פסק דין 1. רקע התובעות והנתבע היו צדדים להליך בוררות שהתקיים בפני הבורר עו"ד דן שפר, אשר נסב על שימוש בנכס מקרקעין של הנתבע בשדרות מוריה 12 בחיפה. לאחר שנשמעו ראיות בהליכי הבוררות ובטרם ניתן פסק בורר, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בסכסוך נשוא הבוררות. הסכם הפשרה נחתם בחודש דצמבר 2003, ופסק הבוררות נכתב בחודש ספטמבר 2004 ונשלח לצדדים ביום 29.11.04. התובעות לא הגישו לבורר את סיכום טענותיהן. לטענת התובעות, לאחר חתימת הסכם הפשרה, לא היה מקום להמשך הבוררות ולמתן פסק הבורר , וזאת כיוון שהסכם הפשרה קובע כי כנגד תשלום של 15,000$ וכנגד פינוי הנכס וסילוק חובות הארנונה, יראו הצדדים את הסכסוך כאילו הוסדר והתביעה בבוררות תדחה. לטענת התובעות, הם קיימו את הסכם הפשרה במלואו, הסך של 15,000$ שולם במלואו ובמועד, חובות הארנונה בגין השימוש בנכס הוסבו על שם התובעות והנתבע לא נדרש עוד לשלמם, ואף פינו את הנכס, אם כי לא במועד שנרשם בהסכם הפשרה. לטענת התובעות שינוי מועד הפינוי נעשה בהסכמת הצדדים, כאשר בהסכם הפשרה נכתב כי הפינוי יעשה ב- 31.12.03, בעוד שהנכס פונה בפועל במרץ או באפריל 2004. הנתבע אינו חולק על התשלום לעו"ד אבני, שנעשה בשלמות ובמועד. לטענת הנתבע, הפרו התובעות את ההסכם הן בכך שלא פינו את המושכר עד אפריל 2004 והן בכך שלא סילקו את חובותיהן לעיריית חיפה, כמתחייב מהחוזה. פסק הבוררות שניתן בספטמבר 2004, מחייב את התובעות בתשלום סך של 150,000$ בתוספת מע"מ. לאחר מתן פסק הבוררות הגישו התובעות לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בטענה שהסכם הפשרה קויים ולפיכך אין עוד מקום למתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 09.02.05 כי השאלה אם הסכם הפשרה קויים אינה יכולה להתברר במסגרת בקשה לביטול פסק בורר, שכן מדובר בעניין עובדתי שצריך להתברר בהליך משפטי עצמאי בפני בית המשפט המוסמך. לפיכך הגישו התובעות תביעה זו כאשר השאלה עליה חלוקים הצדדים היא האם הסכם הפשרה קויים, אם לאו. התביעה הוגשה כדי לקבוע שהסכם הפשרה קויים, ועל כן, לפי כוונת הצדדים והסכם הפשרה, אויינו הליכי הבוררות ופסק הבורר עימם, כך שהנתבע מנוע מלפעול על פי פסק הבורר . 2. טענות מקדמיות לגבי אופן ניהול הדיון לטענת התובעות אופן ניהול הדיון והחלטות בית המשפט הכשילו את הוכחת טענותיהם, ראשית בהחלטת בית המשפט שהנתבע יגיש את ראיותיו לאחר הגשת כל ראיות התובעות כולל חקירתן הנגדית ושנית, בדחיית בקשה להגשת קלטת שיחת טלפון כראיה מפריכה. ההחלטה ליתן לתובעות להגיש את כל ראיותיהם, ולהיחקר, בטרם יגיש הנתבע את ראיותיו, באה בעקבות בקשת הנתבע לגילוי ראיות (בש"א 19683/05). בהחלטתי מיום 18.01.06 קבעתי כדקלמן: זו בקשה להורות לתובעות להמציא לנתבע עותקים של תמלול השיחות וכן סרט ההקלטה הנזכר בתצהירה של התובעת, וכן להאריך לנתבע את המועד להגשת ראיותיו. לטענת התובעות, פסיקת בית המשפט העליון מתירה להסתיר ולהפתיע את היריב בחקירה נגדית. לשם כך ציטט את פ"ד סויסה, העוסק בהפתעה של התובע על ידי הנתבע. קבעתי שעל התובעות להסביר כיצד יוגשו הקלטות תוך עמידה בתנאי הקבילות בלי שיוגשו במסגרת ראיות התובעות, ולא קבלתי תשובה על כך. לפיכך, אני משנה את החלטתי מיום 13.7.05 על הגשת ראיות, ומבטל את ההחלטה המורה לנתבע כבר עתה להגיש ראיותיו. התיק יקבע להוכחות, ולאחר שיסתיימו כל עדויות התובעות, יוגשו ראיות הנתבע. כנראה שבדרך זו לא יצליח ב"כ התובעות להגיש את הקלטות כראיה לפני חקירת הנתבע ועדיו, אך אם כך הוא רוצה כך יהיה. הדרך הקבועה בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 היא כי התובע מגיש ראיותיו תחילה, ורק לאחר תום הגשת ראיות התובע, מגיש הנתבע ראיותיו. בתי המשפט הופכים באופן שכיח סדר זה, ומורים על הגשת תצהירי הנתבע טרם נשמעו עדי התובע, מתוך שיקולי יעילות, אולם בתיק שלפני, לאור העובדה שלא ניתן היה להפיק קיצור כלשהוא מהקדמת הראיות, ולאור נסיון התובעות להפתיע את הנתבע בראיות שלא גולו בגילוי מסמכים, סברתי שמן הראוי שהתובעות יביאו תחילה את ראיותיהן ויחקרו עליהן. הקלטת והתמליל, הם שעמדו גם במרכז בקשת התובעות להגיש ראיה מפריכה. בקשה זו נדחתה כיוון שהראיה המפריכה היתה בידי התובעות קודם לעדות הנתבע, וכיוון שהמקרה לא עמד בתנאים שנקבעו בפסיקה להגשת ראיות מפריכות. נימקתי את דחיית הבקשה ולא אוסיף על כך אלא שפסיקת בית המשפט אפשרה הגשת ראיה מפריכה לערעור מהימנות ניתנה בתנאים שבהם הביא הנתבע לראשונה את גרסתו בעדותו ולא ניתן היה לצפותה מראש. כך השופט זילברג בע"א 73/49 ויסרברג נ' חברת מייסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד' 776, 780 (1950) : "נקוט כלל זה בידך: כל שבעל הדין- אם תובע ואם נתבע- חייב (כדי לזכות במשפט) להוכיח את דברי עצמו, מחוייב הוא, בדרך כלל להגיש את ראיותיו בבת אחת, ואינו רשאי לחלקן ולהפסיקן על ידי שמיעת ראיותיו של הצד שכנגד; כל שהוא אינו חייב אלא לסתור את טענת יריבו, מותר לו לדחות את הבאת עדי הסתירה, כולם או מקצתם, עד לאחר סיום פרשת ראיות יריבו, אלא אם כן קיבל על עצמו מלכתחילה להוכיח את שלילת טענתו של ההוא". לאור האמור לא קיבלתי את הבקשה. לאחר שדנתי פעמיים בעניין זה במהלך הדיון, אני סבור כי לא היה צורך להעלות עניין זה בפעם השלישית בסיכומים. ענין זה יבוא בחשבון ההוצאות. בשתי החלטותי אין כדי לפגוע בזכויותיהן הדיוניות של התובעות אשר יכולות היו להגיש את הראיה בכפוף לאמור בהחלטתי בבש"א 19683/05. 3. האם הוסכם בין הצדדים שהתובעות ישארו בנכס עד סיום המשא ומתן? לטענת גב' נורית אלון בתצהירה, קיימה עם הנתבע משא ומתן לצורך הישארות בנכס, כאשר היתה הסכמה מצדו להשארות התובעת בנכס עד תום המשא ומתן. מר רן זילברבוש, שעבד בזמנים הרלוונטים אצל התובעת 1, תמך בגרסה זו, כפי שעולה מהאמור בתצהירו. ואולם, במהלך חקירתו הנגדית הסתבר שמר זילברבוש לא היה מעורב במשא ומתן, ומה ששמע היה כנראה עדות מפיה של גב' אלון ולא מכלי ראשון. כל ידיעותיו של מר זילברבוש נסובו על שיחות טלפון שניהלה גב' אלון עם התובע במשרד שחלקו, ולא ברור מה בדיוק שמע מר זילברבוש מאותן שיחות טלפון, האם שמע את הנתבע ומה נאמר לו ע"י גב' אלון. ש. האם לך אי פעם הנתבע אמר - "אני לא מתעקש על יום מסוים של פינוי, לא אכפת לי אם תצאו היום או בעוד חצי שנה"? שמעת את זה במו אוזניך? איפה ומתי? ת. לא שמעתי את זה במו אוזניי. ש. מי סיפר לך את זה? ת. מי סיפר לי את זה? קודם כל קיבלתי את המידע מנורית, דבר שני, אני מתרכז בסעיף 5 בעניין המשא ומתן שנוהל על השכר דירה להמשך שכירת המקום. בעניין הזה זה מה שדיברנו, שהוא מוכן שנישאר בנכס כנגד הסכום המבוקש. כשאני מדבר בסעיף 5 על כך שהנתבע לא התעקש על מועד פינוי, אני מדבר על כך שמנקודה מסוימת - ה- 1.1.04 - אם איני טועה, ישולם שכר דירה כנגד המקום. ש. את זה שמעת מנורית? ת. כן. ש. אתה יודע מה ההבדל בין שכר דירה לבין דמי שימוש ראויים? ת. לא. ש. יכול להיות שאם אמנם הנתבע אמר מה ששמעת מנורית, שדובר שעד לפינוי שהנתבע דורש ביצועו, אי אפשר לשבת בחינם, שישלמו לפחות דמי שימוש ראויים? ת. יכול להיות, כן. לאור האמור בעדותו, אני קובע כי מדובר בעדות שמיעה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה. מתצהירה ועדותה של גב' אלון עולה כי לגרסתה בין ה- 31.12.03 לבין יום הפינוי, התקיים משא ומתן בינה, כנציגת התובעות, לבין הנתבע, לגבי אפשרות השארות בנכס, ובמקביל ישנה תכתובת בין באי כוח הצדדים, עו"ד לפידות ועו"ד אבני, לגבי תאריך הפינוי ותנאיו. משמע, אף לגרסת גב' אלון, התכתובת שבין באי כוח הצדדים מהווה חלק אינטגרלי מהמשא ומתן שנוהל עם הנתבע, שכן עו"ד לפידות המשיך ליצג את התובעות עד לאחר ה- 01.05.04. מתכתובת שנוהלה בין באי כוח הצדדים עולה כי ב- 01.02.04 פנה הנתבע אל התובעים במכתב שבו הוא דורש מהם לפנות את הנכס, טוען כי אי הפינוי מהווה הפרה בוטה של ההסכם ודורש תשלום דמי שימוש ראויים על הימים בהם התובעות מחזיקות בנכס שלא בהסכמתו. מכתבים דומים נשלחו לתובעות ביום 08.02.04 וכן ביום 09.02.04. בכל אחד ממכתבים אלה נרשם כי הפינוי צריך היה להתבצע ב - 31.12.03 וכי מדובר בהפרת ההסכם. ביום 12.02.04 השיב עו"ד לפידות למכתבים אלה וכתב כי ניתנה הסכמת הנתבע להשארות בנכס עד 28.02.04 בתמורה ל- 500$ לחודש. למכתב זה השיב עו"ד אבני ביום 15.02.04 ובו לא הכחיש את ההסכמה האמורה. ביום 01.03.04 שלח עו"ד אבני פקס לעו"ד לפידות, לפיו התובעות ביקשו עוד שבועיים עד הפינוי, וזאת למרות הבטחתם לפנות עד יום 28.02.04, והנתבע, שנקעה נפשו מדחיות התובעים, ביקשו לבטל את הסכם הפשרה ולחזור להליכי הבוררות, ו"עתה אנו חוזרים אל הבוררות". אף ב- 08.03.04 וב- 14.03.04 שלח עו"ד אבני פקסים לעו"ד לפידות לדרוש את הפינוי והודיע כי השארות התובעות בנכס מהווה הפרת הסכם הפשרה. ב- 17.03.04 הודיע עו"ד לפידות כי מר רוני אלון מודיע שימסור את הנכס נקי ופנוי לידי הנתבע ביום 21.03.04. ביום 25.03.04 שלח עו"ד אבני פקס נוסף לעו"ד לפידות ובו התריע כי עדיין לא נמסרו לידיו מפתחות הנכס. טענתה של גב' אלון בתצהירה ובעדותה כי הנתבע הסכים להשארותם בנכס, אינה עולה בקנה אחד עם האמור במכתבים. לעומת זאת, מעדות הנתבע עולה כי לא הסכים להשארות התובעות בנכס לאחר ה- 31.12.03 וכי הדבר שהיה הכי חשוב מבחינתו היה פינוי הנכס, שכן חשש שלא יוכל להיפרע מהתובעות, אף אם יגיע אתן להסדר מחודש: ש. .... בגין איזה פער היה נראה לך נכון להמשיך ולנהל משא ומתן עם החברות להישארותן בנכס. האם כל פער לא היה מצדיק משא ומתן. ת. צר לי שאני משתמש בלשון בוטה אבל הלקוחות שלך הם סרטן. אני מלכתחילה לא הייתי רוצה אותם שם אצלי. גם אם חותמים איתם על 3,250 כולל מע"מ הם לא ישלמו. הדבר היחידי שהסכמתי לשמוע את ההצעות שלהם היא כי רמזו לי שהם לא יפנו את המקום. אם אתה כעו"ד בא לך לקוח ואתה דורש 1,000 ₪ בשביל ייצוג שלו ויבוא לקוח אחר ויציע לך רק 600 ₪ התשובה ברורה לי את מי אתה תייצג. ש. כלומר אתה בעצם אומר לנו אני לא רציתי אותם מטוב ועד רע במקום הזה יותר, אחרי 31.12.03 ולכן לא קיימתי עם נורית שם שיחה אחרי יום זה שעניינה המשך הישארותם של החברות בנכס. ת. אתה צודק. ש. באופן קטגורי ברור וחד משמעי. ת. כן. ובעמ' 51 לפרוטוקול מעיד הנתבע: ש. מה השבת לנורית כשהיא ביקשה ממך את האישור על קיומו של משא ומתן. ת. אמרתי לה שבודאי לא התקיים משא ומתן אחרי חתימת... בשנת 2004. ש. את זה השבת קטגורית. ת. כן. ש. ולכן אני מניח שגם אמרת לה שאתה לא מתכוון לתת לה שום אישור כזה כי לא היו דברים מעולם. ת. לא היו דברים מעולם. אתה צודק. לטענת התובעות בסיכומיהם, הנתבע חוזר בו מהאמירה לפיה לא קיים כלל משא ומתן עם התובעות, ולפיכך יש לקבל את גרסתן. אני דוחה טענה זו. במהלך חקירתו הנגדית טוען התובע כי בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה במהלך חודש דצמבר, הציעו התובעות הצעות שונות אולם לבסוף לא הגיעו הדברים לידי הסכמה והתובעות נדרשו לפנות את הנכס עד סוף חודש דצמבר. ש. האם זה נכון שגם אחרי חתימת ההסכם נספח א' כמו שלפני חתימת ההסכם על נספח א' היו שיחות בינך לבין נורית. ת. כן. אני חושב שזה מופיע בתצהיר שלי. שוחחתי איתה גם אחרי כן. ממש סמוך לאחר חתימת ההסכם. נפגשתי איתה פעמיים שלוש. בפגישה האחרונה שהיה ברור לכולם שאין מקום שהיא תישאר שם סיכמתי איתה שהיא מפנה את המקום עד סוף חודש דצמבר והיא אמרה לך תשכיר אותו למישהו אחר. ש. זה היה אחרי חתימת ההסכם. ת. כן. בפני העידו הנתבע, גב' אלון מטעם התובעות וכן מר זילברבוש, שעדותו היתה רובה ככולה עדות שמיעה. עמדו אם כן לפני שתי עדויות של בעלי הדין בלבד. עדותה של גב' אלון היתה מתחמקת ואיני מאמין לדברים רבים שנאמרו בה, ואף כי לא ניתן לומר שעדות הנתבע היתה נקייה מפגמים, ואף שב"כ הנתבע לא הכחיש במכתביו את גירסת ב"כ התובעות שהוסכם על דחיית הפינוי עד 28.2.04, לא שוכנעתי שהנתבע הסכים לכך. הוא השלים עם כך בלית ברירה, ולא הסכים. גם אם לא מסכימים, צריך לתאם מתי מקבלים בכל זאת. גירסת הנתבע עולה בקנה אחד עם המסמכים שהוגשו ועם עמדתו ועמדת בא כוחו אף בזמן אמת. לפיכך אני מעדיף את גרסת הנתבע ודוחה את טענת התובעות שהנתבע נתן את הסכמתו להישארותן בנכס אחרי ה- 31.12.03. בכל מקרה, אף אם היתה השלמה עם דחיית הפינוי עד 28.2.04, לא היתה כל השלמה עם דחיית הפינוי לאחר מועד זה, וכאמור במכתבי בא כוח הנתבע, ראה הנתבע את ההשארות בנכס כהפרת הסכם הפשרה, וזאת לכל המועט לאחר יום 01.03.04 ולאור הפרה זו, הודיע על ביטול הסכם הפשרה ביום 01.03.04 ועל חזרה להליכי הבוררות. 4. מתי פינו התובעות את הנכס והאם שילמו דמי שימוש אחרי 31.12.03? גב' נורית אלון, המנהלת את התובעת 1, אלון רוני אינסטלציה ומסחר בע"מ, הצהירה שהנכס שבבעלות הנתבע פונה ביום 01.03.2004. לתמיכה בטענתה זו, צירפה גב' אלון לתצהירה הסכם שכירות בין התובעת 1 לבין מר עודה אחמד לפיו שוכרת התובעת 1 נכס שבבעלותו ברחוב אלמהדי בחיפה כאשר תקופת השכירות היא מיום 01.03.04. לטענת גב' אלון, הנתבע "משך" את מסירת החזקה במושכר עד אמצע חודש אפריל 2004, ורק אז ניאות לקבל את הנכס חזרה. אולם כפי שעולה מחקירתה הנגדית, הנכס נמסר פנוי ונקי רק במהלך חודש אפריל 2004: ש. הנתבע אומר שהחוב עדיין קיים בעירייה. בגין התקופה מ- 1.1.04 ועד שעזבתם, שילמתם כסף לנתבע? ת. שילמתי חשבון מים בגובה 8,000 ₪ לעיריית חיפה במקום הנתבע. אני שילמתי. הוא היה צריך לשלם את חלקו במבנה, אני שילמתי במקומו. זה היה אמור להיות חלק מהכסף, בגין ההישארות שלנו שם בזמן הזה. ש. דמי שימוש שילמתם לנתבע ולא לעירייה? ת. 8,000 ₪ לעיריית חיפה, במקום הנתבע, ובמקום דמי שימוש לנתבע. ש. זה עבור כל החודשים מינואר 04' שבהם הייתם במקום? ת. היינו בינואר ובפברואר. במרץ היינו פיזית במקום אחר, המקום שניקינו את המקום, פינינו את הפסולת. ש. נכון יהיה לומר שב- 28.4 פיניתם ונתתם את המפתחות? ת. נפגשתי עם יוסי במקום במהלך חודש מרץ, המקום היה ריק, לא היה נקי מספיק לטעמו, הוא ביקש ממני שנביא מכולה למקום, שנפנה את כל מה שיש בפנים מבחינת הדברים שרצו להשאיר, כמו מדפים ודברים שרצינו להשאיר, וחשבנו שיהיה בהם שימוש בשבילו, והבאנו אדם, ומכרנו לו, מסרנו ליוסי את המפתח ביום... באמת עשינו מסמך עם הנתבע ביום שקיבל את המפתח, ועליו יש תאריך, ואני לא זוכרת כרגע מהו. ש. זה לא היה במרץ אלא בסוף אפריל. ת. יש לך את המסמך, עו"ד אבני? ש. יש מסמך. ת. עליו כתוב התאריך. אין ספק, כי פינוי נכס משמעו פינוי מכל חפץ ואדם במצב סביר. פינוי אין משמעותו הותרת חפצי התובעות בנכס, אפילו לא מתוך מחשבה שאולי בעל הנכס ירצה לרכוש אותם אף שלא הוסכם על כך. אף גב' אלון מודה כי ביום 01.03.04 לא היה הנכס פנוי ונקי, אלא טוענת כי העסק עבר לנכס אחר. בכך אין די. כדי למלא אחר דרישת הפינוי, יש למסור את הנכס במצב נקי וסביר. זאת, אם בכלל הנכס נמסר, שכן כעולה ממכתבו של ב"כ הנתבע מיום 15.3.04 ותשובת ב"כ התובעות עליו בכתב יד שצורפו לתצהיר הנתבע, "מרשתך טוענת שהיא סיכמה עם זונטג שהמפתחות יימסרו לו ביום רביעי 17.3.04. מה לעשות שזונטג מכחיש זאת הכחשה רבתי וטוען שאיש לא סיכם עמו דבר? הבה נעמיד את שניהם במבחן האמינות. אני מזמין אותך אישית, לשעה שאתה תקבע בלעדית להופיע ביום רביעי 17.3.04 בפתח המושכר..." משמע, עד יום 17.3.04 לא נמסר המושכר. ולפי מכתבו של ב"כ התובעות מיום 17.3.04: " עפ"י הבטחתו של מר רוני אלון הוא ועסקו יעזבו את הנכס של מר זונטאג ביום שישי שבת 19-20/3/04 וימסרוהו (מפתחות ובדיקת הנכס) ביום א 21.3.04.". משמע, מפי התובעות, עד 21.3.04 לא פונה הנכס. אני דוחה איפוא את טענת התובעות כי הנכס פונה ביום 1.3.04. אני מקבל לעומת זאת את גירסת הנתבע שהנכס פונה בסוף אפריל 2004, הנתמכת גם על ידי מכתבו של עו"ד לפידות לבורר מיום 3.5.04 שבו הודיע שנחתם הסכם וכי "ההסדר מתבצע בעליל ובפועל ע"י פינוי הנכס, החזרתו בפועל לידי בעליו...". ב"כ התובעות לא אמר שהנכס הוחזר ופונה. הוא השתמש בזמן הווה, המתאים לגירסת הנתבע. . אשר לתשלום , מלבד דבריה של גב' אלון בעדותה לגבי התשלום העודף לעיריית חיפה (שלא נתמכו במסמך ואין לדעת על מה הם חלים), לא הגישו התובעות ראיות המוכיחות תשלום בגין שהותן בנכס מיום 31.12.03 ועד סוף אפריל 2004. לפיכך אני מקבל את טענת הנתבע כי לא שולמו לו דמי שימוש ראויים. 5. חובות הארנונה לטענת הנתבע, התובעות הפרו את הסכם הפשרה גם בכך שלא שילמו את חובן לעיריית חיפה. לראיה הציג הנתבע דרישת תשלום מאת עיריית חיפה מיום 25.04.07 לפיה חייבת חברת ז.ר.א. מזון בע"מ סך של 132,485 ₪. התובע טוען, כי על פי האמור בהסכם הפשרה היה על התובעות לשלם את החובות לעיריית חיפה, ואין די בהעברת החוב על שמן. לטענת התובעות הן העבירו על שמן את כל החובות שהיו בגין הנכס, ולפיכך עמדו בהתחייבותן כלפי הנתבע, אף אם עדיין לא שילמו את חובותיהן. המסמך אותו הציג התובע מאשש את טענת התובעות לפיה חובות הארנונה בגין תקופת השימוש בנכס הועברו על שם התובעות. העברת החובות על שם התובעות ממלאת את האמור בהסכם הפשרה, שכן מרגע שהחוב מוטל על לתובעות, הן מילאו את חלקן כלפי הנתבע, שאינו חייב בגינו. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבע להפרת הסכם הפשרה בעניין זה. 6. סיכום התובעות הפרו את הסכם הפשרה מיום 11.12.03 בכך שלא פינו את הנכס נשוא המחלוקת עד סוף אפריל 2004. הנתבע ביטל את הסכם הפשרה ביום 01.03.04 לאחר התראות חוזרות ונשנות מיום 01.02.04 שנשלחו ע"י בא כוחו, בהתאם לכך, החל מיום 17.03.04 נדרשו התובעות להגיש את סיכומיהם לבורר על מנת להמשיך בהליך הבוררות, שכן הסכם הפשרה כשל. לפיכך לא היתה מניעה מליתן פסק בורר בספטמבר 2004, שכן הסכם הפשרה הופר על ידי התובעות ובוטל על ידי הנתבע. אני דוחה איפוא את התביעה לקבוע שהסכם הפשרה קויים ועל כן איין את הליך הבוררות. הנתבע רשאי לפעול על פי פסק הבורר שניתן לאחר שהסכם הפשרה בוטל. לענין ההוצאות, בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות. שכר ראוי לישיבת הוכחות הוא סכום בשקלים השווה ל- 1,000 דולר ארה"ב. לסכום זה יש להוסיף את דרך ניהול הדיון והסיכומים. לפיכך אני מחייב את התובעות לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. איני רואה מקום לפסיקת הוצאות לדוגמא. יישוב סכסוכיםמקרקעיןשימוש במקרקעיןבוררות