קראו דוגמא מהפסיקה בנושא סוכרת ניצולי שואה: 1. זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 על סירוב המשיבה להכיר באופן מלא במחלת הסוכרת ממנה סובל העורר ואשר מוכר כיום בגין פגימה זו בשיעור של 75% על חשבון הרדיפות. העורר מוכר כנכה בגין שורה של פגימות נוספות לסוכרת. ההליכים הקודמים לערר הנוכחי 2. מחלת הסוכרת של העורר נדונה בעבר פעמיים בפני וועדת העררים: בתיק ו"ע 703/05 עמדה לדיון עצם זכאותו להכרה בגין המחלה והוחלט כי: "לא ניתן לשלול כי המתח הנפשי כתוצאה מאירועי השואה היווה גורם, גם אם לא מרכזי, בהתפתחות או התפרצות המחלה ועל כן נראה כי יש לקבל את הערר בחלקו, כך ש-20% מאחוזי הנכות שייקבעו בגין פגימת הסוכרת יזקפו על חשבון הרדיפות". יוער כי ההחלטה ניתנה לפני פרסום מסקנות וועדת שני. העורר לא ערער על שיעור ההכרה שנקבע לו, אך בשנת 2008 פנה למשיבה בדרישה להכרה מלאה במחלה. בקשתו נדחתה והוא ערר על ההחלטה בפני וועדת העררים בתיק ו"ע 1215/08. הוועדה אישרה את החלטת המשיבה מן הטעם שההחלטה בו"ע 703/05 הינה חלוטה. יחד עם זאת, ראה להלן פסה"ד המחוזי, נאמר בהחלטת הוועדה כי אם המשיבה תקבל תיעוד רפואי נוסף הקושר את מחלת הסוכרת למועד עליית העורר ארצה, תשקול מחדש עמדתה לגבי שיעור ההכרה. העורר לא השלים עם פסיקת הוועדה וערער עליה לביהמ"ש המחוזי- ע"א 1411/09. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן באוגוסט 2011, היינו, לאחר פרסום מסקנות וועדת שני ועל פי הנתונים של העורר נמצא כי הוא זכאי בהתאם לתבחיני וועדת שני, להכרה בשיעור של 75% במקום ה- 20 שקבעה לו וועדת העררים. העורר טען בפני ביהמ"ש המחוזי, כפי שהוא טוען כיום, כי מחלתו התגלתה בסמוך לתום הרדיפות ועוד טרם עלייתו ארצה, ועל כן יש לקבוע לו שיעור הכרה מלא של 100%. גם קביעת ביהמ"ש המחוזי לא סיפקה את העורר והוא הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון- רע"א 8597/11. במסגרת הדיון בבקשה הוסכם בין הצדדים כי העורר יוכל לחזור ולערור בפני וועדת העררים לגבי שיעור ההכרה; להשמיע טענותיו ולהציג כל מסמך או עדות שיימצא לנכון התומכים בגרסתו. עיקרי טענות העורר העורר נולד בשנת 1929 ועבר את מוראות השואה בצ'כוסלובקיה. לפי סיפור הישרדותו ב- 1939 עם פרוץ המלחמה נותק ממשפחתו בהיותו בן 10 בלבד, שהה במחנות ריכוז וסבל מסכת עינויים והתעללויות - ראה סעיף 4 לערר. בשנת 1945 עבר עינויים קשים תוך כדי חקירה ע"י הגסטאפו. לדבריו חלה בסוכרת עוד בשנת 1945, טופל בבי"ח בחו"ל ואח"כ בישראל לאחר עלייתו ארצה ב- 1948. לטענתו היו ברשותו מסמכים המעידים על גילוי המחלה בסמוך לתום המלחמה והוא הציג אותם בזמנו- בשנת 1962, לוועדה רפואית מטעם המשיבה. לדבריו, המסמכים הוחזרו לו והוצגו למשיבה שנית לבקשתה בשנות ה- 80 ומאז נעלמו מתיקו, הוא חזר ודרש אותם אך לשווא. מדבריו עולה כי התיעוד הרפואי המדובר היה עוד מחו"ל, ראה עדותו מיום 24.10.12. בעדותו סיפר כי הובא לבי"ח בחו"ל חולה מאד ובגלל הסוכרת עמדו לקטוע את רגליו. בסופו של דבר ניצל מכך, קיבל תרופה כלשהי והתהלך עם דסקית על צווארו המכריזה על היותו חולה סוכרת. בהגיעו לישראל באפריל 1948 לא גויס לצבא וקיבל תרופות לסוכרת, ובלשונו: "בנמל בדקו אותי בדיקה ראשונית...ואז אמרו לי אדוני יש לך סוכרת גבוהה מאד. אז הייתי בן 17 כל הזמן קיבלתי כל מיני תרופות עד שהתחילו האינסולין..." (עמ' 3 ש' 4). יצויין כי העורר שרת בצבא ואף היה בצבא קבע. לדברי העורר סבל בגלל המחלה מכאבי ראש, התעלפויות ולעתים מאיבוד הכרה. לטענתו, מאז שהציג למשיבה את המסמכים ב- 1962 המשיבה ידעה שהוא סובל מסוכרת אך התעלמה מכך במתכוון. בחקירה הנגדית העורר עומת עם העובדה שאת התביעה הראשונה הגיש רק בשנת 1969 ולכן בלתי סביר שהציג מסמכים ב- 1962 וכן, וזה העיקר, בין המחלות Xט בתביעה המקורית לא הופיעה הסוכרת. הוא הכחיש את הטענה והוסיף כי נשלח עשרות פעמים ע"י המשיבה או ע"י עורך דינו לבצע בדיקות דם בגלל הסוכרת. בחינת שיעור זכאותו של העורר בגין פגימת הסוכרת בהתאם לתבחיני וועדת שני: העורר שייך לקבוצת הניצולים הראשונה. היה בן 16 בתום המלחמה ולפי מסקנות וועדת שני רק אם הסוכרת התגלתה תוך 10 שנים מסיום הרדיפות, היינו עד 1955, זכאי להכרה מלאה במחלה על חשבון הרדיפות. הוא מוכר בשיעור 3/4 מתוך הנחה שהמחלה הופיעה בין 11 ל- 20 שנה מתום השואה - ראה נספח 1 למסקנות וועדת שני. העורר תמך גרסתו כי חלה בסוכרת בסמוך לתום הרדיפות בעדות של פרופ' מיכה רפפורט, להלן עיקרי חוות דעתו ועדותו: חוות הדעת ניתנה על סמך דברי העורר ותיעוד רפואי שהעורר הציג לעד: מסמך רפואי משנת 1967 לפיו נמצאו בבדיקת שתן עקבות סוכרת. לדעת העד, על אף שלא נמצאו בדיקות מוקדמות יותר המעידות על המחלה "אין כל חשיבות רפואית בכך שבדיקות מוקדמות יותר היו תקינות. העובדה שחולה סוכרת מציג מעת לעת רמות סוכר תקינות מטבע הדברים, זה נכון לגבי...כל חולה סוכרת." (עמ' 6 ש' 22). פרופ' רפפורט עמד על דעתו גם לאחר שהוצג בפניו כי בבדיקות בצבא ובבדיקה משנת 1975 לא היה אזכור לסוכרת. כמו כן התבקש להתייחס לאשפוז של העורר בבי"ח ולניתוח שעבר מבלי שנזכרה בתיעוד הרפואי מחלת הסוכרת, והשיב כי ככל הנראה מדובר ברשלנות הממסד הרפואי שהתעלם ממחלת העורר, ראה עמ' 6-7 לפרוטוקול. המומחה התבקש לציין איזה טיפול קיבל העורר וזאת לאור האמור בחוות דעתו כי: "מאז שלקה בסוכרת בשנת 1945 וגם בהמשך במהלך שנות ה-60 וה-80 המשיך מר X לדבריו לקבל טיפולים תרופתיים מגוונים למחלת הסוכרת ברור לכן שרמות סוכר יכולות היו להיות אצלו בתחום התקין במהלך השנים מאז 1945 ועד היום." (סעיף 7 לחווה"ד). תשובת העד היתה כי הדברים נאמרו מפי העורר שלא ידע ולא זכר איזה תרופות לקח בשנות החמישים וכי אין להוציא מכלל אפשרות שפעילות גופנית ואורח חיים תקין, ללא היזקקות לתרופות, איזנו את רמות הסוכר. עוד הוסיף: "מאד נפוץ שישנם הרבה חולים שמסתובבים ולא מביאים את דבר מחלתם לרופאים", ראה עמ' 7 ש' 13 ואילך. פרופ' רפפורט העלה השערות נוספות לגבי היעדר אזכור מחלת הסוכרת והטיפול התרופתי לאיזונה בשנים הרלוונטיות: העורר נטל תרופות שאדם אחר לקח עבורו או לקח תרופות אך "אף אחד לא ידע על זה" (עמ' 9 ש' 16). עוד טען המומחה כי בדיקות וטיפול לא היו זמינים בשנות החמישים וחולים לא דיווחו על המחלה (עמ' 9 ש' 12; עמ' 10 ש' 13) ואף ניתן להניח שהסוכרת של העורר "היתה על אש קטנה והיא נהנתה מטיפולים פשוטים, אין דינה כמחלה שדורשת אינסולין" (שם ש' 22). דיון סיכום התיעוד הרפואי הנמצא בתיקו של העורר: האזכור הראשון למחלה הוא משנת 1967 - עקבות סוכר בשתן. בשנים 1965- 67 העורר אושפז שלוש פעמים בגלל אבנים בכליות וב- 1965 אף נותח להוצאת אבן בכליה השמאלית. בכל האשפוזים רמות הסוכר שנבדקו היו תקינות ולא נרשם שמדובר בחולה סכרת המקבל תרופות למחלה. בחומר שהתקבל מהצבא נמצא כי בשנות השבעים הוא נבדק מספק פעמים בשל תלונות על התקפי כאב ראש מלווים לעיתים בסימנים נוירולוגיים. גם ברישומים אלה לא נזכרה מחלת הסוכרת. עוד עולה בשנים 1974 ו-1980 העורר הגיע לחדר מיון בגלל מיגרנה ופריצת דיסק וגם בתיעוד רפואי זה לא אוזכרה מחלת סוכרת. המסקנה היא כי בחומר הרפואי שהועמד לעיוננו לא נמצא כל רישום מלפני 1967 המעיד על קיום מחלת סוכרת. טענת העורר כי היו בידו מסמכים התומכים בטענתו כי חלה כבר ב- 1945 ואלה נעלמו מתיקו, אינה מקובלת עלינו. ראשית משום שבתביעה המקורית שהוגשה ב- 1967 העורר לא ציין היותו חולה בסוכרת וכן לאור דברי ביהמ"ש המחוזי בתיק 1411/09 בעמ' 4 ש' 29 שאמר בהתייחס לטענה זו: "במסמך שצורף על ידי המערער, כתביעה לתגמול לאחר המועד הקובע, לא מצויינת הסכרת. כך גם במסמך תביעה לתגמול, ככל הנראה מתחילת שנות ה- 60, הנושא חותמת של אותו עו"ד אשר המערער טען כי מסר את המסמכים לידיו, מתוארות תופעות שונות וכן מחלות שונות, אולם, זכרה של הסכרת לא בא ביניהם". גם בעדותו ובחוות דעתו של פרופ' רפפורט לא מצאנו תימוכין לטענת העורר על הופעת המחלה עד שנת 1955. ברי כי רופא, מומחה ככל שיהיה, הבודק את החולה בשנת 2013 אינו יכול לקבוע ממצא רפואי כי המחלה הופיעה כבר ב- 1945 ללא כל תיעוד רפואי התומך במסקנה זו. חווה"ד ניתנה על סמך דברי העורר בלבד ועל כן איננו סבורים כי היא שוללת את קביעת רופאי המשיבה. ההסברים שקיבלנו מפי פרופ' רפפורט לאי מודעות המערכת הרפואית למחלת העורר, הם בגדר השערות בלבד אשר בחלקן אינן עולות בקנה אחד עם דברי העורר עצמו. כך למשל העורר ציין כי מחלתו אובחנה בכל חומרתה כבר בעת עלותו לישראל בשנת 1948. עוד סיפר כי קיבל טיפול תרופתי וערך בדיקות תכופות. דברי העורר, להבנתנו, אינם מתיישבים עם הסברה כי המחלה היתה "על אש קטנה" כדברי המומחה וניתן להניח כי פעילות גופנית ואורח חיים מוקפד איזנו את המחלה ולכן העורר לא נזקק לתרופות ואין רישומים על מחלתו במערכת הרפואית עמה בא במגע באותן שנים. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו פגם בהחלטת המשיבה להכיר בפגימת הסוכרת בשיעור 75% על חשבון הרדיפות, החלטה התואמת את תבחיני וועדת שני ואנו דוחים את הערר. זכת ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד. סוכרתניצולי שואה