קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מחנות עבודה ברומניה - פיצויים לניצולי שואה: זהו ערר לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ח- 2008 (להלן חוק ההטבות) על דחיית תביעתה של העוררת, גב' X X ילידת 1942, לקבלת תגמולים בגין שהותה במחנה שעבדו בו עבודות פרך. בפירוט קורות חייה בטופס התביעה כתבה כדלקמן: "נולדתי בשנת 1942 בדומברוון, כאשר אבי כבר היה בעבודות כפייה במסילת רכבת ולא איתנו. אמי לקחה אותי לעיתים איתה לעבודה במפעל קונפקציה גרמני, ולעתים השאירה אותי עם משגיח זקן בגטו...אמי לא קיבלה כסף או תמורה." באותו טופס תביעה ציינה גם כי שהתה עם אמה במחנה יאלומיצה בעיר קאלארש ברומניה. בעדותה לא התייחסה לנתון זה ואף באי כוח הצדדים לא נתנו דעתם לכך. המשיבה דחתה את התביעה בטענה שהעוררת לא הוכיחה שהות בגטו או במחנה. לדברי באי כוח הצדדים בדומברוון היה מחנה באותו שם שנכלל ברשימת המחנות המוכרים לפי קרן סעיף 2. ראיות מטעם העוררת תביעה שהגישה ב- 2009 לקרן הסיוע עדותה בפני הוועדה בערר הנוכחי עדות קרובת משפחתה הגב' סוניה ברבן גרסת העוררת בתביעה לקרן הסיוע: הוריה גורשו מביתם באלבה יוליה לדומברוון (להלן המחנה). אביה נלקח למשך מספר שנים לעבודות כפייה במסילת רכבת. העוררת נשארה עם אמה שעבדה בעבודות כפייה בדומברוון ׁופרנסה אותן בדוחק. עדות העוררת בפני הוועדה: הוריה גורשו מעיירה בה חיו לאלבה יוליה, שהו שם מספר חודשים ובשנת 1941 הועברו לדומברוון. הגברים נלקחו לעבודות פרך במסילת ברזל, נשים וילדים נשארו במחנה. אמה עבדה בכפייה בתפירת מדים לחיילים גרמנים. העוררת ציינה כי בני משפחתה הגישו תביעות למשיבה ולגורמים נוספים. המשיבה בדקה טענתה והתברר כי לא נמצאה כל תביעה כזו. העוררת הגישה תצהיר ופסק דין שניתן בעניינה של העדה שלה סוניה ברבן, ראה להלן. בעקבות הבירורים והראיות הנוספות העוררת זומנה להמשך חקירה נגדית בפני הוועדה. עדותה של סוניה ברבן: העדה והעוררת הן קרובות משפחה. לדברי העדה אמותיהן עבדו יחד בתפירה, אך אינה יודעת היכן. בהיותה תינוקת במועד הרלוונטי, נולדה בסוף 1940, כל הידוע לה על קורות המשפחה באותה עת הוא מפי המבוגרים. לפי אותו מקור, משפחתה ומשפחת העוררת חיו בעיר אברוד וגורשו לאלבה יוליה. שם המחנה דומברוון אינו זכור לה ולטענתה משפחתה עברה בתקופת הרדיפות ממקום למקום. את העוררת היא זוכרת מאברוד (עמ' 5 ש' 1). גם גב' ברבן הגישה תביעה למשיבה לפי חוק ההטבות, נדחתה, והערר שהגישה התקבל. העוררת הגישה את פסק הדין של הוועדה בעניינה ואת התצהיר שמסרה בזמנו. דיון עדויות העוררת והעדה מטעמה הותירו סימני שאלה באשר לאמינות הגרסה שהציגה העוררת, בין היתר בנקודות הבאות: בתביעה לקרן הסיוע סיפרה כי אמה עשתה עבודות כפייה מבוקר עד ערב ויחד עם זאת הצליחה לדאוג לפרנסת המשפחה המצומצמת. בעדותה הכחישה שאמרה דברים אלה ואילו באת כוחה העלתה אפשרויות לסוגי עבודות שעשתה האם בנוסף לעבודת הכפייה שמהן התפרנסה. תמיהה נוספת עולה מכך שהעוררת העידה בביטחון מלא כי הוריה קיבלו פיצוי בגין עבודות הכפייה שביצעו אך בדיקת המשיבה העלתה כי לא נמצא כל אישור לכך, לא אצל המשיבה ולא אצל כל גורם אחר. נתון נוסף שאינו מתיישב עם שהות העוררת ואמה במחנה, עולה מהגרסה המקורית שמסרה היא עצמה למשיבה: בעת שאמה עבדה במפעל הקונפקציה הגרמני, השאירה את העוררת בגטו בהשגחת אדם זקן. כידוע לא היו גטאות ברומניה, אך החשוב הוא כי לפי גרסה זו האם והתינוקת לא התגוררו במחנה. עדותה של ברבן אינה תומכת בדברי העוררת שכן לפי עדותה בפנינו, אינה זוכרת כלל שאמה היתה במחנה דומברוון. דבריה אלה תמוהים נוכח עדותה בערר שלה - בו"ע 52887-03-11, אך בוודאי שלא ניתן להתעלם מהם. עניינה של ברבן בפני הוועדה נדון בשנת 2012 ואין לתרץ את אי ההתאמה הבולטת בליקויי זיכרון. מן הסתם ברבן חששה לתמוך בעובדות להן טוענת העוררת שמא הדבר יפגע בזכויות שלה אם הערר יידחה. זאת ועוד, לא ברור כיצד זוכרת ברבן את העוררת מהעיר אברוד כשהאחרונה נולדה בדומברוון. העדות לא סיפרו על קשרים שקיימו המשפחות באברוד לאחר הרדיפות. המסקנה היא כי אין בעדות ברבן כדי לתמוך בגרסת העוררת כי שהתה עם אמה במחנה בו עבדו עבודת פרך. נוסיף כי הערר של ברבן התקבל על יסוד האמור בתצהיר משנת 1968 של אמה, ראה עמ' 2 ש' 1 לפסק הדין. בעדות אמה של ברבן לא אוזכרה משפחת העוררת. באשר לתצהיר של העדה, ההתייחסות לבני משפחה נוספים מסתכמת באמור בסעיף 5 לתצהיר: "מסיפורי דודתי ואימי ידוע לי כי בשעה שהן היו הולכות לעבוד, הן היו משאירות אותי חבויה במחסן". העדות טוענות בפנינו כי הדודה הנזכרת היא אמה של העוררת, אך אם כך תמוה שאין בתצהיר כל התייחסות לתינוקת-העוררת שנולדה לאותה דודה ומה עלה בגורלה במחנה בעת שהנשים הבוגרות עבדו. מכל האמור לעיל המסקנה היא כי העוררת לא הוכיחה שהות במחנה מוכר המזכה אותה בקבלת קצבה על פי חוק ההטבות וההלכה הפסוקה באשר לתנאי הזכאות לפיו. גם אם נסיק מדברי העוררת כי אמה עשתה עבודת כפייה במפעל קונפקציה גרמני, כל עוד לא הוכחה שהות במחנה עצמו, מחנה עבודה שעבדו בו עבודת פרך, יש לדחות את הערר. תוצאה משפטית זו מתחייבת מפסיקת ביהמ"ש העליון: רע"א 2408/12 פלונית נ' הרשות המוסמכת ומפסקי דין שניתנו ע"י וועדות הערר, ראה למשל: ו"ע (ת-א) 11797-05-11 קלרה שוורץ נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה. סוף דבר, הערר נדחה. מזכירות הוועדה תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פיצוייםניצולי שואה