קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ניצול שואה שתביעתו בגרמניה נדחתה: זהו ערר על החלטת המשיבה לדחות תביעתו של העורר להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). העורר נולד בשנת 1930 בעיר דיסלדורף שבגרמניה. בגלל רדיפות הנאצים ברח בשנת 1933 עם משפחתו מגרמניה לבלגיה ומשם עלה בשנת 1935 לא"י. ב- 2011 הגיש תביעתו למשיבה ונדחה מן הטעם כי מאחר והיה תושב קבע בגרמניה אותה עזב לאחר 31.1.33 (תאריך עליית הנאצים לשלטון), היה עליו להגיש תביעתו לגרמניה בהתאם לסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ואינו יכול לתבוע לפי חוק הרדיפות. טענות העורר: טענתו העיקרית בפנינו היא כי בשונה מניצולים אחרים שתביעותיהם נדחו ע"י המשיבה בנסיבות דומות, הוא הגיש בעבר תביעת פיצויים לגרמניה לפי החוק הגרמני אך נדחה. באת כוחו ובתו של העורר עו"ד X, טענה כי תביעתו המוצדקת של אביה בגין נזקי גוף ונזקים נפשיים נדחתה בגרמניה בגלל רשלנות מצד עוה"ד שייצג אותו - עמ' 2 ש' 2-3 לפרוטוקול. לגישת העורר, לאחר שמיצה זכותו להגשת תביעה לשלטונות גרמניה ונדחה, קמה לו זכאות לקבלת תגמולים לפי חוק הרדיפות משום ש"לא יתכן שלא יקבל לא פה ולא פה." (שם עמ' 1 ש' 24). העורר נסמך בטיעוניו על פס"ד של וועדת העררים בחיפה: ו"ע 48270-05-11 גרשון צלרמאיר נ' משרד האוצר. טענה נוספת מצד העורר מצאנו בפנייה ששלחה באת כוחו למשיבה ביום 7.2.12; העורר והוריו לא ישבו ישיבת קבע בגרמניה וחיו שם בסטאטוס של פליטים פולניים. עו"ד X לא חזרה בטיעוניה בפנינו על טענה זו ועל כן לא נייחס לה משקל. כמו כן נציין כי באי כוח הצדדים לא הגישו לוועדה כל חומר הקשור לתביעת העורר לגרמניה. במישור העובדתי אנו נסמכים, אפוא, על הנתונים שמסר העורר בתביעתו למשיבה ועל דברי באי כוח הצדדים בפנינו. דיון א. המחלוקת בערר זה היא משפטית בלבד. מלשון סעיף 1 לחוק הרדיפות (הגדרת "נכה") וההלכה הפסוקה, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, אין מנוס מדחיית הערר ולא נוכל לאבחן מקרהו של העורר ממקרים דומים אחרים מהטעמים שנפרט בהמשך. ב. הוראות החוק הרלוונטיות: סעיף 1 לחוק הרדיפות מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, וזו לשון החוק: "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה; סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956, אשר תוקן ב-1965, קובע תנאי זכאות לפיצויים לנרדפי הנאצים: "(1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף (א) .... (ב) .... (ג) לפני 31/12/1952 היגר, הועבר או גורש ומקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו, ליום 31.12.37 או בשטח השיפוט של העיר דנציג... (2) הגירה במשמעות חוק זה היא גם במקרים בהם הנרדף, לפני 8.5.45, מהסיבות המנויות בסעיף (1), העביר את מקום מגוריו או את שהותו הקבועה משטח הרייך בגבולותיו מיום 31.12.37 או מהעיר דנציג...". הפסיקה דנה בהזדמנויות רבות בהחלת סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני על ניצולים החיים בישראל והיחס בינו ולבין חוק נכי רדיפות הנאצים. בכל פסקי הדין נקבע כי מי שהיה זכאי לתבוע את גרמניה בהתאם לסעיף 4 לחוק הגרמני, אינו נכנס לגדר החוק הישראלי, משום שהסכם השילומים לא מנע ממנו לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה, ראו למשל ע"א 2608/03 מחוזי ת-א הרצוג חיים נ' הרשות המוסמכת: "אין חולק על כך שמי שנכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק הגרמני אינו נכנס לגדר החוק הישראלי שכן חרף הסכם השילומים יכול היה לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה"; וכן ע"ו 41179-07-11 גפן נ' משרד האוצר; ו"ע חיפה 49119-12-10 יצחק וגרהוף נ' הרשות המוסמכת. זוהי ההלכה העוברת כחוט השני בכל הפסיקה הישראלית. ג. פסה"ד בעניין גרשון צלרמאיר (ראה לעיל, ) עליו נסמך העורר, אינו יכול לסייע לו וההיפך הוא הנכון. באותו עניין הגיש העורר תביעה לגרמניה במסגרת סעיף 4 הנ"ל ונדחה, אך סיבת הדחייה לא הובאה בדיון בפני וועדת העררים למרות שהמשיבה התחייבה לעשות כן. הוועדה סברה כי לסיבת הדחייה משמעות מכרעת כי "...אם נדחה העורר בגרמניה משום שלא נרדף או משום שאין לו עילה או משום שלא הוכיח את תביעתו...מאידך, אם נדחתה תביעת העורר...משום שלא היתה לו עילת תביעה ישירה או בשל שאלת נתינות וכיוצ"ב קרי לא היתה לו זכות לתבוע את גרמניה, אזי לא מתקיימים התנאים שבסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ולכן רשאי העורר להגיש תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים...". הוועדה סברה כי מאחר והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה להמצאת חומר מתורגם מגרמניה יש בכך לחזק "המסקנה כי אין בהחלטת הדחייה (של התביעה בגרמניה- ר.ג) משהו שפועל כנגד העורר." בשונה מהנסיבות בצלרמאיר, בענייננו אין חולק, כעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, כי לעורר היתה זכות תביעה לפי החוק הגרמני ותביעתו נדחתה לגופה מטעמים כאלה או אחרים, אך לא בשל היעדר עילת תביעה שהיא הנקודה המכרעת בשאלת זכאותו לתבוע לפי חוק הרדיפות. הוועדה בחיפה חזרה על עמדתה בערר נוסף: ו"ע 22704-08-11 לימור נ' משרד האוצר. באותו עניין העורר הגיש תביעה לגרמניה, חזר בו, הגישה שנית ונדחה. וכך פסקה הוועדה בעניינו: "משאין מחלוקת כי העורר ישב בגרמניה ישיבת קבע בזמן השואה ומשעלה שלא נדחה בגרמניה בטענת סף לפיה החוק הגרמני לא חל עליו אלא נדחה בגלל התנהלות שלו ושיקולים או אירועים הקשורים ברשויות הגרמניות או בעניינים דיוניים בגרמניה הרי לא ניתן לסטות מן הכלל." ד. לסיום, נייחד מספר מילים לטענת העורר כי אין זה צודק להותירו ללא כל פיצוי בגין נזקיו הבריאותיים בשל הקורות אותו בתקופת השואה, וזאת, מטעמים הנעוצים בפרשנות משפטית. לצערנו, העורר אינו היחיד המוחרג מתחולת חוק נכי רדיפות הנאצים אשר מלכתחילה לא נועד לפצות את כל ניצולי השואה, ותקצר היריעה מלפרט את הסיבות ההיסטוריות-משפטיות שהביאו לגיבוש הוראות החוק שזו תוצאתן. וועדות הערר ובתי המשפט ערים לתוצאה קשה זו, אך כפי שנאמר ע"י בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין בפסק דין רע"א 9244/05 שרה הרץ נ' הרשות המוסמכת שהתייחס למערערת תושבת גרמניה שתביעתה למשיבה נדחתה: "הטענות אותן מעלה המבקשת מובנות, אך חורגות מתחום היכולת השיפוטית, ולא בכדי לא צלחה דרכה בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט המחוזי מאותו טעם עצמו. לשונו של המחוקק מפורשת ביותר בהקשר דנא, ומשאין המבקשת באה בגדרה, ובכל הרצון הטוב, אין בידי בית המשפט להטיל על המדינה חבות כספית שהמחוקק לא הטיל, ואדרבה, החריג אותה במפורש.". למרבה הצער, פסק הדין בעניין הרץ ניתן לפני 7 שנים ועדיין המצב המשפטי נותר על כנו. התוצאה המשפטית המתחייבת מהחוק והפסיקה לא תמיד מובנת ומקובלת על ניצולי שואה שלא הצליחו עד היום, לעת זקנתם, 70 שנה אחרי ששרדו את מוראות השואה, לקבל פיצוי על סבלם מכל מקור שהוא. אולם נוכח המצב המשפטי ידי הוועדה כבולות ואיננו יכולים לסייע לעורר מקום שהמחוקק לא ראה לנכון לעשות זאת. כל שנותר הוא לקוות, יחד עם הניצולים, לשינוי בחקיקה שייעשה בעתיד הקרוב. הערר נדחה, מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד. ניצולי שואה