קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מסוכנות חולי נפש: 1. ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 10.7.13 לפיה יימשך אשפוזו בכפיה של המערער בבית החולים מזרע. לטענת המערער, יש להביא את האשפוז לסיומו, מחמת המידתיות. 2. עברו ורקעו של המערער פורטו בהרחבה בפסק הדין מיום 22.8.11 בתיק ע"ו (מחוזי חיפה) 175669-08-11. בתמצית: מדובר בחולה נפש הסובל מסכיזופרניה וכן מפדופיליה, רווק, יליד X, שעלה לישראל בשנת X. הוא מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאז שעלה לישראל. מחלתו פעילה, הוא מסרב לקבל טיפול בתרופה המומלצת על ידי הרופאים להפחתת היצר המיני (דקפפטיל), והמסוכנות המינית הנשקפת ממנו, מוערכת על ידם כגבוהה. 3. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 40961-06-10) יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה בנסיבות של אינוס, לפי סעיף 348(ב) + 345(א)(1) + 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הפרשה היא מיום X המערער ליטף קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים בסמוך לכניסה לגן ילדים בX, בכך שהעביר את אצבעותיו בין חלקי ישבנה תוך התקרבות לאיבר מינה ולא חדל עד אשר היא החלה לצעוק ואז הוא ברח מן המקום. בעקבות זה הוגש נגדו כתב האישום הנ"ל, ולאחר שהוברר כי הוא חולה ההליך הפלילי הופסק, וביום X הוצא נגדו צו אשפוז על פי הוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק). מאז, מאושפז המערער בבית החולים ומטופל בו. הוא יוצא זה תקופה לחופשות בליווי. לא דווח על תקלות כלשהן במהלך החופשות והמערער חוזר אל בית החולים, כסדר, בתום חופשותיו. 4. הדיון האחרון של הוועדה בעניינו של המערער הוא מיום 10.7.13. הוועדה צריכה, כמובן, לדון בעניינו של החולה בדיון תקופתי כאמור, על פי כלל הנתונים הצריכים לעניין ובהתחשב במצבו העדכני של החולה והקורה עימו במהלך התקופה שחלפה מאז הדיון הקודם. לצורך זה הונחה בפני הוועדה הערכת הרופאים המטפלים במערער במחלקה בה הוא מאושפז מיום 9.7.11. לאור המסוכנות המינית שבו ("מספר רב של תקיפות מיניות לקטינות בארץ וגם בחו"ל ... התנהגות זו מאפיינת אותו בכל מקום - אינו רואה בכך דבר אסור ומאשים את קורבנותיו בכך שמפתות אותו" - ר' בפרק "עבר פסיכיאטרי" בהפניית הרופאים), ובהעדר מסגרת שיקומית מתאימה לחולי נפש הסובלים גם מפדופיליה ברמת מסוכנות גבוהה, המליצו הרופאים כי הסטטוס האשפוזי בו מצוי המערער כיום, יישאר בעינו, כך שאשפוזו הכפוי במסלול הפלילי בבית החולים יימשך לתקופה נוספת תוך המשך יציאתו לחופשות, כמפורט לעיל. 5. המערער מלין על החלטת הוועדה. בא כוחו העלה בפניה טענות שונות, ובהן את טענת המידתיות, אך הוועדה, בצדק, לא התייחסה לטענה זאת בהחלטתה. כך הוא, שכן דין הטענה להתברר בפני בית המשפט, ולא בפני הוועדה. היא אינה עוסקת בענישה ובמידתה. לא לה להעריך מהי הענישה שהייתה צפויה למערער אילו היה בריא ומשפטו היה מסתיים בגזר דין. עניין הוא לבית המשפט (ולא לוועדה, ובמיוחד לא לרופאים) לשקול זאת ולהשוות בין התקופה האמורה להימשכות תקופת האשפוז. ראה ע"ו (מחוזי חיפה) 4619-04-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 6.5.13 והאסמכתאות המוזכרות שם. 6. הכלל הוא, כאמור, כי האשפוז בכפיה במסלול הפלילי אינו צריך להתארך אל מעבר לתקופת המאסר המרבית שצפוי היה כי תוטל על החולה הנאשם, אם משפטו לא היה מופסק, אלא היה מסתיים בהרשעה ובגזר דין. כל זאת לפי גישה מחמירה. ר' ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, פ"ד נז(3), 900. ע"ש (מחוזי תל אביב יפו) 1219/08 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מיום 5.4.09. שעה שאנו מדברים באשפוז בלבד - ההשוואה היא בין תקופת מאסר בפועל לבין תקופת האשפוז. כאשר אנו מדברים בתקופת אשפוז שבהמשכה טיפול מרפאתי כפוי - אנו משווים בין תקופת מאסר בפועל + תקופת מאסר מותנה, לבין תקופת אשפוז בצירוף תקופת הטיפול הכפוי. על המערער לא הוטל טיפול כפוי. טיפול כזה גם לא נראה ישים לגביו, שכן ניתן להורות עליו רק אם אין בכך כדי לסכן את שלום הציבור (סעיף 15(ד) של החוק). היחסיות והמידתיות בכל הקשור לתקופת האשפוז הכפוי במסלול הפלילי של החוק נגזרים, בסיטואציה זאת, על פי השוואה כמפורט ברישא של הפסקה הקודמת: תקופת מאסר בפועל בבית הכלא לו הייתה נגזרת - לעומת תקופת אשפוז כפוי בבית החולים. 7. לעניין המידתיות, אין זה משנה אם כיום החולה מסוכן. אם אכן המידתיות מחייבת כעת את סיום האשפוז הפלילי, יש לסיימו אף אם החולה עדיין מסוכן. הישארותו בהמשך תקופת אשפוז במסלול הפלילי מעבר לתקופה המרבית אפשרית על פי גישת ענישה מחמירה לגבי המיוחס לו בכתב האישום פירושה ענישה, ואת חולה הנפש אין להעניש, שכן משפטו הופסק בטרם גזירת דין. במסוכנות זאת של החולה יש לטפל על ידי נקיטה באמצעי הפוגע פחות בחירותו של החולה, כגון אשפוז אזרחי כפוי מכוחה של הוראה. ואולם: המסוכנות היא אחד הנתונים החשובים שעל פיהם נעריך את אורכה של תקופת המאסר בפועל שהייתה צפויה להיגזר על החולה אם משפטו היה מסתיים בהטלת עונש. מדובר במסוכנות דאז, כפי שהיה ראוי כי תילקח בחשבון בעת גזירת העונש. לא במסוכנות דהיום. 8. אם כך, עלינו להעריך מה אורכה של תקופת המאסר שהיה צפוי כי תיגזר על המערער, במשפטו הפלילי, תוך שקילת כל הנתונים והשיקולים הצריכים לעניין שעה שבית משפט פלילי גוזר את עונשו של הנאשם הניצב לפניו. אנו מדברים בעבירה חמורה: מעשה מגונה בנסיבות אינוס. גילה הצעיר של נפגעת העבירה (כבת 12) וביצוע העבירה בכניסה לגן ילדים, גם אלה הן נסיבות לחומרה. מאידך, אנו מדברים בנסיבות של אינוס, אך לא באינוס ממש, גם לא בשימוש בכוח, באיומים או בהפחדה. לחובת המערער לא נרשמו הרשעות קודמות, ולא הוצאו כלפיו צווי אשפוז קודמים, בהם ניתן להתחשב (לצורך המידתיות) בדומה להרשעות קודמות. מצד שני, מסוכנותו המינית הגבוהה של המערער, באותה עת, בין היתר לאור אירועים קודמים, היא נסיבה לחומרה אותה היה בית המשפט הפלילי לוקח בחשבון בעת גזירת העונש. (באשר לעונש הראוי מידתיותו והשיקולים והלך החשיבה בגזירת הדין - ר' את פסיקת בית המשפט העליון לאחרונה: ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, מיום 5.8.13). כאמור, בהערכת תקופת המאסר לה היה צפוי המערער לו היה בריא, יש ללכת על פי גישה מחמירה. בשוקלי את כלל הנתונים, אני מעריך כי אם היה המערער בריא, ומשפטו היה מסתיים בהרשעה ובגזר דין, היה מוטל עליו (על פי גישה מחמירה) עונש מאסר בפועל לתקופה מרבית שאינה ארוכה יותר מאשר 3 וחצי שנות מאסר. צו האשפוז לגבי המערער הוא מיום 11.7.10. תקופה זאת של 3 וחצי שנים טרם חלפה. 9. מכך מתחייבת המסקנה כי טרם הגיע המועד לסיום האשפוז הכפוי על המערער במסלול הפלילי, אף אם ניתן לצפות שתקופה זאת תבוא, לאור האמור לעיל, לסיומה, בקרוב. 10. במהלך הדיון עלתה שאלה הראויה לעיון ושיקול, לגבי תחולת חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשט"ו-2006 (להלן - חוק ההגנה), על עניינו של המערער ועל עבודת הוועדה. חוק ההגנה מקנה לבית המשפט סמכות לנקוט אמצעי הגנה לגבי "עבריין מין" המוגדר באותו חוק כ"מי שהורשע בעבירת מין". אמצעי ההגנה, אינו עונש. המערער לא הורשע בביצוע העבירה, שכן הוא חולה, ואינו מסוגל לעמוד לדין. נראה כי על אף זאת ניתן אולי לפרש כי חוק ההגנה יחול עליו. תשובה חיובית לשאלה זאת ניתנה לגבי מי שלא הורשע בעבירה, אך נקבע כי ביצע את המעשה וחויב בפיצויים. ר' רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, מיום 5.5.02. מסקנה זהה מתבקשת, להבנתי, גם לגבי בגיר שמשפטו הסתיים בצו אשפוז מבלי שבאה מפי סנגורו דרישה לברר את האישום, ככתוב בסיפא של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. אם אכן זה המצב, עומדת לרשות המדינה דרך נוספת לפעולה, באשר למערער, לשם הגנה על הציבור מפניו, לאחר שחרורו מבית החולים, ולוועדה אין חלק בכך. מנגד, מגדיר חוק ההגנה את המונח אשפוז כמשמעותו לגבי חוק ההגנה: "'אשפוז' - אשפוז בבית חולים לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש". בית המשפט הפלילי קבע במפורש כי צו האשפוז מוצא נגד המערער על פי סעיף 15(א) של החוק. מכך נדרשת המסקנה כי חוק ההגנה אינו חל עליו בתקופת אשפוזו. אולם, באשר למאושפז לפי צוו שהוצא על פי סעיף 15(ב) של החוק, נראה כי החוק חל עליו, גם בתקופת האשפוז, ואמצעי ההגנה שבו, עומדים לרשות הוועדה, בעת הענקת חופשות וקביעת תנאיהן. יחד עם זה, אני סבור שאין לשלול היעזרות של הוועדה בהערכת מסוכנות מינית של החולה, מאת המומחה המוסמך לכך בחוק ההגנה, אף במקרה בו דנה הוועדה בעניינו של חולה המאושפז לפי סעיף 15(א) של החוק, כפי שעשתה הוועדה במקרה דנן, בקבלה הערכה מאת ד"ר ברגר. להבנתי, אין בכך חריגה מסמכות, וזו דרך פעולה רצויה כדי להעריך ביתר מיומנות ודיוק את המסוכנות המינית שבחולה, מחמת מחלת הנפש והשפעתה עליו. כל האמור לעיל בסעיף זה, אין לראותו כקביעת מסמרות והוא מעבר לנדרש לגבי הערעור דנן. 11. סיכומו של דבר: המערער חולה נפש, סובל מסכיזופרניה ומפדופיליה. בגלל מחלתו הוא מסוכן לציבור. זה למעלה מ - 3 שנים הוא מאושפז בכפיה במסלול הפלילי. תקופת האשפוז במסלול זה אינה צריכה להתארך אל מעבר לתקופת המאסר בפועל שהייתה נגזרת על המערער במשפטו הפלילי, לו היה בריא. היא מוערכת ל- 3 וחצי שנות מאסר. לאור זאת, צפוי כי האשפוז הפלילי יסתיים במועד מתאים, שאינו רחוק, אך מועד זה טרם הגיע. לפיכך, יש לדחות את הערעור הנוכחי. 12. הערעור נדחה. התחום הנפשיחולי נפשנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין