פסק דין בפני תביעה שהוגשה על-ידי התובעים, בה עתרו לחיוב הנתבעת בתשלום יתרת פיצויים המגיעים להם, לטענתם, בגין הפקעת חלק ממקרקעין שבבעלותם, הכל כמפורט בכתב-התביעה ובנספחים לו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובעים הנם הבעלים (לפי החלקים המפורטים בפנקס הזכויות, המתנהל בלשכת רישום מקרקעין בפתח-תקוה) והמחזיקים של חלק מחלקות 49 ו-274 בגוש 6587, ששטחן הרשום הנו 78,183 מ"ר (להלן: "מקרקעי התובעים"). מקרקעי התובעים ממוקמים בצומת רעננה מזרח, בצמוד לשכונת מגורים ולתוואי כביש מס' 4, והם שימשו בעבר לעיבוד חקלאי סעיפים (1 ו-2 לתצהירו של תובע מס' 1, אשר צורף לכתב-התביעה המתוקן, להלן: "התצהיר הראשון"). יוער, כי מטעם התובעים הוגשו שני תצהירים, אותם ערך תובע מס' 1, הראשון - התצהיר האמור והשני - לוטה לבקשה בש"א 11067/03 (להלן: "התצהיר השני"). לבקשת בא-כח התובעים, שני התצהירים שימשו כתצהירי עדות ראשית מטעמם (עמ' 1 לפרטיכל ישיבת 29.6.03). ב"כ הנתבעת ויתר על חקירת המצהיר לגבי תצהיריו (עמ' 2 לפרטיכל) ועל-כן, נחשבות העובדות הכלולות בתצהירים אלו, כעובדות שלא נסתרו. כך אתייחס אליהן גם להלן. ב. מרבית מקרקעי התובעים הופקעו, בשלבים, החל משנת 1957, על-ידי משרד הבינוי והשיכון, מחלקת עבודות ציבוריות (להלן: "מע"צ"), וזאת, על-פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (להלן: "הפקודה"), כמפורט להלן (נספח ב' לתצהיר הראשון): (1) על-פי הכרזה לרוחב 40 מ', שפורסמה בק"ת 876, מיום 26.2.1957, הופקעו 17,060 מ"ר ממקרקעי התובעים, לצרכי כביש מס' 4 (ראו הטבלה שבסעיף 5 לתצהיר הראשון, כאמור); (2) על-פי הכרזה לרוחב 50 מ', שפורסמה בק"ת 1616, מתאריך 20.8.64, הופקעו 1,064 מ"ר נוספים ממקרקעי התובעים, לצרכי כביש מס' 4; (3) על-פי הכרזה למטרת מחלף, שפורסמה בק"ת 5521, מיום 6.5.93, הופקעו 22,760 מ"ר נוספים ממקרקעי התובעים, לצרכי מחלף רעננה דרום; ג. בשלושת ההפקעות האמורות, הופקעו בסך-הכל 41,887 מ"ר (להלן: "מקרקעי התובעים שהופקעו"), מתוך 78,183 מ"ר, אשר הוו מקרקעי התובעים. ד. הנתבעת שילמה למר דרדשתי לוגמן ז"ל (אביהם ומורישם של תובעים מס' 1-4), בגין ההפקעות האמורות (למעט 25% מהשטחים המופקעים), פיצוי בסך של 3,344,890 ₪, לפי המועד הקובע 6.5.93, על סמך שומת השמאי הממשלתי, מר אור לוי, מיום 7.9.95, אשר העריך שווי מקרקעי התובעים שהופקעו, ב- 160 ₪ למ"ר למועד הקובע האמור, לפי יעוד חקלאי (ראו נספחים ג' ו-ד' לתצהיר הראשון). לתובעים מס' 4-5 שולם פיצוי שסכומו לא הובא בפני, אשר שולם לפי אותה הערכת שווי. 3. המחלוקות א. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא בשאלת שווי מקרקעי התובעים שהופקעו, לצורך קביעת הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה, ועל-פי איזה יעוד יש לחשבם. מחלוקת זו עברה תהפוכות, אותן אפרט להלן, לשלמות התמונה. ב. על-פי כתבי-הטענות, שני הצדדים הסכימו, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין מקרקעי התובעים שהופקעו, לפי שוויים (ערב ההכרזה בדבר ההפקעה) כקרקע חקלאית עם פוטנציאל. כאשר המועד הקובע, בהתייחס אליו יש לבצע ההערכה, הנו 6.5.93 (המועד בו פרסם שר הבינוי והשיכון צו בדבר תפישת החזקה, בין היתר, במקרקעי התובעים שהופקעו, על-פי תכנית מח/54/ב', למטרת מחלף, קרי, מטרת דרך) (להלן: "המועד הקובע"). המחלוקת בין הצדדים נסבה, באותו שלב, סביב טענת התובעים, כי בקביעת שווי מקרקעי התובעים שהופקעו, יש להביא בחשבון את הפוטנציאל שלהם, בהתחשב בתכנית רע/1/262, אשר (לו אושרה) היתה מאפשרת, בין היתר, בניה למגורים על מקרקעי התובעים שהופקעו (ראו, סעיף 1, עמ' 3 וסעיף 4, עמ' 4-5, לחוות-דעתו של השמאי ארז כהן מטעם התובעים, להלן: "שמאי התובעים"). ג. הסכמת הנתבעת לחישוב הפיצויים המגיעים לתובעים, כאשר מתייחסים למקרקעי התובעים שהופקעו, כאל מקרקעין שיעודם, ערב ההפקעה האחרונה, היה חקלאי עם פוטנציאל, נבעה מהנחיה שקיבל שמאי הנתבעת (מר אור לוי) מעו"ד שרה גרינברג, היועצת המשפטית של מע"צ (ראה נספח ג' לתצהיר הראשון). ד. יוער. תכנית מח/54/ב' פורסמה לראשונה ברשומות, למתן תוקף, ביום 15.3.93. בדיעבד הסתבר, כי בפרסום זה נפלו פגמים וביום 4.8.94 (י"פ 4236), פורסמה התכנית בשנית, למתן תוקף. בין לבין, ביום 6.5.93, פרסם שר הבינוי והשיכון צו בדבר תפישת החזקה במקרקעין נשוא התכנית. כאמור, עו"ד גרינברג, הנחתה את השמאי הממשלתי (ככל הנראה נוכח המחלוקת אילו משני המועדים למתן תוקף הוא הקובע), לבצע הערכת הפיצויים המגיעים לתובעים, לפי מועד ההכרזה על תפישת החזקה במקרקעין נשוא התכנית, היינו, 6.5.93 (אותו הגדרנו כבר כמועד הקובע). ה. בינתיים, ניתן על-ידי בית-המשפט העליון (ביום 28.5.02) פסק-דין, ברע"א 8228/98, ע"א 189/01, 201/01 סימה גורנת ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" ואח', בו נקבע, "כי המועד הקובע לצורך הכרעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 הוא 15.3.93 - מועד הפרסום הראשון של התכנית". ו. הקביעה האמורה, הביאה לשינוי בעמדת הנתבעת לגבי המועד והאופן בו יש לשום הפיצויים בגין מקרקעי התובעים שהופקעו. בעקבות זאת, הגישה הנתבעת, ביום 9.9.02, לתיק בית-המשפט, חוות-דעת נוספת מטעמה, של השמאי ראובן מאירוביץ, מיום 2.9.02 (להלן: "חוות-דעת מאירוביץ"). לפי חוות-דעת זו, מאחר שתכנית מח/54/ב' שינתה את יעוד מקרקעי התובעים לדרך, לפני פרסום ההכרזה מיום 6.5.93, יש לקחת בחשבון, לענין קביעת הפיצויים המגיעים לתובעים בגין מקרקעי התובעים שהופקעו, את שווי האחרונים, לפי יעוד לדרך ולא כפי שנעשה. ז. בא-כח התובעים התנגד נחרצות להגשת חוות-דעת מאירוביץ, מיד עם הגשתה (ראו עמ' 4 לפרטיכל הדיון בפני הרשם, ביום 10.9.02), בין היתר, בטענה כי מדובר בשינוי חזית מצד הנתבעת. כך המשיך הוא לטעון, במהלך הדיון (ראה פרטיכל ישיבת 10.3.03) ובסיכומיו, שם אף הוסיף לענין זה טענת השתק. ואילו בא-כח הנתבעת הצדיק תחילה הגשת חוות-דעת מאירוביץ, בכך, שקביעת בית-המשפט העליון (ס"ק ה' לעיל), אשר ניתנה בחודש מאי 2002, לא היתה לנגד עיני הנתבעת, עת הסכימה לפצות את התובעים לפי הקריטריונים נשוא הנחיית עו"ד גרינברג, כאמור. עם זאת, בסופו של יום, ויתרה הנתבעת על טענתה האמורה (לקביעת שווי מקרקעי התובעים המופקעים לפי יעוד חקלאי ללא פוטנציאל) בסיכומים שהוגשו מטעמה (סעיפים 1 ו-2). ח. לפיכך, נותרו הצדדים חלוקים בשאלה, אם בהערכת שווי מקרקעי התובעים שהופקעו, לצורך קביעת הפיצויים המגיעים להם, היה על הנתבעת לקחת בחשבון את פוטנציאל שינוי היעוד שלהם, כפי שזה בא לכלל ביטוי בתב"ע רע/1/262 האמורה - כגרסת התובעים, ואם כן, מהי הערכת שווי זו. ט. השאלה השניה השנויה במחלוקת בין הצדדים הנה, האם נושאים הפיצויים להם זכאים התובעים ריבית דולרית, ובשיעור של 11% לשנה, החל מהמועד הקובע ועד מועד התשלום בפועל, או לחילופין, הפרשי הצמדה ו"ריבית ריאלית" - כטענתם (סעיף 16 לכתב-התביעה המתוקן וסעיפים 21-22 לסיכומיהם), או שמא הם אך נושאים הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964 - כטענת הנתבעת. י. השאלה השלישית השנויה במחלוקת בין הצדדים הנה, זכות התובעים לפיצוי נוסף, בגין "החזרי מס והוצאות", כטענתם (סעיפים 19-20 ו-25 לסיכומיהם). 4. שווי מקרקעי התובעים המופקעים: א. אין חולק, כי על הפקעת מקרקעי התובעים חלה הפקודה. סעיף 8(2) לפקודה קובע, כי "סכום הפיצויים ייקבע לפי הסכם בין הרשות (קרי, כל מי שמורשה על-ידי שר התחבורה לקנות חזקה על קרקע ולבצע עבודות עליה - ראו סעיפים 2 ו-4 לפקודה - ר.מ.) ובין בעל הקרקע...". בהעדר הסכם כזה, או כאשר קיימת מחלוקת לגבי סכום הפיצויים, קובעת הוראת סעיף 8(3)(א) לפקודה, כי בית-המשפט יפסוק לגבי חובת תשלום הפיצויים ואת סכומם. סעיף 9(ב) לפקודה, קובע את אופן קביעת הפיצויים במקרה כזה, כדלקמן: "בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות כדלקמן: (א) בית המשפט לא יביא בחשבון את העובדה שהקרקע נרכשה בכפיה; (ב) בהתחשב עם המותנה כדלקמן יקובל כשוויה של הקרקע, אותו סכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י מוכר מרצונו הטוב, בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה - (I) יעריכם לפי השווי שימצאנו בית המשפט כשוויה של הקרקע על הבסיס הנ"ל בתאריך שבו נתפסה על ידי הרשות, כשתפיסה זו חלה לפני תחילת תקפה של פקודה זו, ואילו בכל מקרה אחר - בתאריך שבו יכלה רשות לתפוס אותה עפ"י הוראות פקודה זו, בלי לשים לב אל כל השבחות או עבודות שנעשו בקרקע לאחר כל תאריך כזה ע"י רשות או ע"י הבעלים או ע"י כל אדם אחר; ..." ב. שמאי התובעים לקח בחשבון בחוות-דעתו את השלכות תכנית רע/1/262, אשר מטרתה היתה, שינוי יעוד המקרקעין אליהם התייחסה, לרבות מקרקעי התובעים, מקרקע חקלאית לאזור מגורים. כך הבהיר שמאי התובעים בחוות-דעתו: "תכנית רע/1/262 התכנית מהווה תכנית מפורטת... הומלצה להפקדה בועדה המחוזית... בישיבה...מיום 4/3/86...יוזם התכנית - הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה. התכנית לא הופקדה ע"י הועדה המחוזית עקב התערבותה של מע"צ ודרישתה לשינויים בגבולות התכנית בגין הדרך העתידית המתוכננת על-ידה. מטרת התכנית: שינוי תכנית מתאר מקומית...שינוי יעוד מקרקע חקלאית לאזור מגורים א'...: ...התכנית קובעת לאזור מגורים א' הוראות בניה כדלקמן: ... בשנת 1990 הוחל על פי החלטת הממשלה לתמרץ תכנון למגורים ואושר חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה), התש"ן 1990. במסגרת חוק זה הוכנו תכניות רבות למגורים, הציפיות לשינוי יעוד באזורים דומים גברו, ועם זאת עלו מחירי הקרקעות." (עמ' 4-5 לחוות-הדעת, סעיפים4-6). בהמשך ציין, כי תכנית מח/54/ב' "גרמה לפגיעה בשווי הקרקע שבנדון וחיסלה כל פוטנציאל שהיה טמון בה" (סיפת סעיף 7 לחוות-דעת התובעים). בסיכומו של דבר, הגיע שמאי התובעים לכלל מסקנה, כי שווי מקרקעי התובעים המופקעים, למועד הקובע (6.5.93), היה 82.75 דולר של ארה"ב למ"ר. למסקנתו זו הוא הגיע, בין היתר, לפי אלו: מיקום מקרקעי התובעים ורציפותם, פגיעת ההפקעה בכל חטיבת הקרקע, יעוד חטיבת הקרקע על-פי תכנית רע/1/262 (אזור מגורים א'), הערכת מס רכוש למקרקעי התובעים (225 ₪ למ"ר), היות מקרקעי התובעים גובלים בשכונת מגורים צמודי קרקע, עסקאות דומות, גובה הפיצוי שנפסק בפרשה דומה (ת.א. (ת"א) 165/97 פרלמן נ' הועדה המקומית רעננה (כב' השופט טלגם, ס"נ), מיום 29.6.99 (לא פורסם), להלן: "פרשת פרלמן"), שם נקבעו פיצויים (בגין אותה תכנית מפקיעה ולגבי מקרקעין סמוכים למקרקעי התובעים) בסכום של 75 דולר של ארה"ב למ"ר. ג. אשר לחוות-הדעת אשר הוגשו מטעם הנתבעת. אמנם הנתבעת הגישה שלוש חוות-דעת מטעמה, לענין שווי מקרקעי התובעים המופקעים. ברם, לגבי קבילות כל אחת מהן, העלו התובעים טענות מוצדקות. אפרט. חוות-הדעת הראשונה, מטעם הנתבעת, זו של המודד המהנדס מ' ויקטור, הוצאה מתיק בית-המשפט, בהעדר התייצבות מצדו לחקירה נגדית לגביה (ראו החלטתי מיום 29.6.03, עמ' 9 לפרטיכל אותה ישיבה); חוות-הדעת השניה מטעם הנתבעת, היא זו שערך אינג' עוזי קמר ז"ל, מיום 16.8.01. מאחר, שלמרבה הצער, האחרון הלך לבית עולמו עוד לפני מועד הדיון, ונבצר מבא-כח התובעים לחקרו לגביה, לא ניתן לסמוך עליה, כטענתם. אכן, בהעדר הסכמה מצד התובעים לאפשר לנתבעת לסמוך על חוות-דעת אינג' קמר ז"ל, אף ללא אפשרות חקירה נגדית לגביה, אין מנוס אלא לקבוע, כי זו אינה קבילה (ראה בדומה, לענין תצהיר, כאשר המצהיר נפטר בטרם היה סיפק בידו להחקר בחקירה נגדית לגביו - ר"ע 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד נד(2) 529, 533); חוות-הדעת השלישית מטעם הנתבעת, היא חוות-דעת מאירוביץ. חוות-דעת זו מחולקת לשניים. בחלקה הראשון, מציין השמאי, כי "חוות דעתו של השמאי המנוח קמר, מקובלת עלי באופן עקרוני, בכפוף להסתייגויות...". בחלקה השני, מביע שמאי זה דעתו, כי יש לשום מקרקעי התובעים שהופקעו, לפי יעודם כדרך (ולענין זה בלבד נחקר בחקירה נגדית על-ידי ב"כ התובעים, בטרם שינוי עמדת הנתבעת לענין זה. עמדה, שכאמור, נזנחה על-ידי הנתבעת). נותר חלקה הראשון של חוות-דעת מאירוביץ, אשר בה, לפי המצוטט לעיל, מאמץ השמאי את חוות-דעתו של אינג' קמר ז"ל. דא עקא, שלאימוץ זה התנגד ב"כ התובעים, מפאת סתמיותו. אכן צודק ב"כ התובעים בטענתו, כי אין להתחשב בחוות-דעת מאירוביץ, ככל שהיא מאמצת את חוות-דעתו של אינג' קמר ז"ל. אך נימוקי אחר. מצהיר חייב להביא בתצהירו את כל אותן עובדות שמבקש הוא להוכיחן, ואינו רשאי לערוך תצהיר על דרך של אזכור, או הפניה למסמך אחר - ואם עשה כן, תצהירו פסול ולא יתקבל (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 717; ע"א 210/60, 478/60 עזבון המנוח אשר לויצקי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד טו 491; ע"א 610/68, הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, פ"ד כג(1) 410, 414; וע"א 16/89, "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729, 736-737). הוא הדין בחוות-דעת מומחה, המהווה גם תצהיר, ומאותם טעמים כאמור. לפיכך, לא ניתן לסמוך על חוות-דעת מאירוביץ, בחלק המאמץ את חוות-דעתו של אינג' קמר ז"ל. ולבסוף, אף צודק ב"כ התובעים בטענתו, שהנתבעת אינה יכולה לסמוך על הערכת השמאי המחוזי הממשלתי, מר אור לוי, אשר על-פי שומתו שולם לתובעים פיצוי בגין ההפקעה, נוכח העובדה שהנתבעת לא דאגה להתייצבותו לחקירה נגדית, על מנת שיצדיק שומתו (אשר שמה את מקרקעי התובעים המופקעים ב-160 ₪ למטר). ד. לפיכך, נותרה חוות-הדעת שמאי התובעים לבדה, מבלי שבידי הנתבעת חוות-דעת אחרת (אשר ניתן לסמוך עליה) לסתרה, כפי שטען בצדק ב"כ התובעים. בנסיבות אלו, תמוהה התנגדותה הנחרצת והעקבית של הנתבעת, למינוי מומחה מטעם בית-המשפט לקביעת השווי המדובר, על אף שב"כ התובעים עתר לכך יותר מפעם אחת ואף המשיך להיות נכון לכך, בהגינותו, בכל עת, אף לאחר הגשת סיכומי הצדדים. אין לנתבעת אלא להלין על עמה לענין זה. ה. נשאלת השאלה, האם בדין לקח שמאי התובעים בחשבון, בהערכתו את מקרקעי התובעים, את פוטנציאל שינוי היעוד המתייחס לתכנית רע/1/262. ו. אליבא דבא-כח הנתבעת, בסיכומיו: ראשית, אין לקחת בחשבון,לענין הערכת שווי מקרקעי התובעים, את תכנית רע/1/262, כמצביעה על פוטנציאל לשינוי יעודם, מאחר שהתכנית האמורה לא הגיעה מעולם לכלל הפקדה, היא "נדונה ברשויות התכנון בתאריכים 3/87-3/86 - ומאז נדחתה ונגנזה - למעלה משש שנים לפני ההפקעה נשוא הדיון! והכל הוא מפרט בחוות דעתו הוא!" הכוונה לשמאי מטעם התובעים - ר.מ.) (סעיף 4 לסיכומי הנתבעת). לפיכך, טען הוא, ולאור הלכת בית-המשפט העליון, לפיה ניתן לייחס משקל משמעותי לפוטנציאל עתידי של המקרקעין, רק אם הסיכוי לשינוי היעוד בתכנית בנין עיר החלה על המקרקעין הנו ודאי, או שניתן לצפות למימושו בעתיד הנראה לעין; שנית, שמאי התובעים התעלם, לטענתו, מתכנית רע/2000 שהיתה בתוקף במועד הקובע, אשר מייעדת מקרקעי התובעים לחקלאות בלבד ומאפשרת בניית מבנים חקלאים בלבד; שלישית, שמאי התובעים התעלם מכך שבמועד הקובע, כעשרים אחוז מכלל מקרקעי התובעים המופקעים היו מיועדים לדרך, שנים לפני כן, וחלו על מקרקעי התובעים מגבלות קשות של קווי חשמל והמצאם ברדיוס המחלף; רביעית, העסקאות עליהן מבסס שמאי התובעים שומתו, נערכו כולן במועדים בלתי רלבנטיים לענין (האחת, למעלה משנה לפני ההפקעה והאחרות, כשנה ומחצה-שנתיים לאחר ההפקעה); חמישית, התבססות שמאי התובעים על שומת השמאי המכריע בפרשת פרלמן מוטעית, שכן השמאי האמור קבע את שווי המקרקעין שם ללא כל נימוק שהוא; שישית, התבססות שמאי התובעים על הערכת שווי מקרקעי התובעים לצרכי מס רכוש מוטעית, שכן שומה זו אינה מבוססת על הערכה כלשהי לצורך תשלום מס. שהרי מדובר במקרקעין שהיו פטורים ממס רכוש. ז. אשר לטענתה הראשונה של הנתבעת, כי אין להתחשב במקרה דנן בפוטנציאל השינוי הגלום במקרקעי התובעים שהופקעו, נוכח הצפייה - במועד הקובע -לאישור תכנית רע/1/262, ועליית מחירי מקרקעי התובעים, אשר האחרונה הביאה. ברע"א 4487/01 ועדה מקומית רחובות נ' לוסטרניק (טרם פורסם), עמ' 6-8 לתדפיס (סעיף 7 לפסק-הדין) (מפי כב' השופט א' לוי), נקבע: "שווי השוק של מקרקעין יכול להיות מושפע ממספר רב של גורמים, כמו מיקומם, טיבם ושטחם, אך לעתים נודעת השפעה לגורמים נוספים, כמו גורמים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, מדיניים, דתיים ורבים אחרים. עם זאת, נדמה כי לגורמי התכנון השפעה מכרעת, באשר אלה קובעים את פוטנציאל המקרקעין ואפשרויות הניצול הגלומות בהם. שוויה של קרקע המיועדת לבנייה אינו כשוויה של קרקע חקלאית, ושוויה של זו אינו כשוויה של קרקע המיועדת לצורכי ציבור. עם זאת, עשוי שוויים של מקרקעין להשתנות בתגובה לציפיות לשינוי תכנוני, ולאו דווקא לשנוי התכנוני-סטטוטורי עצמו. ובמלים אחרות, עצם הידיעה על אפשרות הכנתה של תוכנית עשויה להשפיע על ערך המקרקעין, והשאלה היא איפוא, אם נכון לייחס משקל לציפיות מסוג זה, ולאלו מהן, ודוק: ציפיות לשינוי ייעוד תכנוני יכולות לצמוח ממספר רב של גורמים, ולאו דווקא מתקווה לאישורה של תוכנית מסוימת. עמד על כך הנריק רוסטוביץ' בספרו "היטל השבחה", הוצאת אוריאן (1996) בעמוד 272: 'ציפיות לשינוי תוכנית יכולות להתעורר בעקבות נאום בחירות של ראש רשות מקומית, בעקבות הצהרת מדיניות חדשה של שר השיכון והבינוי, בעקבות קבלת החלטה של מנהל מקרקעי ישראל וכיוצא באלה. קרקע חקלאית הגובלת באזור בנוי, עשויה לעורר ציפיות להפיכתה לקרקע עירונית. אישור תוכנית מתאר ארצית או תוכנית מתאר מחוזית מעורר ציפיות לאישורן של תוכניות מפורטות. הודעה על הכנת תוכנית לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965, מעוררת ציפיות לאישורה תוך מספר שנים. גלי עלייה, האצה או האטה של פעילות כלכלית, עליית מפלגה זו או אחרת לשלטון, אלה ואחרים עשויים להשפיע על שוק הנדל"ן'. לסוגיה זו התייחס גם הנשיא שמגר בע"א 483/86 יעקב (אוטו) בירנבך נ' הועדה המקומית לתכנון, פד"י מב(3), 228, שם נדונה תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה: 'הפוטנציאל התכנוני של נכס מקרקעין אשר 'נפגע' על ידי תוכנית, איננו מגולם אך ורק בתוכנית המיתאר, אשר חלה עליו עובר לכניסתה לתוקף של התוכנית הפוגעת. אינפורמציה תכנונית רלבנטית מצוייה גם בתוכניות צפויות, המיועדות לחול על המקרקעין. המדובר בסיכוי להרחבת אפשרויות הניצול של המקרקעין, למשל, על דרך של שינוי יעוד או הגדלת אחוזי בנייה, ובלבד שהסיכוי האמור איננו קלוש ורחוק אלא ודאי, או שהוא לפחות בגדר צפייה סבירה בנסיבות העניין' (שם, בעמ' 233). העולה מהאמור הוא, כי את 'שווי השוק' של מקרקעין יש לבחון מבעד למשקפיו של אותו 'קונה מרצון' אלמוני, כאשר הדגש הוא על המידע שהיה בידיו ומערכת צפיותיו מהמקרקעין שהוצעו לו ערב אישורה של התכנית המשביחה (ראו ע"א 133/83 מרכז מסחרי בני פ.י. בע"מ נ' מינהל מקרקעי, פד"י מ(4), 154, 157; אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, הוצאת מירב, מהדורה שישית (2001), עמוד 362; דפנה לוינסון-זמיר, "פגיעות במקרקעין על ידי רשויות התכנון", האוניברסיטה העברית תשנ"ה-1994, בעמוד 377; ומאמרו של י' לוי, היטל השבחה - עקרונות החוק ופרשנות, בטאון לשכת שמאי מקרקעין בישראל, גיליון פ"ז (87), אוקטובר 1981, עמ' 59). מטבעם, רבים הם שלבי התכנון ואף מתישים, ועל כן הם נמשכים זמן ניכר. עובדה זו גורמת לכך שהידיעה על קיומם של הליכי התכנון הופכת לנחלת רבים, ובעקבות כך מתעוררת אצל בעלי עניין ציפייה ואף נכונות להשקיע, ומכאן ועד לעלייה במחירי הקרקע הדרך קצרה. אישורה של התוכנית ההופך את הצפייה למציאות, גורם לעליה נוספת בערך המקרקעין, אם כי נראה שחלקה הארי של העלייה התרחש כבר בשלבים של הציפייה לאישורה של התוכנית." [ההדגשות שלי-ר.מ.] דברים אלו יפים אף לענייננו. התובעים הוכיחו, באמצעות חוות-דעתו של השמאי מטעמם, אשר לא נסתרה על-ידי הנתבעת, כאמור (לא באמצעות חוות-דעת נגדית ולא באמצעות חקירת מומחה התובעים, שכן זה כלל לא נחקר על-ידי בא-כח הנתבעת בנושא זה), כי במקרה דנן, הגם שתכנית רע/1/262, אותה יזמה הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, לא הופקדה לבסוף, נוכח התערבות מע"צ (כמצוטט לעיל בס"ק ב' לעיל), הרי שזו יצרה צפייה לשינוי יעוד המקרקעין, ובעקבות זאת גרמה לעליית מחירים ובפרט, על רקע תמרוץ הממשלה לתכנון בניה למגורים. במסקנתו זו סמך גם שמאי התובעים על דברי כב' השופט טלגם בפרשת פרלמן הנ"ל (אשר התייחסה לחלקה אחרת בגוש 6587, בו נמצאים מקרקעי התובעים),שם קבע (בעמ' 9 לתדפיס), כי: "...יש ליתן לתכנית רע/262/1 שווי פוטנציאל, שהקרין על שווי חלקתו של התובע, שווי שהיה מתממש אלמלא תכנית מח/54ב'...אשר גרמה להקפאת אישורה של התכנית." לא הובא לידיעתי כי הוגש ערעור על פסק-הדין האמור. זאת ועוד. שמאי התובעים היה ער לקיומן של התכניות האחרות (כמו תכנית רע/1/1א, תכנית מתאר מחוזית תממ/3 ותכנית מתאר רע/2000) והגבלותיהן, עם זאת הגיע למסקנה שהגיע. לפיכך, יש לראות באמור בחוות-דעת זו, כהוכחה מצד התובעים, לצפייה הריאלית שיצרה תכנית רע/1/262 לאישורה, עובר להפקעה האחרונה (מכח תכנית מח/54/ב'). ח. טענת ב"כ הנתבעת, כי תכנית רע/1/262 נגזנה שש שנים לפני ההפקעה דנן - הנה טענה עובדתית, ששומה היה על הנתבעת להוכיחה, וזאת לא עשתה, בין במישרין (באמצעות חוות-דעת מטעמה) ובין בעקיפין (באמצעות חקירה נגדית של שמאי התובעים). גם טענת בא-כח הנתבעת, לפיה שמאי התובעים התעלם מתכנית מתאר רע/2000, אשר יעדה מקרקעי התובעים לחקלאות בלבד, אין בה ממש, שכן זו נלקחה על-ידו בחשבון, כאמור. אשר לטענת בא-כח הנתבעת, כי לא נלקחו בחשבון על-ידי שמאי התובעים מגבלות מקרקעי התובעים (היות 20% מהם מיועדים לדרך, קווי חשמל שבתחומם והמצאם ברדיוס המחלף). שמאי התובעים השיב בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת, משהוצגה לו השאלה אם ידוע לו כי 20% (היינו, 4400 מ"ר) ממקרקעי התובעים היו מיועדים לדרך - כי לא ידוע לו על כך. מדברי השמאי מאירוביץ בנושא זה יש להתעלם, מהסיבות שכבר תארתי. צודק ב"כ התובעים בטענתו (סעיפים 4 ו-5 לסיכומי התשובה), כי הנתבעת לא הוכיחה התשתית העובדתית העומדת מאחורי טענתה זו ודי בכך להביא לדחיתה. ט. אשר לטענת בא-כח הנתבעת נגד הסתמכותו של שמאי התובעים על הערכת מס רכוש לגבי מקרקעי התובעים. לטענתו, כאמור, ניתן להתחשב בהערכות מס רכוש, אך ורק כאשר הן נערכות לביסוס דרישה לתשלום מס, ולא כקביעה סתמית ולא מבוססת על שומה או הערכה כלשהי. אכן טענה זו מוצדקת והתובעים - או השמאי מטעמם - לא הצביעו על מה מבוססות הערכות מס רכוש למקרקעי התובעים (שם הן נשומו, לאחר השגה, לשנים 1990 ו-1991 ב- 225 ₪ למ"ר; ראו נספח ז' לתצהיר הראשון). יתר על-כן, הערכת שמאי התובעים את שווי מקרקעי התובעים למועד הקובע (6.5.93), היינו, 82.50$ למ"ר, מהווה תרגומם של 225 ₪ לדולרים, במועד הקובע (השער היציג של דולר של ארה"ב, במועד הקובע היה 2.724 ₪). כאמור, אין בסיס להסתמכות, בנסיבות המקרה, על הערכת מס רכוש, בכלל ולתרגום הערכה זו (המתייחסת לשנות המס 90' ו-91') כחלה גם במועד הקובע - 6.5.93 - זמן רב לאחר מכן, בפרט. י. אשר להיות הערכת שמאי התובעים מבוססת, בין היתר, על מחיר עסקאות במקרקעין בעלי נתונים דומים. אופן זה של קביעת שווי, הוא המקובל בשמאות מקרקעין. שמאי התובעים הביא דוגמאות לעסקאות שנעשו בשטחים חקלאיים ברעננה, מחודש אפריל 92' - מרץ 95', כאשר המחיר למ"ר נקבע בין 75.80$ ל- 104$ (עמ' 8 לחוות-דעתו). הוא הוסיף וציין (בסעיף 10 לפרק ז', עמ' 9 לחוות-הדעת), כי מדובר ב"עסקאות בקרקעות חקלאיות שהיו בהליך תכנוני כמו החלקות שבנדון, דהיינו, שבהתייחס אליהן הוכנו תכניות מפורטות אשר הומלצו להפקדה ע"י הועדה המקומית רעננה". לא מצאתי ממש בביקורת בא-כח הנתבעת על רלבנטיות עסקאות אלו, ובפרט לא לגבי זו מחודש מרץ 92'. יא. אשר להתבססות מומחה התובעים על השווי שנקבע בפרשת פרלמן (75$ למ"ר) (אשר, כאמור, דנה בחלקות סמוכות למקרקעי התובעים, באותו גוש, ולהשפעת תכנית רע/1/262 על שווין). כאמור, התנגד ב"כ הנתבעת להסתמכות זו בטענה, שבפרשת פרלמן דובר על שמאי מכריע, וכי קביעת אותו שמאי, היתה בלתי מנומקת וללא ביסוס ובניגוד לקביעת ארבעה שמאים אחרים (באותו מקרה). גישה זו מצד הנתבעת תמוהה. שכן, מעיון בפסק-דין בפרשת פרלמן עולה, כי כב' השופט טלגם, בהתייחסו לחוות-דעת השמאי המכריע, ציין במפורש: "השמאי אלוני [הוא השמאי המוסכם והמכריע - ר.מ.] עשה מלאכה נאמנה ובהערכת שווי הפיצויים שיווה לנגד עיניו את העקרונות השמאיים ואת החוקים הרלבנטיים תוך התייחסות לפסיקת בתי המשפט מאידך." (פרשת פרלמן, עמ' 7 לתדפיס). בנוסף. בפרשת פרלמן, כב' השופט טלגם לא הסתמך אך ורק על חוות-הדעת של השמאי המכריע, אלא אף התייחס מפורשות לציפיות לעליית שווי הקרקע, בשל תכנית רע/1/262, נושא, אשר כאמור, רלוונטי גם בענייננו. ועוד. אמנם הערכת שווי מקרקעי פלוני, כפי שנקבעה בהליך משפטי, אינה מחייבת את אלמוני, שלא היה צד לאותו הליך. אולם קביעה כזו, כאשר מדובר במקרה דומה, משקלה בודאי שאינו קטן מזה של עסקה שנעשתה במקרקעין דומים לאלו בהם מדובר, אשר אין חולק, כי ההתבססות עליה, לענין שומת מקרקעין, הנה לגיטימית ומקובלת, כאמור. המחבר א' קמר בספרו דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה ששית, מתאר זאת כך: "פסקי-דין שניתנו לגבי שווי המקרקעין באזור סמוך למקרקעין המופקעים יכולים לשמש ראיה ביחס לשווי המקרקעין המופקעים. בדרך-כלל מהווים אותם פסקי-דין חומר ראיה קביל, שניתן לסמוך עליו, כאילו היו עסקאות שבוצעו בפועל באותם מקרקעין אחרים, המשמשים נושא להשוואה. אולם, מכיוון שאין פסקי-דין אלה יוצרים השתק פלוגתא בין הצדדים, שכן, אין זהות בין אלה שהיו צדדים להם לבין הצדדים במשפט הנוכחי, אין התובע מנוע מלטעון נגדם, להציג על דלות חומר הראיות שעמד בפני בית המשפט שדן בהם, ולהזמין את בית המשפט הדן בענינו להגיע לתוצאה שונה לגבי שווי מקרקעיו." (שם, עמ' 439; ההדגשות שלי - ר.מ.). מכאן, מאחר שבפרשת פרלמן דובר על מקרקעין סמוכים למקרקעי התובעים (הנמצאים באותו גוש), בעלי נתוני תכנון זהים, ולאור האמור לעיל, ניתן לקחת בחשבון את קביעת שוויים, כפי שנקבעה בפסק-הדין שם, כאמצעי להערכת שווי מקרקעי התובעים המופקעים. יב. כידוע, בית-משפט אינו חייב לאמץ חוות-דעת מומחה במלואה והוא רשאי לעשות כן אך ורק לגבי חלקים ממנה. כך נקבע, למשל, בע"א 136/92 ביניש - עדיאל - עורכי-דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114: "חוות-דעת של מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית המשפט. אין בית המשפט מחויב לקבל את חוות-דעת המומחה על כל מרכיביה, והוא רשאי לנפות מתוכה את אותם המרכיבים שאינם מתיישבים עם המימצאים העובדתיים לפי חומר הראיות שנפרש לפניו במהלך המשפט..." (שם, 128). כך גם במקרה דנן. אני מקבלת את חוות-דעת התובעים בכללה, למעט, הסתמכות שמאי התובעים על נתוני מס רכוש. לפיכך, אני קובעת, כי שווי מקרקעי התובעים שהופקעו, במועד הקובע, היינו, 6.5.03, היה 75$ למ"ר (בדומה לקביעה בפרשת פרלמן ובעסקה מאפריל 1992, המופיעה בסעיף 1 לטבלה שבפרק ו' לחוות-דעת מומחה התובעים)- שהם 204.30 ₪ למ"ר (לפי שער יציג של 2.724 ₪ לדולר של ארה"ב, ביום 6.5.93) ולא 160 ₪ למ"ר, כפי ששולם להם. 5. הפרשי הצמדה וריבית א. בתביעתם (סעיף 16 לכתב-התביעה המתוקן), עתרו התובעים כי בית-משפט זה יקבע כי התובעים זכאים בגין הפיצוי המגיע להם לריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה, החל מהיום הקובע (6.5.93), "או לחילופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק בצרוף פיצוי בגובה ההפרש בין הפיצוי לפי סע' 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור לבין הצמדה של אותו סכום למדד בצרוף ריבית ריאלית" (ראו, שם). והכל - בניכוי הסכומים ששולמו על-ידי הנתבעת לתובעים. התובעים סמכו לענין זה, על פסקי-דין של בתי-משפט מחוזיים שקבעו, לטענתם, ברוח המבוקש על-ידם. ב"כ הנתבעת מתנגד לאמור, בטענה, כי מדובר בדרישה בניגוד לדין וכי התובעים סומכים על פסיקה שנדחתה על-ידי בית-המשפט העליון (סעיף 15 לסיכומי בא-כח הנתבעת). הנתבעת לא הביאה פסיקה התומכת בטענתה זו. ב. הפקודה עצמה אינה מכילה כל הוראה לגבי אופן תשלום פיצויים שנפסקו לפיה. אולם, סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, שעניינו "הצמדת פיצויים", קובע: "(א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך לשנה על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב). (2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה. ....." בסעיף 1 לחוק האמור, נמנית הפקודה בגדר "חוק רכישה". לפיכך, קיים הסדר חוקי מיוחד לענין הנדון ויש לפעול על-פיו. ג. התובעים סומכים לענין זה על דברי כב' סגן הנשיא ביין בפסק-דינו מיום 30.12.01, בה"פ 442/00 נאותחה ואח' נ' מדינת ישראל (משרד התחבורה/מע"צ) (טרם פורסם), שם קבע: "אני סבור, כי הוראות סעיף 8 לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור חלות רק מקום שההערכה נעשתה בשקלים ואילו במקרה שההערכה היא דולרית, התוצאה תתעוות אם 'יתורגמו' הדולרים לשקלים ותווסף להם הצמדה וריבית, שכן שער הדולר לעומת הש"ח במועד נקודתי 'מקרי' (המועד הקובע) יכול להיות במקרה גבוה או נמוך מהממוצע השנתי." [עמ' 8-7 לפסק-הדין]. כב' השופט ד"ר ביין חייב את המדינה שם, בריבית דולרית, בשיעור של 11% לשנה. גם בפרשת פרלמן, מצא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' השופט טלגם) לנכון לראות בפיצוי בגין הפקעה בגדר חוב דולרי, נוכח העובדה "שהסכומים שנדרשו חושבו כולם בדולרים...לדולר המשקף יותר מכל ערך אחר את שווים של נכסי נדל"ן בישראל" (שם, סעיף 7 לפסק-הדין) וחייב את המדינה, בריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה. ד. לצערי, איני רואה כל אפשרות לקבל המסקנות הללו. אכן, מקובל לאמוד שווים של מקרקעין בישראל בדולרים. אולם, ענייננו בפיצוי המשתלם על-ידי המדינה לפי הפקודה, בעקבות הפקעת מקרקעין. מדובר כמובן בסכום שקלי. גם אם שווי המקרקעין לגביהם נקבע הפיצוי, מוערך בדולרים (ואין הכרח בכך), הרי אין בכך, כשלעצמו, להפכו לחוב דולרי. לפיכך, לא עולה כלל בעניינו שאלת הפרשי ההצמדה והרבית בגין חוב דולרי, או חוב צמוד לדולר, כטענת התובעים. את ההערכה הדולרית למקרקעי התובעים המופקעים (75$ למ"ר, כאמור), יש לתרגם לשקלים חדשים, למועד הקובע, ולפי סכום זה, כשהוא מוכפל בשטח המופקע, נקבע הפיצוי לו היו זכאים התובעים, למועד הקובע. ממועד זה, מתווספים לפיצוי הפרשי הצמדה וריבית, לפי הוראת סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, כאמור. ולמעלה מן הנדרש. אף אם היה מדובר בחוב דולרי, נראה, שהשיעור לו טענו התובעים - 11% לשנה - כבר לא ישים, נוכח הוראות תקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003 וקביעת בית-המשפט העליון (בהרכב מורחב), לגבי תחולתן (בע"א 6388/98Denizitas Nakliyat ve Ticaret A.S. ואח' נ' Credit Lyonnais S.A. (טרם פורסם)). ה. טען בא-כח הנתבעת, כי אם יקבע בית-משפט זה זכאות התובעים לפיצוי נוסף, על זה שכבר קיבלו, יש להורות על הפקדתו בקופת בית-המשפט, לפי הוראות סעיף 8(4)-(8) לפקודה. הטעם לכך הוא, כי בנסח הרישום שהוצא בלשכת רישום המקרקעין, רשומים לגבי מקרקעי התובעים, שעבודים וזכויות לזכות גורמים פרטיים ומסחריים ויש להבטיח את הנתבעת, על-מנת שלא תמצא עצמה נתבעת על-ידי אחרים, לתשלום אותו פיצוי שתשלם לתובעים. משיב על כך בא-כח התובעים, כי המשכנתאות וההערות הרשומות בלשכת רישום המקרקעין, הנן משנת 1995, היינו, לאחר ההפקעות דנן, שבוצעו עד לשנת 1993, ולכן, אין בסיס לטענה זו. עוד טען הוא, כי הנתבעת לא העלתה נושא זה בדיון ולא חקרה את התובע מס' 1 על תצהירו (המתייחס לכך). עוד טען הוא, כי בהסכם עם בעל-המשכנתא, נכתב במפורש, כי אין לו זכות לגבי פיצויים ממע"צ. מקובלת עלי עמדת התובעים לענין זה ועל כן, דין טענת הנתבעת להדחות. 6. החזרי מס והוצאות א. בסיכומיהם (סעיף 19), עתרו התובעים לפצותם בפיצוי נוסף, בגובה של 10% מן השווי שייקבע למקרקעיהם שהופקעו, "בגין מס רכישה בשיעור 5% לרכישת קרקע חילופית, שכ"ט מתווך, שכ"ט עו"ד ועוד". לענין סעד זה סמכו הם, בין היתר, על קביעת כב' השופט טלגם בפרשת פרלמן. זכרו של סעד זה לא בא בכתב-תביעתם. הנתבעת מתנגדת לעתירה זו בטענה, כי ההחזר המבוקש הנו בגין מיסוי והוצאות המוטלים על-פי דין על מקבל הפיצוי (סעיף 16 לסיכומים). ב. התובעים לא הביאו בפני תשתית עובדתית מספקת, בדבר זכאותם להחזרי המיסוי והוצאות כנטען על-ידם, או כל תשתית עובדתית, בדבר הוצאות שנגרמו להם וגובהם. התבססותם לענין זה על פסק-הדין בפרשת פרלמן, אשר התבסס על העובדות שהיו בפניו, לא יכולה להועיל. 7. אגרת משפט א. לטענת הנתבעת (בסעיף 3 לכתב-הגנתה), התובעים עתרו לתשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין "במליוני שקילים חדשים. התובעים שילמו אגרת משפט בסך 875 ₪ בלבד!...יש לסלק התובענה על הסף, או שישלמו התובעים סכום האגרה כדין". הגם שטענה זו נזנחה בסיכומיהם, יש מקום להתייחס אליה. ב. לפיכך, ולאור הוראת תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1968, הנני מורה לגזברות בית-המשפט לבדוק, האם שולמה אגרה מספקת על-ידי התובעים, בהתאם לתקנות האמורות. היה ויוברר שנותר חוב אגרת משפט, לא יהיו התובעים זכאים להשתמש בפסק-הדין דנן והנתבעת לא תהיה חייבת לפעול על-פיו, כל עוד לא ישלימו האגרה החסרה. 8. התוצאה: א. אני קובעת כי שומה היה על הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בגין מקרקעי התובעים המופקעים, לפי שווי של 204.30 ₪ למ"ר, למועד הקובע (6.5.03). ולפיכך, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים (על-פי חלקיהם במקרקעי התובעים שהופקעו) את יתרת הפיצויים המגיעה להם ממנה, למועד הקובע (לאחר ניכוי הסכום ששולם לתובעים ומסים כדין), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לפי סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1984, החל מיום 6.5.93 ועד מועד התשלום בפועל. ב. עוד תשלם הנתבעת לתובעים, בגין שכ"ט שמאי התובעים - על-פי חשבוניות שתומצאנה - ושכ"ט עו"ד בסך של 120,000 ₪, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ג. בהעדר הסכמה בין הצדדים לגבי חישוב יתרת הפיצוי, יהיו הצדדים רשאים לפנות לבית-משפט זה בבקשה כי יכריע במחלוקת. קרקעותפיצוייםמקרקעיןהפקעה