קראו דוגמא מהפסיקה בנושא סכסוך בין שותפים בנכס מסחרי: מבוא עניינה של תביעה זו בטענות לחוב כספי, שמקורו בהנאה שהפיקו שותפים בנכס, מבלי לחלוק את הנאתם עם היתר. הנכס המדובר מהווה מבנה בן שתי קומות, מרביתו בשימוש מסחרי, הנמצא בבני ברק (להלן: "הנכס"). הזכויות בנכס, שנרכש עוד בשנת 1963, מוחזקות בידי מספר שותפים. אין חולק, כי לתובע 1/10 מן הזכויות, לנתבעים 2/10 מן הזכויות ויתרתן מוחזקות בידי יתר השותפים. הנכס כולל מספר יחידות מסחריות, כאשר המחלוקת שבפנינו מתמקדת בנושא דמי השימוש הראויים רק בגין אחת היחידות המהווה בית מאפה (להלן: "בית המאפה"). הרקע להגשת התביעה שבכותרת זהה לתביעה קודמת שנדונה בפני בת.א 26578/03 ונסתיימה במתן פסק דין ביום 07/02/08 (להלן: "פסק הדין הקודם"). בזה הקודם, נקבעה זכאותו של התובע לתשלום דמי שימוש ראויים לא רק בגין בית המאפה, אלא בגין כל היחידות המסחריות שהוחזקו בלעדית בידי הנתבעים לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד לחודש אפריל 2003. התביעה הנוכחית מתייחסת לחובות שנוצרו מ- 04/03 ועד 11/08. המחלוקת המחלוקת בתיק מתמקדת בשאלת היקף זכאותו של התובע לדמי שכירות ו/או דמי שימוש בגין הנכס לתקופה הנ"ל. דיון והכרעה לנוחות הדיון, נאבחן את הזכאות בהתאם לשנים אליהן מתייחסת התביעה. טענות הצדדים ביחס לדמי השימוש הראויים לשנת 2003 לגבי שנת 2003 טוען התובע, כי יש לקבוע שדמי השכירות יחושבו על בסיס הערכת השמאי שלנג, בגובה של 1,840$ לחודש, לחילופין, בגובה של 1,600$ לחודש (לא כולל מע"מ), לפי חוות דעתו של השמאי חודה ולחילופי חילופין, לפי הקבלות שהוצגו (מוצגים ח', ט' ו- י') בסך של 76,160 ₪. על הערכת השמאי חודה או על הסכום ששולם בפועל לפי מוצג ז', אם תתקבל, יש להוסיף מע"מ לפי טענת התובע. הנתבעת, לעומת זאת טוענת, כי דמי השכירות לשנת 2003 צריכים להיקבע לפי התשלום בפועל. לגרסתה, הוכח, כי התשלום בפועל לא עלה על 1,400$ לחודש. להשקפתה, עולה קביעה עובדתית זו בקנה אחד עם הערכת השמאי, אם לוקחים בחשבון את פערי השטח. לגישתה, הבסיס ההשוואתי שבו השתמש השמאי מטעם התובע הינו שגוי ואין בו כדי להוות אינדיקציה להערכת גובה דמי השכירות הראוי. החישוב שערכה הנתבעת מבוסס על הערכת שטח בית המאפה כולל המחסן, כעומד על 40 מ"ר ואילו דמי השכירות מתוערפים לפי 35$ למ"ר. לדבריה, אין לחשב את דמי השכירות הראויים לתקופה זו בסכום העולה על הסך של 1,333$ לחודש, לאור ההפרדה בין המחסן לבין בית המאפה. בסך הכל מדובר, לגישתה, בסכום של 52,548 ₪ לשנת 2003, מתוכו זכאי התובע לחלק העשירי בלבד. חישוביה של הנתבעת לגבי שטח בית המאפה אינם מקובלים עלי. מטעמי יעילות וחיסכון בזמן לא אפרט את נימוקי כאן, אלא בסוף פסק הדין באופן מרוכז המתייחס למכלול התנהלותה של הנתבעת בתיק. מצד הנתבעת לא הוצג הסכם תקף לתקופה זו וגרסתה להמשך תוקפו של הסכם שתעריפיו נקבעו עוד בשנת 1996, אינה סבירה בעיני. גרסתה של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד, אף עם החומר הראייתי שהוגש מטעמה. לפיכך, יש מקום לקבל הערכה שמאית, כבסיס לחישוב זכאותו של התובע. מתוך האפשרויות הקיימות בפני, נראה לי, כי לתקופה זו ההערכה הסבירה ביותר הינה ההערכה השמאית שהוגשה מטעמה של הנתבעת, בסכום של 1,600$ לחודש. לפיכך, אני קובעת כי דמי השכירות לתקופה זו יחושבו לפי 1,600$ לחודש, על כך יש להוסיף מע"מ כדין. טענות הצדדים לגבי דמי השימוש הראויים לשנים 2004 עד 2008 לגבי התקופה שמאז שנת 2004 ועד לשנת 2008, מקבל בא כוח התובע את הבסיס החישובי המוצג בהסכם שנכרת, לפי מוצג י"ב בין הנתבעת לבין השוכר בנכס. לפי זה, דמי השכירות ששולמו לנתבעת הינם בסיס ראוי לחישוב זכאותו שלו ועומדים על 1,500$ לחודש, בתוספת 8% מן המחזור. דא עקא, כי התובע חולק על הנתונים שמציגה הנתבעת, בקשר לרכיב התשלום הנגזר מהיקף המחזור. בעניין זה טוען בא כוח התובע, כי רב הנסתר על הגלוי וכי הנתבעת לא הציגה את הנתונים האמיתיים לגבי דמי השכירות ששולמו לה ואף השוכר עצמו לא הציגם. איש מהם לא היה נכון להצהיר, כי התשלומים המדווחים במוצג ל"ט, שהוא הכרטסת הממוינת שהומצאה רק לאור צו בית משפט, משקף את מלוא התשלומים שבוצעו. הואיל וכך טוען התובע, כי יש ללמוד על היקף המחזור, ממנו יש לגזור את חישוב דמי השכירות לפי הנתונים שהצליח לקבל מאת הנתבעת ובכל מקום שאלה אינם נראים סבירים או מלאים, יש להעדיף את החישוב המבוסס על ההערכות השמאיות שהוצגו מטעמו. הנתבעת חולקת בסיכומיה על ההערכות השמאיות שהוצגו לתקופה זו. סבורני שלא בצדק. להשקפתי, יש לבחון את חיוב דמי השימוש ו/או השכירות לתקופה זו, על פי ההכנסות בפועל, בהתאם למסגרת החוזית שנקבעה בין הנתבעת לבין השוכר. נדגיש בהקשר זה, כי ככל שהבינותי את טיעוניו של התובע, אין הוא עותר לחיוב כפול. היינו, הן לדמי השכירות הראויים והן להכנסות בפועל, אלא לשני מסלולים אלטרנטיביים של חישוב. אם נבחן את ראיות התובע נגיע לכלל מסקנה, כי הסתמכותו על מוצג ל"ט לצורך קביעת דמי השכירות לשנת 2004 לא הופרכה והיא נראית סבירה. על פיה זוכתה הנתבעת בתשלום דמי שכירות בסך של 2,173$ לחודש לתקופה זו (לדעתי, אין להבחין ביחס לשנת 2004 בין התקופה שעד לחודש מאי ובין התקופה שלאחר חודש מאי בו נכרת הסכם השכירות, שכן דמי השכירות שנקבעו בהסכם הינם אינדיקציה טובה מאד להערכת דמי השימוש הראויים לתקופה שבה החזיקה הנתבעת בנכס גם אם לא הושכר לאחר). הוא הדין ביחס לטענת התובע בעניין דמי השכירות החודשיים שניגבו בשנת 2005 (4,744$) ובשנת 2006 (5,327$) ואף בשנת 2008 (5,000$). לגבי שנת 2007, נראה לי, כי צודק התובע בטענתו לפיה, נתוני הכרטסת המצביעים על תשלום נמוך במיוחד (1,464$) אינם סבירים ולכן יש להתייחס לתקופה זו לפי חוות הדעת השמאית של התובע המעריכה את דמי השכירות החודשיים לתקופה זו על סך של 3,200$. על כל חיוב בדמי השכירות, יחול תשלום מע"מ כדין, בהתאם לחוק. מנגנון ההצמדה ושאלת תיקון סכום התביעה לכל אחד מן הסכומים יש לצרף, לפי טענת התובע, ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית מיום היווצר החיוב. על כך מבקש התובע להוסיף חיוב בריבית פיגורים, לפי סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית. לא מצאתי בנימוקיו של התובע, בתחום זה של מנגנון ההצמדה, כל התייחסות להצדקת פסיקת ריבית הפיגורים על פי חוק ולכן לא מצאתי לזכותו בריבית מסוג זה. יחד עם זאת, זכאי התובע לתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום היווצרותו של כל חיוב ועד לתשלום בפועל. זה המקום להתייחס למחלוקת שנוצרה בין הצדדים בעת הגשת הסיכומים בעניין תיקון סכום התביעה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, לאחר שעיין בסיכומי התובע, כי מכל מקום מוגבל התובע בגובה הזיכוי בפסק הדין על פי סכום התביעה. ב"כ התובע השיב בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמו, כי התביעה הוגשה גם כתביעה למתן חשבונות ולאחר שהתגלה במשפט, כי הסכום המגיע לתובע בפועל גבוה יותר, יש לזכותו בסכום זה ואין הוא מוגבל בסכום התביעה. מכל מקום, הוסיף הוא, כי במקרה ונדרשת הגדלת סכום התביעה, מתבקש בית המשפט לעשות כן בשלב סיכומי התשובה בנמקו את השיהוי בכך שהראיות נתגלו רק בשלב מאוחר. לטענה זו אפשרתי לב"כ הנתבעת להשיב ובתשובתו ציין הוא, כי אין לאפשר לתובע לתקן את תביעתו במסגרת זו, אלא אם כן יותר לנתבעת לתקן את כתב הגנתה ולהביא ראיות מטעמה. חזר התובע על דבריו בסיכומי התשובה והוסיף, כי הנתבעים הם שהרחיבו את יריעת הדיון בעצם הגשת כרטיסיות החשבונאות של בית המאפה ובכך הסכימו, בעקיפין, שאם יתקבלו נתונים אלה, יינתן לכך ביטוי בסעד העולה מהם. ב"כ התובע מוסיף וטוען, כי יש מקרים יוצאי דופן שבהם יינתן סעד בדרך של תיקון כתב תביעה אפילו בשלב של ערעור. בעניין זה מדגיש ב"כ התובע, כי כל העובדות הנחוצות להכרעה הובהרו ומהותית, אין כל צורך בתיקון כתב התביעה. מנקודת מבטו, תיקון כתב התביעה כיום, בהגדלת סכום התביעה בלבד הינו עניין טכני לחלוטין, שאינו מצריך שמיעת ראיות או העלאת טענות חדשות או אחרות. בא כוח התובע מצהיר בשמו של התובע, כי ישלים את תשלום האגרה, בהתאם לתיקון כתב התביעה, בתוך עשרה ימים מהיום שתינתן החלטה המתירה את התיקון. מבחינת הפסיקה קיימת מדיניות מקלה, בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות. פסק הדין המנחה ע"א 359/79 יפה אלחנני נ' מרגליט רפאל, אליו הפניתי מצד התובע, מסכם גישה זו באופן בהיר למדי. עד כדי כך מקל בית המשפט בתיקון כתבי טענות, עד שתיקון מסוג זה אינו נדחה על הסף, אפילו בשלב של ערעור. אלא, שהסטייה מ"דרך המלך", היינו הגשת הבקשה בזמן, בליווי תצהיר, תוך חיוב בהוצאות שנגרמות לצד שכנגד צריכה להיות מבוססת על נסיבות חריגות ודורשת הפעלת שיקול דעת המושפע בעיקר משאלת תום הלב. עוד השווה בעניין זה לרע"א 3385/08 מרקט פלייס נ' טלטל. במקרה שבפני נציין, כי לחובת התובע מדובר בבקשה שהוגשה לראשונה בסיכומי התשובה, שלא על פי הפרוצדורה, היינו, ללא תצהיר תומך וגם התשובה הנוספת שניתנה לא נתמכה בתצהיר. הנסיבות המיוחדות מוצגות בדברי התשובה של בא כוח התובע, כשהוא מציין, כי חשיפת הראיות המבססות את טענת מרשו נעשתה במועד מאוחר, והנתבעים אינם טוענים, כי ברשותם ראיות נוספות, שלו היתה ניתנת להם הזדמנות להציגם, היתה התוצאה משתנה. בנקודה זו, הצדק עם התובע שכן, הנתבעים אכן לא הקלו על מלאכת הבירור, אם לנקוט לשון המעטה והראיות לגבי גובה דמי השכירות נחשפו רק לאחר מתן צווי בית משפט, שחייבו את השוכר להמציא ריכוז של כרטיסיות רישום לגבי הסכומים ששולמו בגין דמי השכירות. עוד אציין בהקשר זה, כי עתירתם של הנתבעים לזימונם של עדי הגנה נוספים שעלתה במהלך הדיונים ולא נענתה, התייחסה לטענות שאותן תיארתי בהחלטה מיום 24/03/13, כחריגה בוטה מחזית הדיון. הנתבעים ביקשו להוכיח, באמצעות אותם עדים, כי התשלומים שהועברו לנתבעת משוכרי בית המאפה, כללו תשלום בגין אפיית פיתות, שסופקו להם מצד הנתבעת. עוד ציינתי בהקשר זה, כי תוספת עדויות, כפי שביקשה הנתבעת לעשות, כיוון שתצהירים אלה יהיו חסרי ערך ראייתי, ללא תצהיר עדות ראשית תומך מטעמה של הנתבעת עצמה, בנקודות אלה שלא נעשה מעולם. מסקנתי מכל אלה הינה, כי צודק בא כוח התובע כשהוא אומר שלא קיימת מצד הנתבעים כל גרסה שיש בה כדי לשכנע שהתייחסות לנתונים שהוצגו בבית המשפט בחריגה מסכום התביעה, תפגע בהם. לחובת התובע יצוין, כי זה היה מיוצג לאורך כל הדיונים ומטעמו לא הוגש תצהיר המסביר מדוע לא הוגשה בקשה מסודרת לתיקון כתב התביעה מיד בתום שמיעת הראיות, טרם מתן הצו לסיכומים. נראה, כי התובע הקל ראש בעניין זה. קושי נוסף שהוצב בפני מצד התובע, מתייחס לכך שלא זו בלבד שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה רק בסיכומי התשובה, אלא שאף בהם לא נקב התובע בסכום התביעה המעודכן. ראוי היה כי בא-כוח התובע יבהיר במסגרת זו, מהו הסכום הנתבע בסופו של יום, ללא זיקה ישירה לסיכומיו, אלא כנתון העומד בפני עצמו, גם אם הוא מבוסס על הסיכומים. אף לאחר שביקשתי את הבהרתו בעניין, לא פירט התובע את האופן שבו חושב סכום התביעה המתוקן והסתפק בהפניות כלליות לסיכומיו, כפי שכבר עשה בסיכומים הראשונים שהוגשו מטעמו. בא-כוח התובע כותב בסיכומיו, כי הסכום המצטבר כחוב ליום הגשת התביעה, הינו סך של 152,000 ₪ (לעומת הסכום המקורי שעמד על 101,000 ₪) והוא כולל בתוכו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית, מיום היווצר העילה ובתוספת ריבית פיגורים. ואולם, אין הוא מבחין בין רכיבי החישוב השונים. מבחינה משפטית, מציגים הפסיקה והחוק במשולב, עקרונות כלליים ומותירים מקום נרחב לשיקול דעת על פי הנסיבות, המשקפות את מידת תום הלב של מי מן הצדדים (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, ע"א 132/85 133/85 אמרופא א.ג נ' ה.ש.י המגדר - תעשיות פלדה בע"מ, ע"א 171/88 דרוקר נ' זכריה). במקרה שבפני, נראה לי, כי השיהוי בהגשת הבקשה, מצד התובע וחוסר הפירוט בעניין הסכומים, הינה תוצאה של רשלנות ולא של זדון ומאידך, עמדת הנתבעת היא עמדה שהוכיחה את עצמה כמניפולטיבית לאורך השנים בהן עסקנו בטיפול בגרסתה. אשר על כן, סבורני, כי היות והנתונים שהוצגו בפני הם נתונים שאין לגביהם גרסה נגדית מצד הנתבעת ואין הם חשודים בהטיה או בחוסר תום לב ויש לאפשר את התיקון, אלא שבהעדר טעם סביר לאיחור יש להתיר זאת, בכפוף לתנאים הבאים: השלמת חיוב האגרה בהתאם למחויב על פי חוק, כאילו עמד הרכיב הכספי בתביעה על הסך של 152,000 ₪ ליום הגשתה. חיוב הוצאות ללא קשר לתוצאות על סך של 10,000 ₪. הערות כלליות לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים סבורני, כי מבחינת מאזן ההסתברות, יש להעדיף את גרסת התובע לגבי היקף הזכאות לדמי שכירות ראויים או דמי השימוש הראויים לפי התקופה. גרסתו של התובע מקבלת חיזוק, בעצם הימנעותה של הנתבעת מלהציג את התשלומים שהועברו אליה מאת השוכרים בתקופות השונות, בצורה מסודרת וגישתה נראתה כמתחמקת לאורך כל ניהול הדיון. עוד אציין במסגרת דברי הסיכום, כי שני הצדדים נגררו שלא לצורך לדיון נרחב בנושא שטח בית המאפה לחישוב; מחד הנתבעת הטוענת, כי התובע מטעה את בית המשפט ומתעלם מכך שבית המאפה מורכב משני חלקים: שטח עיקרי 30 מ"ר ותוספת מחסן בשטח 10 מ"ר, וסך כל שיטחו אינו עולה על 40 מ"ר. מאידך, התובע טוען, כי שטחו הכולל של בית המאפה הינו 46 מ"ר כיחידה אחת וכי אין להעריך את שוויו לדמי שכירות ראויים או לפירות הנכס באופן מפוצל, כפי שמציעה הנתבעת. שאלה זו הוכרעה בהליכים שנוהלו בקשר עם מתן פסק הדין הקודם, כפי שתועד הדבר בפרוטוקול בית המשפט. ההנחה העומדת ביסוד פסק הדין הקודם שניתן הינה, כי שטחו של בית המאפה הינו 43 מ"ר. קביעה זו רלוונטית גם להליך זה ושני הצדדים מושתקים מלטעון כנגדה. מעבר לנדרש יצוין, כי בפועל, כפי שיוסבר בהמשך, מחושבת זכאותו של התובע על בסיס הגביה בפועל של דמי השכירות, כך שמחלוקת מלאכותית זו מאבדת ממילא מתוקפה. לפיכך, לא מצאתי לנכון להתייחס, כאמור, לנושא זה, כמו גם לשורה נוספת של נושאים שהעלתה הנתבעת בסיכומיה, בין היתר בכל מה שנוגע לעצם קביעת זכאותו העקרונית של התובע לדמי שכירות או שימוש ראויים. בכל אלה קיימות קביעות עקרוניות שנעשו בפסק הדין הקודם (כולל התיקון שנעשה בערכאת הערעור) והם בבחינת מעשה בית דין והשתק פלוגתא. הואיל וכך, התעלמתי מכל חלק בטיעוני הנתבעים שיש בו כדי לשלול החלטות קודמות. עוד הנני דוחה את טענות הנתבעת בכל הנוגע לחריגה מתיקון כתב התביעה שהתבקש בנושא עילות התביעה, כהצדקה לטענות החורגות ממסגרת הדיון שהוצגו על ידה. גם לאחר תיקון כתב התביעה, התמקדה המחלוקת שבין הצדדים בשאלת היקף הזכאות ולא בעצם קיומה. קיזוז ההוצאות תמצית טענות הצדדים הנתבעת טוענת, כי בכל מקרה יש לקזז מהחיובים המוטלים עליה את ההוצאות שהוציאה בקשר עם הנכס. לדבריה, ביצעה שיפוץ בהיקף של 117,000 ₪. בעניין זה טוען התובע, כי אין הוא חייב בהוצאות שהוצאו שכן, החוק מחייב אותו לשאת בהוצאות שהוצאו לצורך החזקתם התקינה של המקרקעין וניהולן ואין הוא חייב להשתתף בכל הוצאה שהוצאה. בנוסף, טוען הוא, כי ההוצאות שהוציאה הנתבעת אינן מפורטות כדבעי, חלקן יש לייחס לתוספת בניה שנעשתה על ידה וללא ידיעתו. עוד מפנה התובע לסתירות שנתגלו במסכת הראיות של הנתבעת (סעיף 60 לסיכומים), שם הוא מפנה להסכם שבין הצדדים כמשקף הצהרה בדבר זהות בונה המחסן שהוא שוכר אחר ששכר את החנות לפי מוצג ז', עשר שנים קודם לכן. בא כוח התובע מציע שלא לייחס כל משמעות לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמה של הנתבעת (חוות דעתו של השמאי דוד פרקש), שכן חוות הדעת נעשתה על בסיס ביקור משנת 2010 והוא מתייחס ללא הבחנה, לעבודות שבוצעו על ידי אחרים, במועדים שונים ואין בה כדי ללמד על ההוצאות שהוציאה הנתבעת עצמה. לפיכך, נתבקש בית המשפט לדחות לחלוטין את טענותיה של הנתבעת בעניין ההשקעות שנעשו. לחילופין, טוען בא כוח התובע, כי ערך הציוד שהונח בנכס אינו משתקף נכונה בחוות דעתו של פרקש, שכן מדובר בציוד ישן ומשומש. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנקודה זו הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לזיכויה של הנתבעת בהוצאות כנגד חיובה בתשלום דמי השכירות או השימוש הראויים. בעדותה טוענת, אמנם, הנתבעת, כי השקיעה בבניית מחסן כתוספת לבית המאפה ברכוש ובציוד סכומים של "עשרות אלפי שקלים" כדבריה, דבר שהשביח את הנכס והגדיל את דמי השכירות החודשיים. בעניין זה נסמכת הנתבעת על חוות הדעת שהוגשה מטעמה לפיה שווי עלות השקעותיה בנכס עולה לכדי 216,000 ₪. ואולם, אין הנתבעת זכאית להחזר הוצאות שהוציאה, אלא אם אלה הוצאו לצורך אחזקתם התקינה של המקרקעין וניהולם. במקרה שבפני, אין הנתבעת טוענת אפילו, כי היו אלה הוצאות מסוג אלה הנדרשות לצורך החזקתו התקינה של הנכס. עדותה של הנתבעת בנקודה זו הינה לאקונית וסתמית ואין חוות דעתו של המומחה בנושא זה המעיד על שווין של ההשקעות כדי לבסס את תביעתה בעניין. נזכור גם הנתבעת עצמה טוענת, כי חלק מן ההשקעות הינן מבניות, כך שיוסיפו לערכו של הנכס בעת מכירתו ולכך ממילא תהא הנתבעת שותפה על פי חלקה. ואולם, גם ללא נימוק זה סבורני, כי טיעוניה של הנתבעת בעניין, אשר פעלה במשך שנים על דעת עצמה בנכס ולא ביקשה את הסכמתו של מאן דהוא להחלטות שאליהן הגיעה ביחס לשיפור הנכס אינה יכולה להתקבל. אני דוחה, אפוא, חלק זה של הגנת הנתבעת. חבותו של הנתבע תמצית הטענה בסיכומיו של הנתבע (מי שהיה בעלה של הנתבעת) נטען, כי לנתבע לא היה כל קשר להכנסות שהתקבלו. לדבריו, הנתבעת היא לבדה ניהלה את כל העניינים הפיננסיים ואילו הוא נגרר לתהליך. בינו לבין הנתבעת התנהלו תביעות בבית המשפט לענייני משפחה והם גם חיו בנפרד האחד מן השני, ובחלק מהזמן לא היה כלל מודע לניהול ההליך ולעובדה שהנתבעת מציגה עצמה כמייצגת את טענותיו. לפיכך טוען הוא, כי לא היה צריך להיות צד להליך מן ההתחלה. הוא לא יכול להיות אחראי עבור חוב שהנתבעת חייבת לתובע, בזמן שהוא לא היה צד להסכמים. דיון והכרעה בהליך זה, בניגוד להליך שקדם לפסק הדין הקודם, התפצלה דרכם של הנתבעים. הנתבע, שהיה בן זוגה של הנתבעת, התגונן כנגד התביעה באמצעות ייצוג משפטי נפרד שהעמיד לעצמו במהלך הדיון. באמצעותו טען, כי לא היה צד להסכמי השכירות שנכרתו וכי לא קיבל כל חלק בדמי השכירות ששולמו ולכן אין מקום לחיובו במשותף עם הנתבעת. לדבריו, הודתה בכך הנתבעת עצמה. התובע הגיב לטענה זו בסיכומיו וציין, כי שני הנתבעים הינם בעלי הזכויות בנכס ושניהם כאחת תפסו את החזקה הבלעדית בבית המאפה. בכתב ההגנה המתוקן קיימת התייחסות משותפת לשני הנתבעים והטענה לפיה לא היה הנתבע מעורב בהשכרת הנכס לא הופיעה בו. הואיל וכך, מנוע לטענתו, הנתבע מלהעלות טענות כאלה בשלב זה מבלי לעתור לתיקון כתב ההגנה קודם לכך. הואיל וטענתו זו נדחית והואיל ואין בפיו כל טענה אחרת, יש לראותו כמי שהגנתו חופפת את הגנת הנתבעת וכל האמור לגביה בפסק דין זה חל גם עליו. סוף דבר. התביעה מתקבלת בחלקה, כנגד שני הנתבעים, ביחד ולחוד. הנתבעים יישאו כלפי התובע בחיובים כמפורט: החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2003 - לפי תחשיב של 1,600$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2004 - לפי תחשיב של 2,173$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2005 - לפי תחשיב של 4,744$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2006 - לפי תחשיב של 5,327$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2007 - לפי תחשיב של 3,200$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. החלק העשירי מדמי השכירות לשנת 2008 - לפי תחשיב של 5,000$ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד לתשלום של כל חיוב וחיוב ועד לתשלום בפועל. לכל אחד מהסכומים שנפסקו, יתווסף חיוב מע"מ כדין. מסכומים אלה יש לקזז את החיוב בהוצאות שנקבע לחובת התובע, בסך של 10,000 ₪. הנתבעים יישאו בהוצאות משפט (שכר עדים ואגרה) ושכר טרחת עורך-דין, בסך של 20,000 ₪. דיני חברותשותפותסכסוך