלקה והמבקשת חויבה לשלם לו זכויות כספיות שונות בשל תקופת עבודתו אצלה וסיומה ובכלל זה שעות נוספות, החזר ניכויי מס, דמי חופשה, דמי הבראה ויתרת פיצויי פיטורים, בסך כולל של 17,611 ₪. הרקע לבקשה: 2. המשיב הועסק כמדריך ומאמן דיילות אצל המבקשת, חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מוצרי קוסמטיקה מיום 16.8.09 ועד יום 30.4.11, המועד בו פוטר מעבודתו. בתביעתו טען המשיב כי המבקשת חייבת לשלם לו שעות נוספות, יתרת פיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי הבראה, החזר ניכויי מס בגין "שווי שימוש ברכב". 3. המחלוקת המרכזית בין הצדדים סבה על סוגיית העבודה בשעות נוספות. לטענת המשיב, זמני הנסיעות מהעבודה אל הבית או מהבית אל מקום העבודה הם בגדר שעות עבודה והוא זכאי בעדם לשכר עבודה. לטענת המבקשת, המשיב לא עבד בשעות נוספות ומכל מקום הועסק במשרת אמון שאיננה מאפשרת פיקוח עליו. הנושאים האחרים שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים הם בדבר הכללת רכיבי העמלות והבונוסים בשכר הקובע וזכאותו של המשיב ליתרת פיצויי פיטורים; האם שולמו למשיב ימי חופשה במלואם, החזר ניכוי מס וכן יתרת דמי הבראה. 4. בפסק הדין מושא הבקשה שלפני התקבלה תביעת המשיב בחלקה. נפסק כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951 (להלן - החוק), חל על העסקת המשיב. בית הדין קבע כי המשיב הוכיח שעבד למעלה ממשרה מלאה שכן הוכח שהוא נדרש לעבוד כבר בעת שיצא מביתו או בהיותו בדרך לעבודה וזאת לצורך שיחה עם הדיילות עוד במהלך הנסיעה. יחד עם זאת, בית הדין לא השתכנע כי המשיב ביצע את כל השעות הנוספות הנתבעות על ידו ועל כן פסק, על דרך של אומדן, כי המשיב ביצע כ- 20 שעות נוספות בחודש; נקבע כי עמלות מכירה ובונוסים הינם חלק מהשכר הקובע העומד על סך 9,293 ₪; לאחר בחינת העדויות והראיות נקבע כי המשיב זכאי להחזר ניכויי מס בגין "שווי שימוש ברכב", יתרת פיצויי פיטורים, יתרת פדיון ימי חופשה ויתרת דמי הבראה. כמו כן, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. הבקשה וטענות הצדדים 5. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות ועובדתיות שונות המצדיקות ביטולו. בקליפת אגוז טוענת המבקשת כי בית הדין האזורי אישר בהחלטתו קבלת פירוט השיחות שערך המשיב עם דיילות, ואשר הוגש בהסכמת הצדדים, ולמרות זאת, קבע בפסק דינו, כי הפירוט האמור לא הוגש ועל יסוד זה דחה את טענת המבקשת כי המשיב כלל לא שוחח עם הדיילות במהלך הנסיעה; המשיב ציין בתצהירו, כי אם יוכח שלא דיבר, במהלך הנסיעה עם הדיילות והדריך אותן, אז הוא מוותר על רכיב זה; מפירוט השיחות עולה כי המשיב לא שוחח עם הדיילות ולכן לא ניתן היה לפסוק רכיב זה, גם לשיטת המשיב עצמו; בית הדין התעלם מהממצאים והראיות וקבע, בניגוד למוסכם עם המשיב ובניגוד להוראות הדין, כי זמן נסיעה מביתו של העובד אל מקום העבודה, נחשב לזמן עבודה; המבקשת הוכיחה, באמצעות ראיות רבות, כי שילמה למשיב את מלוא זכויותיו. 6. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם תשלם למשיב את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להיפרע ממנו. בקשר לכך נטען כי המשיב, גרוש, שהה תקופה ארוכה בחוץ לארץ וקיים חשש שהוא יעזוב את הארץ לתקופה ממושכת כפי שעשה בעבר ועל כן יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו. עוד נטען כי הסכום שנפסק לטובת המשיב הינו סכום גבוה, ולפי ההלכה הפסוקה גובה הסכום מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו אם פסק הדין יתהפך בערעור. עוד צויין, כי מבוקש לעכב את ביצוע פסק הדין בכפוף להפקדתו בידי בא כוח המבקשת בחשבון נאמנות, באמצעות המחאה בנקאית. 7. המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוען כי יש להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע תחילה לבית הדין האזורי שנתן את פסק הדין, וזאת בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), החלה בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991, ורק אם תדחה הבקשה, תוכל המבקשת לפנות בבקשה דומה לבית דין זה. לפיכך, כך לטענת המשיב, בהעדר החלטה של הערכאה הדיונית, אין ערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה. לגופם של דברים טוען המשיב כי יש להורות על דחיית הבקשה גם לגופה, שכן לא עלה בידי המבקשת להוכיח התקיימותם של שני התנאים המצטברים לבחינת עיכוב ביצוע. לטענת המשיב, סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי ואין כל הצדקה להתערב בו. לטענתו, פסק הדין אינו מסתמך על דוחות שיחות הטלפון, אלא על עדויות הצדדים בדבר נסיעותיו הארוכות לסניפיה השונים של המבקשת ושעות עבודתו הרבות שלא שולמו. עוד נטען כי קבלת הדוחות לאחר הגשת סיכומי המשיב מנעה ממנו לחקור את עדי המבקשת וגם להתייחס לדוחות בסיכומיו. אשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקשת לא פירטה איזה נזק עלול להיגרם לה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. עוד נטען כי המבקשת לא צירפה לבקשתה תצהיר, ולו רק בשל כך דין בקשתה להידחות. כן מציין המשיב כי בית הדין פסק לטובתו זכויות סוציאליות שונות, המעוגנות בחוקי המגן, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. 8. בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומציינת כי יש לדחות את טענת המשיב לעניין חוסר סמכות עניינית וזאת לאור שינוי שנעשה לאחרונה בתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתה, לאור הנוסח החדש של תקנה 467, מקום שהוגשו ערעור או בקשת רשות הערעור ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתה, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום 2.12.13, לאחר כניסתו של תיקון התקנות לתוקף ולאחר הגשת הערעור ביום 26.11.13 ועל כן בקשתה הוגשה בהתאם להוראות הדין. 9. להשלמת התמונה אציין כי בהחלטתי מיום 4.12.13 ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי של תשלום רכיב השעות הנוספות, זאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום שנפסק ברכיב זה. ביום 11.12.13 הפקידה המבקשת בקופת בית הדין המחאה בסך של 10,888 ₪. הכרעה 10. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי. בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין אם לאו: האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב. 11. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן: 12.באשר לטענה בדבר העדר סמכות עניינית - ביום 12.4.13 נכנס לתוקפו התיקון בתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - התקנה), אשר חלה בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. ממועד זה לא חל עוד הנוסח הקודם של התקנה לפיו מקום שערכאה דיונית דחתה בקשה לעיכוב ביצוע, ניתן להגיש את הבקשה לערכאת הערעור והיא דנה בבקשה מחדש. לאור הנוסח החדש של התקנה, מקום שהוגשו הערעור או בקשת רשות הערעור, ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. מעיון בתיק עולה כי אכן ביום 26.11.13 הוגש ערעור על פסק הדין. מכאן, נכון עשתה המבקשת עת הגישה לבית דין זה את הבקשה לעיכוב הביצוע. 13. באשר לסיכויי הערעור - החיוב העיקרי הוא חיוב המבקשת בשעות נוספות. לענין תחולת החוק, הרי שהקביעה לפיה ניתן היה לפקח על עבודת המשיב היא קביעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. יחד עם זאת מסקנת בית הדין כי זמני הנסיעה הם חלק משעות עבודתו של המשיב, כמו גם הטענות לענין ה"אומדן", ראויות לבחינה ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללי יסוד. לגבי יתר הרכיבים לא מצאתי כי סיכויי הערעור לגביהם מצדיקים את עיכוב הביצוע. דמי חופשה ודמי הבראה הן זכויות מכח חקיקת מגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני כשנתיים. גובה השכר הקובע הוא בעיקרו של דבר עובדתי, ובכגון אלה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב. כך גם לגבי דחיית טענות המבקשת בנוגע ליתרת פיצויי פיטורים וכן ניכויי מס; באשר להוצאות משפט - ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בפסיקתן. באשר למאזן הנוחות - למרות שטענות המבקשת בדבר מצבו הכלכלי של המשיב לא נסמכות על ראיות, המשיב לא טען כנגד טענות המבקשת ולא טען כי מצבו הכלכלי יציב או כי ביכולתו להשיב את הסכום הפסוק אם יתקבל הערעור. 14. לאור המקובץ, באיזון שבין סיכויי הערעור למאזן הנוחות - מצאתי לנכון לעכב את תשלום הגמול עבור עבודה בשעות נוספות (להלן - הסכום המעוכב), וזאת בהמשך להפקדת הערובה בגובה הסכום המעוכב ואשר הופקדה זה מכבר על ידי המבקשת בהתאם להחלטתי מיום 4.12.13. 15. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. עיכוב ביצועערעור