קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ניתוח במיניסקוס ביטוח לאומי: 1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 25/12/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה את נכותו היציבה של המערער בשיעור 0% מיום 1/4/11 ("ההחלטה"). 2. עניינו של המערער הוחזר לוועדה, בתוקף פסק דין מיום 20/10/12 (ב"ל 12- 01- 4035), שניתן בהסכמת הצדדים ("פסק הדין"). על פי פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס לחוות הדעת של ד"ר טיטיון מיום 2/12/10 ותקבע, לאחר עיון בה, האם יש בה כדי לשנות מקביעתה. 3. טענת הערעור העיקרית היא שטעתה הוועדה משלא קבעה למערער נכות בתחום האורטופדי, בשיעור 10%, לפי פריט ליקוי 48(2)(ז)(IV), התואם מצב לאחר ניתוח במיניסקוס. לטענת המערער, הוועדה לא בדקה מחדש קיומו של דלדול שרירים, אלא הפנתה לממצאי בדיקתה הוועדה הקודמת, אולם הוועדה הקודמת ציינה כי קיים דלדול שרירים. עוד נטען כי הוועדה קבעה כי שינויים ניווניים הופיעו קודם לתאונה, אולם לא עמד בפניה צילום ממועד קודם לתאונה. 4. לטענת המשיב, הוועדה קיימה את הנחיות פסק הדין, היינו התייחסה לחוות הדעת של ד"ר טיטיון, באופן מפורט ונרחב, ולא נפל בהחלטה כל פגם משפטי. נטען כי הוועדה הסבירה שממצאיו של ד"ר טיטיון שונים משמעותית מהבדיקה בוועדה, אשר לא מצאה דלדול שרירים. המשיב הוסיף וטען שהוועדה קבעה כי מבחינה רנטגנית מדובר בשינויים ניווניים קודמים, ולא בפגיעה טראומטית הקשורה לתאונה. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 5. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. 6. ביום 25/12/12 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לכירורגיה ומומחה לטיפול נמרץ. הוועדה ציינה כי חוות הדעת של ד"ר טיטיון ניתנה ביום 2/1210, ואילו הוועדה הרפואית לעררים דנה בעניינו של המערער כשנה מאוחר יותר. הוועדה הסכימה עם ממצאי טווח התנועות שמצא ד"ר טיטיון, אולם חלקה על ממצאיו בנוגע לדלדול שרירים. הוועדה הסבירה כי "דלדול השרירים שנמדד על ידי ד"ר טיטיון שונה משמעותית מהבדיקה בוועדה שלא מצאה דלדול, ואילו ד"ר טיטיון מצא דלדול של 4 ס"מ". 7. נדחית טענת המערער ככל שהיא מתייחסת לקביעת הוועדה בנוגע לדלדול שרירים. ראשית, הוועדה רשאית הייתה להסתמך על ממצאי הבדיקה שערכה למערער ביום 2/8/11, שכן על פי הוראות פסק הדין לא הונחתה הוועדה לבדוק את המערער מחדש. שנית, דין הוא שממצאים שונים, מהווים הנמקה ברורה והתייחסות מספקת לחוות דעת או לקביעה רפואית שונה מזו של הוועדה. אסביר: עיון בהחלטת הוועדה הקודמת, מיום 2/8/11 מעלה, כי "לא נמצא דלדול בשרירי הירך. ההיקפים היו 44 ס"מ שנמדדו במרחק 10 ס"מ מעל הקוטב העליון של הפיקה. בשוק השמאלי נמצא דלדול של 1 ס"מ לעומת צד ימין" ההדגשות הוספו - א.ק.). עינינו הרואות, בעוד שד"ר טיטיון מצא דלדול של 4 ס"מ בשרירי הירכיים, הוועדה מצאה היקפים זהים. בעוד שד"ר טיטיון מצא דלדול של 3 ס"מ בשוקיים, הוועדה מצאה דלדול של 1 ס"מ בשוק השמאלי. דלדול של 1 ס"מ אינו בהכרח מקנה נכות, כאשר לא יכול להיות ספק שמדובר בפער בין הממצאים שמצא ד"ר טיטיון בחוות דעתו לבין ממצאי הוועדה בבדיקתה מיום 2/8/11. מכאן, שדין טענת ערעור זו להידחות. 8. הוועדה המשיכה ואבחנה בין שני מקרים: מצב לאחר כריתת מיניסקוס כאשר מופיעים שינויים ניווניים, המהווים אינדיקציה להפרעות בתפקוד, שאז המצב תואם נכות בשיעור 10%, לבין מקרה שבו מדובר במצב לאחר כריתת מיניסקוס ללא סימנים קליניים אובייקטיביים, שאז יש להתייחס אל הפעולה כפעולה מוצלחת. בעניינו של המערער, לדעת הוועדה, ניתן להעריך שבמשך השנה שחלפה ממועד מתן חוות הדעת של ד"ר טיטיון ועד מועד הבדיקה בוועדה, חל שיפור לגבי השינויים הניווניים הנראים בצילום של שתי הברכיים. הוועדה הוסיפה וציינה כי המערער בן 57, והופעת שינויים ניווניים לא קשים מאפיינים את גילו ולא בהכרח מופיעות הפרעות בתפקוד. 9. מקובלת עלי טענת המערער בנוגע לקביעת הוועדה שמבחינה רנטגנית השינויים הניווניים הופיעו קודם. לדעת הוועדה, אין לייחס את השינויים הניווניים הנראים בצילום לפגיעה במיניסקוס, מאחר שלאור הממצאים הרנטגניים השינויים הניווניים הופיעו קודם לכן. אלא שלא עמדו לעיון הוועדה צילום רנטגן, או מסמך רפואי אחר, שקדם למועד התאונה. לפיכך, נפל פגם בהנמקת הוועדה ביחס למסקנתה כי השינויים הניווניים קדמו לפגיעה במיניסקוס. משמדובר בדיון שהוחזר לוועדה מכוח פסק דין, יש להורות על השבת עניינו של המערער לדיון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש. 10. לאור האמור לעיל - הערעור מתקבל בזאת. עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר מראשיתו. פרוטוקולים של ועדות רפואיות לעררים קודמות לא יונחו בפניה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת. המערער יזומן להופיע בפני הוועדה, גם באמצעות באת כוחו. 11. המשיב יישא בהוצאות המערער בגין הליך זה בסך 3,000 ש"ח, אשר ישולמו לידי המערער בתוך 30 ימים מעת שיומצא למשיב פסק הדין. 12. לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. ניתוחמיניסקוסביטוח לאומי