קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מענק מופחת מביטוח לאומי: 1. תביעה זו הוגשה בעקבות החלטת המוסד לביטוח לאומי אשר קבע בהחלטתו ביום 16.6.11 כי התובעת זכאית לסכום מענק מופחת עפ"י שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לה ביום ה- 14.6.11 בהתאם לקבוע בסעיף 296(ב) וסעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995. (להלן: "החוק"). 2. עיקר העובדות שאינן שנויות במחלוקת והרלבנטיות להכרעתי זו הם: א. התובעת נפגעה בעבודה ביום ה- 26.5.08, פגיעה באצבע אחת, יד ימין. ב. בעקבות פגיעה זו הגישה התובעת טופס תביעה לדמי פגיעה ביום ה- 10.9.09 בגין אירוע זה והנתבע הכיר באירוע כתאונת עבודה ביום ה- 20.10.09. ג. בהודעת הנתבע לתובעת מיום 20.10.09 נכתב כדלקמן: " הננו מאשרים כי הכרנו בפגיעה מתאריך 26.5.08 כתאונת עבודה. הפגימות שהוכרו כתוצאה מהתאונה: נפיחות וכאב אצבע אחת יד ימין. הנ"ל חבר קופ"ח שירותי בריאות כללית. לקבלת החזר הוצאות הריפוי בגין הפגימה, יש לפנות עם אישור זה בצירוף הקבלות לקופה"ח". ד. התובעת פנתה לראשונה בטופס תביעה לנכות בעבודה ביום 2.3.11. הוועדה מדרג ראשון קבעה ביום 14.6.11 נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 1.6.09. ה. ביום 16.6.09 הודיע הנתבע לתובעת כי היא זכאית למענק נכות מהעבודה, שהינו מענק חד פעמי על דרגת נכות הצמיתה שנקבעה לה בשיעור 10%. הנתבע הודיע כי בעניינה חל סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו לא משלמים גמלה בעד תקופה שלמעלה מ- 12 חודשים שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה. כמו כן לפי סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, חישוב מענק נכות שווה לקצבה חודשית כפול 43. מאחר והוגשה התביעה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שנוצרו בו התנאים המזכים למענק, ישולם המענק על אף האמור בסעיף 296(ב) ולכן משהוגשה התביעה ב- 2.6.11 ישולם המענק בשיעור קצבה חודשית כפול 35 וסכום המענק ששולם לה עמד על סך של 32,130 ₪. 3. בדיון המוקדם הסכימו הצדדים כי אין מחלוקת בדבר העובדות וביקשו הכרעת ביה"ד בדן יחיד לאחר סיכומים. השאלה שבמחלוקת, האם כדין החליט הנתבע להפחית מסכום המענק עקב השיהוי של הגשת התביעה בהתאם להוראות החוק או האם כטענת התובעת ההודעה שנתן הנתבע לתובעת ב- 20.10.09 אינה מספקת ואינה עומדת בהוראות הדין ומשלא ידעה התובעת את זכויותיה מנוע הנתבע לטעון לשיהוי ועליו לשלם לתובעת את מלוא המענק ללא הפחתה. 4. התובעת טענה כי אין לקבל את טענת הנתבע כי החובה לדעת את החוק חל על המבוטח והפנתה בעניין זה לפס"ד בעניין אסתר ארוש. התובעת טענה כי לטעמה הנתבע לא מילא אחר חובתו להודיע לתובעת את זכויותיה ולא פרט באופן מפורש במכתב מיום 20.10.09 כי עליה להגיש תביעה לנכות בעבודה וכי באם לא תגיש תביעה זו בתוך 12 חודשים ייפגעו זכויותיה כתוצאה מסעיף 296(ב) ולכן משלא יודעה התובעת בעניין זה אזי אין הנתבע יכול לטעון לחלותן של הוראות השיהוי וההתיישנות. ב"כ התובעת בסיכומיו טען כי במכתב שהוצא לתובעת נכתב כי היא רשאית להגיש תביעה לביה"ד תוך שישה חודשים. ברם ב"כ התובעת טעה בהפניה זו שכן לא נאמר דבר במכתב מיום ה- 20.10.09 בעניין זה המכתב צוטט באופן מלא בסעיף ג' לפסק-דין זה. 5. מנגד טען הנתבע כי יש לדחות את טענות התובעת הן בשל הוראות החוק המפורשות, הן בשל פסקי דין אחרים אליהם הפנה המאוחרים לפס"ד אסתר ארוש. בנוסף טען, כי בעניינה של התובעת, התובעת בעת מילוי טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה יודעה על גבי הטופס על ההליך וסוגי התביעות שעליה להגיש למוסד ונרשם מפורשות כי על פי החוק לא תשולם הגמלה לתקופה העולה על 12 חודשים למפרע (לאחור) מיום הגשתה. הנתבע טוען משדבר זה נרשם מפורשות בטופס התביעה, אין חובת יידוע לנתבע מעבר לכך ולכן דין התביעה להידחות. 6. לאחר שבחנתי את הוראות החוק והפסיקה וכן את טענות הצדדים והעובדות שאינן שנויות במחלוקת בתיק זה, מצאתי כי דין תביעת התובעת להידחות כל זאת מהנימוקים הבאים: א. סעיף 296(א) לחוק קובע כי תביעה לגמלה בכסף תוגש למוסד תוך 12 חודש מיום שבו נוצרה עילת התביעה. במקרה זה התובעת לא הגישה את תביעתה לגמלת כסף בתוך 12 חודשים מהיום בו קיבלה את הודעת הנתבע לפיה הוכרה התאונה. יתרה מכך אף מלכתחילה התובעת הגישה את טופס הפגיעה לדמי פגיעה באיחור של למעלה משנה, למרות זאת הוכרה הפגיעה כתאונת עבודה. ב. החוק קבע בנוסף בסעיף 296(ב) כי במקרה ותוגש תביעה אחרי 12 חודשים כאמור, וקיימת זכאות לגמלה בעד התקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם הגמלה למרות השיהוי אך לא מעבר ל- 12 החודשים שתכפו לחודש שבו הוגשה התביעה. בכך קבע המחוקק כי מחד לא יאשר מלוא התשלום בגין שיהוי, אולם מאידך נוצר איזון לתשלום חלקי כפי שקבע החוק. ג. הפסיקה חזרה וקבעה במספר רב של פסקי דין כי לשון סעיף 296 לחוק אינה משאירה מקום לשיקול דעת והוראת החוק ברורה וחד משמעית כי אין אפשרות לשלם גמלה לתקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש בו הוגשה התביעה. עצם ההכרה בתביעה כתאונת עבודה ביום 20.10.09 אין בה כדי לזכות את התובעת בתשלום עבור גמלת הנכות שכן קיימת הפרדה בין הזכאות לגמלה ובין הזכאות לתשלומה. ד. הטענה שעלתה ע"י התובעת כי היה על הנתבע ליידע את התובעת באשר לאופן הגשת התביעה עם ההודעה על ההכרה באירוע כתאונת עבודה, ולכן בהעדר יידוע מפורש יש להכיר ולשלם את מלוא המענק, אינה נכונה עובדתית ומשפטית לטעמי. התובעת לא המציאה ראיות ו/או נימוקים להגשת התביעה באיחור, ואף לא טענה כי לא היה מצוי בפניה העמוד הראשון לטופס התביעה המסביר את אופן הגשת התביעה. בעמוד זה בטופס בל' 211 ניתן הסבר מפורש לאופן הגשת תביעה לתשלום דמי פגיעה ואף נאמר באופן מפורש כי עפ"י החוק לא תשלום הגמלה לתקופה העולה על 12 חודשים למפרע. יתרה מכך, גם בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה אותו הגישה התובעת באיחור, נאמר זאת מפורשות. ה. ההפניה לפס"ד אסתר ארוש, אינו מהווה את ההלכה הנוהגת היום ובפס"ד עב"ל 677/08 מראינה ברש נ' המוסד לביטוח לאומי וכן ע"ב 1352/10 שקולניקוב נ' המל"ל, נקבע כי עצם העדר הידיעה על הזכות להגשת תביעה אין בה כדי לזכות את המבוטח בקבלת גמלה מעל ל- 12 חודשים ואין כל חובה על המוסד להודיע למבוטח מבעוד מועד על הזכאות. במקרה זה בהשלמה לפסיקה נעשה יידוע בעקיפין של הזכויות עוד בטופס של התביעה לתשלום דמי פגיעה ועל כן דרישת התובעת כי היה על הנתבע ליידע אותה מפורשות בשנית במכתב מיום 20.10.09 אינה מוצדקת ואינה מבוססת לא על הדין ולא על הפסיקה. 7. לאור כל האמור, החלטת הנתבע ניתנה כדין ועפ"י הפסיקה וטענת התובעת בדבר חובת היידוע נדחית. לכן התביעה של התובעת נדחית. משיוצגה התובעת ע"י הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות. מענקביטוח לאומי