קראו דוגמא מהפסיקה בנושא עונש לנהג שיכור: הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום אשר במסגרתן הורשע הנאשם, עולה כי ביום 17.7.12, בסמוך לשעה 13:30, נהג הנאשם רכב בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 1045 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. אחזור על מה שכתבתי היום בעניין דומה (פל"א 6848-11-12 מדינת ישראל נ' פוליאק). העבירה שבה הורשע הנאשם הנה עבירה חמורה ומסכנת חיים. הדברים אמורים במיוחד נוכח ריכוז האלכוהול הגבוה במיוחד שנמצא בגופו של הנאשם בעת הנהיגה (למעלה מפי ארבעה מהרמה המקסימאלית המותרת בחוק). מדיניות הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות מחייבת את בתי המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים, ולא בכדי נקבע בחוק עונש פסילת מינימום לתקופה של שנתיים בגין הרשעה בעבירה זו. בית המשפט העליון חזר והדגיש בשורה ארוכה של פסקי דין כי "כל הנוטל הגה לידיו כאשר הוא תחת השפעת שיכר או סם, נורמטיבי ככל שיהיה, משול הוא למכונת מוות נעה, ועל כך ייענש הוא ביד קשה ומחמירה" (ראו לאחרונה: ע"פ 3284/12 בראנץ נ' מדינת ישראל (29.9.2013)). בתי המשפט מצווים להרים את תרומתם למלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות, ולהחמיר בענישה כדי לבטא את חומרת העבירה ולהשריש בקרב הנהגים נורמה ברורה לפיה אם שותים לא נוהגים. נורמה לגיטימית זו, שהרבה תועלת, היגיון והגינות בצדה, מן הדין שתחדור לתודעת הרבים ומן הראוי שכל הנהגים ינהגו על פיה (תרתי משמע). בבסיס נורמה זו, עומדת ההבנה כי לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, ומשום כך השכרות היא גורם מרכזי לתאונות הדרכים, שכן היא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו" (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 - 164 (1995)). במקרה שבפנינו, הנאשם כאמור נהג ברכב כאשר בגופו נמצא אלכוהול בריכוז העולה פי ארבעה על המידה המותרת לפי החוק. ברמה כזו, מעבר לפגיעה בערנות ושיבוש שיקול הדעת, האלכוהול גורם לאובדן התיאום בתנועות, לבלבול שכלי בולט, לרגשנות מופרזת, לסחרחורת, לחוסר התמצאות וכן להפרעה בראיה (ראו: אחיקם סטולר ויורם פינקלשטיין "שכרות בהשפעת סמים מסוכנים - היבטים מדיקולגליים" רפואה ומשפט 30, 40 (2004)). בכך, יצר הנאשם בהתנהגותו פוטנציאל של סיכון חמור להתרחשותה של תאונה קשה, ולמרבה המזל סיכון זה לא התממש. לפיכך, על הענישה בעבירות מסוג זה לשקף את חומרת העבירה ומידת אשמו של הנאשם, לבטא את סלידת החברה ממעשיו של הנאשם ולהוות גמול הולם על הסיכון לחיי אדם שהוא יצר בהתנהגותו. הדברים אמורים במיוחד בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין אשר העניק את מעמד הבכורה לעיקרון הגמול שבענישה (ראו לעניין זה: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)). חומרת מעשה העבירה משקפת גם את שיקולי ההרתעה אשר מצדיקים החמרה מסויימת בענישה (במסגרת מתחם העונש ההולם), כחלק מן המאבק בתופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו ואשר גובה מדי יום קורבנות בגוף ובנפש. אכן, כפי שטענה התביעה ובצדק, הענישה המתחייבת במקרה כזה צריכה ככלל לכלול מאסר בפועל בנוסף לפסילת רישיון הנהיגה לתקופה ארוכת שנים (ולהרחבה ראו לדוגמא גזר הדין שנתתי בעניין ת"ד 7762-03-11 מדינת ישראל נ' גונצרוב (11.6.2012) - אך ראו פסק דינו של כבוד סגן הנשיא אברהם אברהם בערעור בעניין עפ"ת (מחוזי נצרת) 8701-07-12 גונצרוב נ' מדינת ישראל (2.10.2012)). לפיכך, במאזן השיקולים, סבורני כי מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם עומד על תקופת פסילה בפועל שבין 18 חודשים ל- 4 שנים, בנוסף למאסר - בין מאסר שכולו על תנאי ובין מאסר בפועל של מספר חודשים בודדים (ראו לדוגמא: רע"פ 2508/11 סמולנסקי נ' מדינת ישראל (2011)). ודוק: על גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם (כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), חל דין מיוחד הקבוע בהוראת סעיף 39א (סיפא) לפקודת התעבורה, ולפיו רק בהתקיים "נסיבות מיוחדות" רשאי בית המשפט להורות על פסילה לתקופה קצרה משנתיים. אותן "נסיבות מיוחדות", "אין משמען ניהולם של חיים נורמטיביים גרידא, דבר המצופה מכל אדם ואדם, אלה שנדרש דבר מה מעבר לכך" (ראו: רע"פ 2829/13 מוריאל נ' מדינת ישראל (2013); וכן ראו את פסק דינה של כבוד השופטת הלמן בעניין עפ"ת (מחוזי נצרת) 8276-05-12 מדינת ישראל נ' ממוקה (2012), שם עמדה השופטת הלמן על הגישות השונות של בתי המשפט המחוזיים באשר למשמעות הביטוי "נסיבות מיוחדות" בהקשר זה, ואימצה את הגישה המקלה לפיה הנסיבות המיוחדות אינן חייבות להיות קיצוניות במיוחד). אך באשר לגזירת העונש המתאים לנאשם שבפניי, יש מקום להתחשבות מיוחדת בהמלצות שירות המבחן בעניינו של הנאשם. תסקיר המבחן מתאר את נסיבות חייו הקשות של הנאשם על רקע המשבר הכלכלי והרגשי שחווה לאחרונה ואשר נלוו לו גם בעיות בריאותיות. נסיבות אלה עומדות ברקע של העבירה שנעברה על ידי הנאשם בפרשה זו, ומהוות חלק מהסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירה שעליה הוא מתחרט כיום ומקבל אחריות מלאה. בעקבות הסתבכותו בתיק זה, הנאשם לא היה מוכן להשלים עם מר גורלו והוא פנה מיוזמתו למרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול במקום מגוריו (במסגרת עמותת "אפשר"), לצורך טיפול בבעיית האלכוהול. מדיווח המרכז (נ/1) עולה כי הנאשם משתף פעולה באופן מלא עם גורמי הטיפול וכי הוא מגלה תובנה למצבו ומפגין מוטיבציה לטיפול ולשינוי. הנאשם זקוק להמשך טיפול. לפיכך, שוכנעתי כי מן הראוי במקרה זה לתת משקל מיוחד לאינטרס השיקום של הנאשם - שתועלתו כמובן גם לציבור - ולגזור את דינו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, מבלי להתעלם משיקולי הגמול וההרתעה. יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל (2006): "ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ובטחונו, שיקומו של עבריין מועד תורם לקיומה של ציפייה כי לא יחזור לעולם הפשע. ציפייה זו מקדמת את טובת הציבור ומתיישבת עם אינטרס חברתי רחב. שנית, מבחינת העבריין, השיקום המוצלח פותח בפניו אופקי-חיים חדשים, ולראשונה עולה תקווה כי יוכל לפנות לדרך חיים בונה, שבה יוכל להשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי. ושלישית, מבחינת שירותי השיקום והרווחה, חשוב לטעת את התודעה כי יש טעם ותוחלת בהשקעת משאבים חומריים ואנושיים בפעולות שיקום עבריינים, וכי מקום שפעולות אלה מניבות פרי, ישנה התחשבות בכך בתהליך הענישה וננקטים אמצעים המאפשרים ככל הניתן את הותרת תוצאות השיקום על כנן, בלא העמדתן בסכנה. בנסיבות האמורות, הצורך לשמר את תוצאות שיקומו של המערער בשל מגוון ההיבטים האמורים עשוי להכריע אף את שיקולי הענישה המסורתיים - הגמול וההרתעה; עם זאת, בכל מקרה, יש לשלב את השיקולים הנוגדים בענישה לנוסחה מאוזנת ומידתית שתייחס את המשקל היחסי הראוי למגוון השיקולים וההיבטים מבחינת אינטרס הציבור ואינטרס הפרט כאחד." ברי אפוא כי שיקומו של הנאשם הנו עניין של כלל החברה ואינו אינטרס אישי שלו בלבד. מן הראוי שהנאשם יקבל עידוד להמשיך בדרכו החיובית ומוטיבציה להשלים את הטיפול ולהשתקם עד תום. לפיכך, הטלת עונש מאסר בפועל אינה ראויה במקרה דנן. עברו התעבורתי הנקי של הנאשם במשך 22 שנות נהיגה תומך אף הוא במסקנה זו. עדיין, באיזון הכולל בין שיקולי הענישה, כאשר אין בהליך השיקום של הנאשם כדי לבטל כליל את חובתו לשאת בעונש, יש מקום להרחיק את הנאשם מהכביש ולפסול את רישיונו לתקופה ממשית, הן כגמול על מעשיו והן משיקולי הרתעה ומניעה. אין לקבל את עמדת ההגנה בהקשר זה ולהסתפק בתקופת המינימום של שנתיים הקבועה בחוק. הדברים אמורים במיוחד נוכח ריכוז האלכוהול הגבוה כאמור שנמצא בגופו של הנאשם בעת הנהיגה. ולסיום אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשם טרם השתקם עד תום, אלא שמדובר בפוטנציאל שיקומי בלבד. מנקודת השקפה זו, ניתן לומר כי הקלה בעונשו של הנאשם יש בה משום נטילת סיכון מסויים. אך מענה לקושי זה ניתן למצוא בהוראות סעיפים 16, 17 ו- 20 לפקודת המבחן, אשר מעניקות לבית המשפט סמכות לגזור את דינו של הנאשם מחדש אם יעבור עבירה בתקופת תוקפו של צו המבחן או אם לא ימלא אחר הצו מכל בחינה שהיא. לאור האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 1. אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים. הפסילה תיחשב מיום תחילת הפסילה עד תום ההליכים, קרי מיום 17.7.12 (קיים אישור הפקדה בתיק). 2. 5 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך תקופה של 3 שנים עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה או עבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ויורשע בשל העבירה הנוספת תוך התקופה האמורה או לאחריה. 3. 12 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך תקופה של שנתיים עבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ויורשע בשל העבירה הנוספת תוך התקופה האמורה או לאחריה. 4. אני מצווה על העמדת הנאשם במבחן לתקופה של שנה מהיום. 5. בנוסף, אני מחייב את הנאשם בצו שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 120 שעות, בהתאם לתכנית שתוגש על ידי שירות המבחן לתיק בית המשפט. בית המשפט הסביר לנאשם את משמעות צו המבחן וצו השל"צ והזהירו שאם לא ימלא אחר הצווים מכל בחינה שהיא, או יעבור עבירה נוספת בתקופת תוקפו של צו המבחן, יהיה צפוי לעונש נוסף על העבירה שבה הורשע בתיק זה, והנאשם הביע את נכונותו למלא אחר הוראות הצווים ולשתף פעולה עם שירות המבחן בכל אשר יידרש. 6. הפיקדון על סך 1,500 ₪ שהפקיד הנאשם במסגרת תיק בפ"ת 3247-07-12, יוחזר לחשבונו לפי הפרטים שימסור למזכירות בית המשפט. המזכירות תמציא החלטה זו לשירות המבחן. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתן היום, ה' חשון תשע"ד, 09 אוקטובר 2013, במעמד הנאשם ובא כוחו, עו"ד יניב מנור, ובאת כוח המאשימה, עו"ד שני ברדה. משפט תעבורהשכרות