מזונות בזמן שירות צבאי

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מזונות בתקופת שירות צבאי: השופט שאול שוחט: 1. בתום שמיעת הראיות ותוך בחינת טענות הצדדים, הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית, פסק בימ"ש קמא, כב' הש' אסתר ז'יטניצקי רקובר (בית המשפט לענייני משפחה מחוז ת"א, תמ"ש 49159-10-11), את מזונות המשיבים 1,2 (ילידי 20.1.08 ו-25.9.09, בהתאמה) (להלן: "הקטינים") וחייב את המערער בתשלומים כמפורט להלן: 1500 ₪ לחודש לכל ילד כמזונות בסיסיים. מחצית עלות גנים וצהרונים. מחצית עלות הוצאות חינוך, סל תרבות, מחזור קייטנה בקיץ ובפסח. מחצית הוצאות רפואיות חריגות, שלא מכוסות בסל הבריאות. 20% מדמי שכירות ועד לסך של 1500 ₪ לחודש ככל שתהא הוצאה כזו. בימ"ש קמא פטר את המערער מעלות הוצאות מטפלת וחוגים (סעיף 6.8 לפסק דינו של בימ"ש קמא, מוצג א' לתיק המוצגים). 2. המערער לא השלים עם פסיקת בימ"ש קמא והגיש את הערעור שלפנינו, תוך שהוא קובל גם על ההחלטה למזונות זמניים שניתנה בזמנו (5.12.10), ופורש טענותיו על פני יריעה רחבה: ראש וראשונה לטענותיו (עליה שנה וחזר בטיעוניו בעל פה) - בימ"ש קמא בחר ליתן את פסק דינו על בסיס 'הגישה הפחות צודקת מבין הגישות האפשריות בדין האישי', המכוונות לחלוקת נטל המזונות בצורה הוגנת ושוויונית יותר. יישומן של גישות אלה היה מביא לחיובו ב-25% מעלות הגנים, הצהרונים, הקייטנות והמטפלת במקום 50%. בנוסף טען ליכולת כלכלית גבוהה יותר של האם מזו שנקבעה ע"י בימ"ש קמא, לקביעת גובהם של הצרכים ההכרחיים ברף גבוה מזה שנקבע ונהוג בפסיקה ובתוך כך אי התחשבות: בהלכת ורד (ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599) בקיומה של משמורת משותפת; בקצבאות הילדים; במענקי הלימודים הניתנים על ידי משרד החינוך. על כל אלה הוסיף וטען כי לא היה מקום לחייבו: בדמי שכירות כאשר יש לאם הקטינים דירה משלה; בקייטנת פסח משום נכונותו לטפל בקטינים בעצמו; להגבלת קייטנת הקיץ למחזור אחד ולעלות של קייטנה עירונית בלבד; בתשלום מזונות מעל גיל 15 ובתקופת שירותם הצבאי של הקטינים. דיון והכרעה 3. טענותיו של המערער בדבר הגישות הפרשניות השונות שקיימות בדין העברי והמכוונות לחלוקת נטל המזונות בצורה הוגנת ושוויונית יותר (ראו תוכן העניינים בעיקרי הטיעון של המערער) מעלות שאלות עקרוניות כבדות משקל. דא עקא, הן לא נטענו בבימ"ש קמא. להיפך, בסיכומיו הניח המערער לפני בימ"ש קמא, כבסיס משפטי לפסיקת המזונות, תחת הכותרת "ההלכה הפסוקה", את הפרשנות הקלסית: "שני הצדדים הינם יהודים, ולפיכך חל על האב הדין האישי העברי וזאת מכוח הוראות סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשט"ו-1959" (צ"ל התשי"ט ש' ש'). בדין העברי ישנם מספר מעגלי חבות במזונות, מעגל החובה ומעגל מזונות צדקה. עד לגיל 15 שנים, חב האב חבות מוחלטת במזונות ילדיו הקטינים, בין מתקנת חכמים, בין מתקנת אושא משנת תש"ד (הכוונה לתקנת הרבנות הראשית ש' ש') של הרבנות הראשית ובין מכוח פרשנות הדין העברי בפסיקת ביהמ"ש העליון. מעבר לגיל 15 שנים, חל דין צדקה על שני ההורים" (הדגשה שלי. סעיף 7 לסיכומי המערער בבימ"ש קמא, אליו הפנה ב"כ המשיבים, מוצג ח'). זאת ועוד, המערער הוסיף והבהיר בסיכומיו, כי "נהוג לראות בחיובו של האב בסיפוק צרכים בסיסיים בתחום הכלכלה, ביגוד, הנעלה, מדור (והחזקתו), בריאות, חינוך, תקשורת ונסיעות - בבחינת צרכים הכרחיים. צרכים אחרים כגון נופש, בית מלון, טיולים, בגדי מותגים, בילויים וכיו"ב נוספים למעגל הצרכים מדיני הצדקה, כאשר בהם יחוב האב, רק אם הוא נופל להגדרת 'אמיד' על פי הפסיקה". קשת הפרשנויות השונות של המשפט העברי, להן טוען ב"כ המערער לפנינו, המכוונים לחלוקה צודקת והוגנת יותר של נטל החיוב במזונות, לא הונחה, אפוא, לפני בימ"ש קמא. להיפך, המערער טען בבימ"ש קמא, ליישומה של פרשנות אחת, זו המכוונת לחיוב האב, אבסולוטית, במזונות ההכרחיים של ילדיו, עד גיל 15, ולחלוקת החיוב במזונות שמעבר להכרחיים, עד לגיל זה, על פי דיני הצדקה ולאחריו לתחולת דיני הצדקה גם על המזונות ההכרחיים. משהזמין המערער את ביהמ"ש לקבוע את חיובו במזונות הקטינים על בסיס פרשנות זו, אין זה נכון ואין זה ראוי לבוא אליו בטרוניה. הלכה היא, כי "בית המשפט לערעורים לא ידון, בדרך כלל, בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; מערער שלא הביא טענה בפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין עליה?" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, עמ' 818; חמי בן נון, טל חבקין "הערעור האזרחי" מהדורה שלישית, עמ' 329 ופסקי הדין שם, ה"ש 114). אכן, בימ"ש שלערעור רשאי, כחריג, לסטות מהלכה זו ולהתיר לבעל דין להסתמך, במהלך הדיון, על טענות משפטיות שלא טען בערכאה הדיונית ובלבד שאין היא "אלא בגדר פרשנות משפטית" ומבוססת על המסגרת העובדתית שהוכחה בראיות בערכאה הדיונית (חמי בן נון, טל חבקין, שם 929; ע"א 271/75 שושן נ' שושן פ"ד ל(1) 473, הש' מ' שמגר כתוארו אז). עם זה, השימוש בחריג נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור בשל הקשיים שהוא מעורר: הטענה נידונה על ידי ערכאת הערעור denovo ובכך עלולה לקפח את זכותו של המשיב לערער על החלטתה שכן הוא יידרש, במקרים מסוימים (כמו במקרה שלפנינו), לבקש רשות ערעור; לו הייתה נטענת בבימ"ש קמא מן הסתם הייתה זוכה להתייחסות מלומדת, של המשיבים, לרבות להתנהלות דיונית שונה, ולבירור מעמיק של הערכאה הדיונית. נראה אם כן, כי השימוש בחריג ראוי שיעשה כשמדובר בשאלה משפטית חשובה שיש אינטרס ציבורי בקביעת הלכה בעניינה ובאותם מקרים מתאימים שתוצאת פסק הדין אינה צודקת במידה ניכרת. הגם שאינני סבור שתוצאת פסק הדין בענייננו אינה צודקת במידה ניכרת באופן המצדיק את יישומו של החריג (ועל כך להלן), אדרש לטענה בבחינת פטור בלא כלום אי אפשר: שאלת השוויון בנטל - כך נקרא לה - לא זכתה עד כה להתייחסות מפורשת של ביהמ"ש העליון. מאז פסקי הדין בעניין אוחנה (בע"מ 5750/03; 8.6.05) וצינובוי (בע"מ 2433/04; 2.10.05), עליהן חזר בבע"מ 1715/07 פלוני נ' פלונית ואח'; 26.8.07, ניתנו בביהמ"ש העליון החלטות (אף הן, כמו ההחלטות הנ"ל, במסגרת גלגול שלישי) שדיברו על חשיבותה של הסוגיה כסוגיה "חשובה ומורכבת - אנושית, חברתית, הלכתית ומשפטית" (בע"מ 57/08, פלוני נ' פלוני; 6.3.08) ועל השיטות השונות "המתרוצצות בקרבה של מערכת המשפט" ו"ההתקרבות לכיוון של השתנות ניכרת במעמד הצדדים בנשיאה בעול" (בע"מ 1356/08 פלוני נ' פלונית ואח'; 26.3.08). מנגד, בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבימ"ש למשפחה ובביהמ"ש המחוזיים, עדים אנו לדו שיח ארוך ומתמשך בסוגיה זו, המלמד על התחבטות, ראויה ונדרשת יש לומר, בדבר הדרך בה יש להלך "בימים האלה" שאינם "כימים משכבר, ומערך היחסים במשפחה נשתנה..." (לשון דברי הש' רובינשטיין בבע"מ 1356/08 הנ"ל). עם זה, וכל עוד לא אמרו המחוקק (ראו הצעת חוק לתיקון דיני משפחה מזונות) (תיקון - ביטול ס' 3), התשס"ה-2005; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון - חלוקת מזונות קטין), התשס"ד-2004; ולאחרונה, דו"ח ועדת שיפמן) או בית המשפט העליון את דברם נראה, כי ההלכה הפסוקה בדבר הטלת חובה אבסולוטית על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו, עד גיל 15 וחלוקת הנטל של המזונות שמעבר לכך עפ"י דיני הצדקה, על האב ועל האם, עומדת על מכונה. היה זה ביהמ"ש העליון, מפי אותו מותב, אשר תיקן את החלטתו בפרשת אוחנה (בה ציין כי יש לקבוע את החיוב במזונות על דרך של "איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות"), וקבע בפרשת צינובוי כי האיזון הכולל (עליו דיבר בפרשת אוחנה, ש' ש'), אמור להיעשות בכל הנוגע למזונות שמעבר למזונות ההכרחיים ובלשונו: "לפיכך, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו" (ההדגשה שלי ש' ש'). דברים ברוח דומה ניתן למצוא בפסק דינו המקיף והמעמיק של ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הרכב השופטים עוני חבש, סגן הנשיאה, יהודית צור ומשה דרורי, מפי השופט דרורי) אשר סקר את הגישות והפרשנויות השונות בסוגיה וקבע כהאי לישנא: "כל עוד החוק בישראל מפנה לעניין חיוב המזונות אל המשפט העברי, נותר על כנו הכלל הבסיסי לפיו חובת האב לזון את ילדיו ולשאת - לבדו - במזונות המינימליים של כל ילד בסך של 1150 ₪ לחודש לילד (ללא מדור וללא גן), כאשר הסכום לילדים נוספים יהיה נמוך יותר. השתתפות האם, מדין צדקה, תהיה בהתאם להכנסתה הפנויה, לאחר סיפוק צרכיה שלה, מכוח עקרון השוויון. השתתפות זו תחול ביחס לכל הילדים, ללא קשר לגיל שלהם, אך בהתחשב בכך שהאם - כאשר היא משמורנית - נושאת בנטל המעשי של גידול הילדים... הוצאות חריגות ישולמו על ידי שני ההורים, כאשר בדרך כלל החלוקה ביניהם היא שוויונית, אך במקרים בהם יש פערי הכנסה משמעותיים, מן הראוי לחייב את אותו הורה שהכנסתו הפנויה (לאחר תשלום המזונות) גבוהה יותר, בחלק יחסי גבוה יותר של אותן הוצאות חריגות" (ע"מ 1102/06, ד' מ' נ' מ' א' ואח'; 28.5.07, פסקה 91 לפסה"ד). בטיעוניו לפנינו היפנה ב"כ המערער, בעיקר, לפרשנות שניתנה בפסק דינו של הש' בן ציון גרינברגר (בשבתו כש' בימ"ש למשפחה) בתמ"ש (י-ם) 2480/04 ב' ס' נ' ב' מ'; 8.6.06, כפרשנות הראויה שיש לפסוק על פיה. מעבר לכך, שפרשנות זו לא התקבלה בפסיקה [גם לא בערכאות הדיוניות ואף לא בערכאת הערעור וראו ע"מ 1102/06 הנ"ל, בימ"ש מחוזי (י-ם)] ולא זכתה לאיזכור בפסק דינו של הש' רובינשטיין בבע"מ 57/08 אלא כפרשנות מוצעת אחת מיני רבות (בניגוד לטענת ב"כ המערער כי היא צוטטה שם בהסכמה), עסקה היא בפרשנות של תקנת הרבנות תש"ד, החלה על ילדים קטינים מעל גיל 6 ועד גיל 15. בענייננו, לעת מתן פסק דינו של בימ"ש קמא ואף עתה, המשיבים הינם מקטני קטינים. והחשוב מכל - בימ"ש קמא היה ער לפער ההכנסות בין הצדדים ולקח אותו בחשבון בעת חלוקת הנטל: החיוב במטפלת (שכבר אינה קיימת), במסגרת המזונות הזמניים, היה כדי רבע משכרה ולא מחצית (ס' 5.1 להחלטה למזונות זמניים בתיק המוצגים של המערער). לא הוטלה עליו השתתפות בהוצאות החוגים. הוגבל חלקו במדור הקטינים, ככל שיהא צורך בכך, כדי 20% מהעלות (במקום 40% בהתאם להילכת הראל (ע"א 52/87, פ"ד מג(4) 201) ואף פחות מהחיוב המוטל במקרה של ילד אחד 30% לפי הילכת אוחר (ע"א 746/87; לא פורסם), ולא יותר מ-1500 ₪. בנסיבות בהן נדרשה ערכאת הערעור לפער ההכנסות והביאה אותו לכלל ביטוי, על פי שיקול דעתה, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעה זו, גם אם סבורה היא כי היה מקום לחלוקה מטיבה יותר במקצת עם המערער. על בסיס הדברים האלה אפנה ואבחן את טענות המערער לגוף פסק הדין. 4. א. המערער אינו חולק על קביעת בימ"ש קמא בדבר בסיס הכנסותיו הוא - 15,000 ₪ נטו לחודש. לא מיותר להזכיר כי המערער לא הניח לפני בימ"ש קמא את נתוני השתכרותו בעבודה החדשה בה החל טרם שהגיש את הרצאת הפרטים המעודכנת שלו לקראת ישיבת ההוכחות (מוצג ז' לתיק המוצגים של המשיבים) וגם כשהודה, בחקירתו הנגדית, כי החל לעבוד בעבודה חדשה (אם כי נסיונית לדבריו) לא חשף את שכרו. בעיקרי הטיעון ובטיעוניו לפנינו "מילא פיו מים" ודומה כי קביעת בסיס שכרו ל-15,000 ₪ נטו נוחה לו. משזו השתכרותו של המערער הריהו בגדר "אמיד", לצרכי חיובו במזונות מכוח דיני הצדקה, שהרי "האמיד לגבי בניו - לא הוי כאמיד דאינשי אחריני, לגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור, אבל לגבי בניו כל שאינו עני, מקרי אמיד לגבי בניו" (אמידות לגבי חובת צדקה לאנשים אחרים הינה באמיד גמור. לגבי ילדיו, די בכך שהאב אינו עני, ש' ש'). בענייננו נוכח הכנסותיו בבחינת קל וחומר. ב. אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא בנוגע להכנסות האם - הכנסה מעבודה בתוספת דמי שכירות עבור הדירה ברח' ---. בימ"ש קמא קיבל את טענת האם בדבר העברת דמי השכירות בגין הדירה האחרת הרשומה על שמה לידי אמה ולא ראה בהם חלק מהכנסתה (סעיפים 31.4-31.5 לפסק דינו של בימ"ש קמא). מדובר בממצא עובדתי של הערכאה הדיונית אשר שמעה את הצדדים ובחנה את הראיות ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. בהקשר זה אין לזקוף רעיונית, את שווי דמי השכירות (שאינה משלמת), בדירה שמעבידתה מעמידה לרשותה ולרשות הקטינים, כחלק מהכנסותיה, שכן בלעדיה היה מקום לחייב את המערער בתשלום חלקם של הקטינים בהבטחת מגוריהם. מדובר בהטבה, שכל עוד קיימת היא גם המערער נהנה ממנה. כך גם לגבי הפרשת הכספים ממשכורתה של האם לצרכי 'עתודה כלכלית'. מדובר ב"ניכויי רשות" "הנושאים אופי של ניכויי חובה המניבים כשלעצמם פירות וחסכון של ממש, ויש בצידן הפרשות כפולות ומכופלות שמשלם המעביד. אין לצפות מעובד שיוותר על הפרשת תשלומים לקרן הפנסיה או לקרן השתלמות שלו משחויב בתשלום מזונות. הפסקת ההפרשות לאותן הקרנות מלווה לרוב בסנקציה, הגדולה לאין שיעור מן הסכומים המופרשים עצמם" (ע"מ (י-ם) 135/99 א' א' נ' א' א' נ'; 1.5.00 פסקה 22). זאת ועוד, עד לפרוץ הסכסוך, לא טען המערער נגד הפרשות אלה ומן הסתם טען או יטען (אם לא עשה כן עד כה) לזכותו למחצית מהן ככל שאלה הצטברו במהלך הנישואין (ראו והשווה ע"מ 1102/06 הנ"ל). מכאן, כשם שלא זוקפים את ההפרשות הללו כחלק מהכנסותיו של האב (שלא חשף לא בבימ"ש קמא ולא לפנינו את ההפרשות שהוא מפריש) החב במזונות כן אין לזקוף אותן כחלק מהכנסות האם עת בוחנים את יכולתה להשתתף במזונות הקטינים. גישה זו, נבחנה בבע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית ואח'; 23.6.09. כב' השופט רובינשטיין, אינו מבחין, במישור העיוני, בין הפרשות 'יזומות' על ידי החייב במזונות לבין 'ניכויי חובה' בעלי אופי פנסיוני. אלה גם אלה מצטרפים יחד ליצירת היכולת הכלכלית שאמורה לשמש כבסיס לקביעת גובה החיוב במזונות. עם זה, יש להבחין בין השתיים במישור המעשי. בהקשר זה מסכים הש' רובינשטיין עם גישתו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם בע"מ 135/99 הנ"ל, בכל הנוגע לקרן השתלמות וקרן פנסיה אך מדגיש כי אין לקבוע בנושא כלל נוקשה לפיו 'ניכויי רשות' או אף 'ניכויי חובה' מסוגים מסוימים ישוקללו ואחרים לא ישוקללו באופן קבוע, לעת בחינת היכולת הכלכלית של החייב במזונות. על הדברים להיבדק לגופם בנסיבות כל מקרה ומקום שהצרכים החיוניים של הילדים מחייבים זאת "אף קופות וקרנות שונות צריכים שיהיו נגישות לצרכי הילדים, גם במחיר ויתור על הטבות כלכליות". בענייננו, נוכח השתכרות האם, שהינה מספיק גבוהה, גם לאחר הניכויים אליהם מכוון המערער, אין מקום לזקוף את הניכויים כחלק מהכנסותיה לצורך חיובה במזונות הקטינים מכוח דיני הצדקה. ג. גובהם של המזונות ההכרחיים תלוי בנסיבות המקרה הספציפי העומד לדיון, והם משתנים מזמן לזמן. כבר בעמ"ש 1057/09 ש' ת' נ' ד ג'; 17.10.10 הבהיר ביהמ"ש המחוזי בת"א כי יש להגדיל את הסכום הנוהג, בסך 1250 ₪, ובפס"ד מיום 3.4.13 (עמ"ש 20511-10-10) הבהיר, כי הסכום, לעת מתן פסק דינו של בימ"ש קמא נושא הערעור שלפניו - לפני אוקטובר 2010 - עמד על 1400 ₪. פסק דינו של בימ"ש קמא, בענייננו, ניתן בדצמבר 2012. לפיכך, לא מדובר "בשיא חדש", לשון ב"כ המערער, בוודאי לא בקביעה שערכאת הערעור תתערב בה. בהקשר זה של מזונות בסיסיים/הכרחיים יש לומר - בימ"ש קמא, אשר דן בעניינם של הצדדים, בבחינת 'שופט אחד משפחה אחת' היה מודע להסדרי המשמורת ולהיקף הסדרי הראיה, כמו גם לעובדה שמדובר בשני ילדים קטינים (הילכת ורד וכד') ולקיומה של קצבת ילדים ופסק את שפסק. התערבות בקביעה זו תהווה התערבות בלתי ראויה של ערכאת הערעור באוטונומיה של הערכאה הדיונית - בימ"ש למשפחה - שהינה ערכאה שיפוטית מקצועית וייחודית, מה גם שאין לומר שמדובר באחד מאותם מקרים המצדיקים חריגה מכלל הברזל שההתערבות בקביעת גובה המזונות תעשה במשורה - כלל המהווה הלכה פסוקה שאינו צריך ראיה. ד. פסיקת מזונות נכונה לעת נתינתה ויש בה משום צפייה מסוימת כלפי העתיד. אין איש יודע מה יצפה העתיד. אל מול שינוי נסיבות שעשוי להפחית את המזונות יכול שיחול שינוי הפוך שעשוי להביא להגדלתם. מכאן הכלל - כל קביעה בדבר חיוב מזונות נתונה לשינוי נסיבות ולשם כך יש להגיש תביעה חדשה ולהוכיח שינוי נסיבות מהותי/משמעותי שיש בו כדי להצדיק את בחינת המזונות מחדש. בענייננו, חויב המערער במזונות ילדיו הקטינים, 'מקטני קטנים' - שניהם מתחת לגיל 6. העובדה שבגיל מסוים עשוי להתקבל תקבול מיוחד - לפרק זמן מוגבל - עבורם (מענקי לימוד), אין בו כדי לקבוע כבר עכשיו את הפחתתו - ככל שיהיה ובסכום שיהיה. פסיקת מזונות איננה עניין אריתמטי. אין לדעת מה יהיה מצב הקטינים נכון למועד בו יתקבל התקבול, אם יתקבל (ומה גובהו), שמא יצדיק מצבם את אי הפחתתו, ואולי הגדלת סכום החיוב המקורי. זאת ועוד, נכון לאותה עת (ובענייננו בעוד 7 שנים לערך - לכשיגיע כל אחד מהקטינים לכיתה ז'; ראו פסקה 3-5 לעיקרי הטיעון של המערער) יתכן שסכום המזונות ההכרחיים יגדל לסכום גבוה יותר. כלל זה נכון גם לעת הגעת הקטינים או מי מהם לגיל 15. גם שינוי זה צריך להיבחן על רקע מכלול הנתונים שיהיו נכונים אותה עת - בעוד כ-9 שנים - הן בנוגע לצרכי הקטינים והן בנוגע ליכולתם של ההורים. משכך, אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא גם בהקשר זה ולהותיר את השינויים הצפויים לעת מצוא. ה. בכתב התביעה למזונות לא עתרו הקטינים, באמצעות אמם, לחיוב המערער במזונותיהם במהלך שירותם הצבאי. גם בסיכומיהם לא עתרו להטלת חיוב כאמור. בנסיבות אלה קשה להלום את חיובו של המערער במזונות הקטינים במהלך שירותם הצבאי. בבע"מ 5267/04 זאב סוניס נ' עדית סוניס ואח'; 5.5.05, דחה ביהמ"ש העליון את טענתו של המבקש - האב, לפיה יש להתנות את המשך הדיון במזונותיו של הבן, שהיה קטין לעת הגשת התביעה אך בגר לעת הגשת כתב ההגנה, בצירופו כבעל דין ואיפשר את המשך הדיון בעניינו, גם לתקופה שלאחר בגרותו ובמהלך השירות הצבאי, על בסיס התביעה המקורית. עם זה, הלכה זו מדברת על תביעה למזונות המגישה אם בשם ילדיה הקטינים והכוללת בתוכה עתירה "למזונות המתייחסים לשירותו הצבאי (ובכלל זה תקופת התנדבות טרום צבאית) וזאת בהנחה כי הבן מתגורר אותו זמן בביתה, והשלמת כלכלתו וצרכיו הם עליה". בענייננו, כאמור, אין עתירה שכזו בכתב התביעה, גם לא בסיכומים, ועל כן, לטעמי, יש לבטל את החיוב האמור. עם זה, תרופה תימצא לה לאם, לעת ההיא, בהוראות ס' 16(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות, התשכ"ט-1959) הקובע: "מי שנתן מזונות מעל למוטל עליו ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרת היתרה ממי שקיבלה או ממי שנתן פחות מן המוטל עליו ובמידה שנתן פחות מן המוטל עליו". החוק האמור (ולא הדין האישי) מטיל על אדם - והורה בכלל אדם הוא - חיוב לזון את ילדיו הבגירים (ס' 4(2) לחוק). הורה - גם האם וגם האב. ס' 6 לחוק קובע את היקף החיוב במקרה בו החיוב במזונות הינו מכוח החוק: "היקף המזונות, מידתם וצרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות... לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב". מכאן, אם הוציאה האם הוצאות עבור בנה הבגיר, ולענייננו במהלך השירות הצבאי, רשאית היא לפנות ולבקש את השבת הוצאותיה, כולן או חלקן, מכוח ס' 16(א) הנ"ל, ובהתאם להוראת ס' 6 הנ"ל (ראו והשווה פרשת סוניס הנ"ל שם ראה ביהמ"ש את חלק התביעה עבור הבן שבגר, כתביעה להשבת הוצאות, אך חסך מהאם את הגשת התביעה מהטעם שהעתירה נכללה בכתב התביעה המקורי שהוגש עת הבן היה קטין). ו. אינני רואה מקום להתערב גם בקביעתו של בימ"ש קמא לעניין חיוב המערער בעלות הגנים והצהרון (ולעת פסיקת המזונות הזמניים בעלות המטפלת) ולהורות על שינוי גובה החיוב. עמדתי על כך שבימ"ש קמא היה ער לפער ההכנסות בין הצדדים, ולקח אותו בחשבון בעת חלוקת הנטל. משכך, אין לי אלא לחזור על דבריי לפיהם, בנסיבות בהן נדרשה הערכאה הדיונית לפער ההכנסות והביאה אותו לידי ביטוי, על פי שיקול דעתה, אין מקום להתערבות של ערכאת הערעור בקביעה זו, מה גם שהקביעה מתייחסת להוצאה שהיא בת חלוף, ולפרק זמן מוגדר. כך גם אין מקום להתערב בחיוב המערער בתשלום מחצית עלות הקייטנות בקיץ ובפסח, וגם לא מצאתי בקביעת בימ"ש חיוב בשני מחזורי קייטנה בקיץ שנאמר "מחזור קייטנה". סוף דבר הערעור נדחה כפוף לביטול חיובו של המערער במזונות הקטינים במהלך השירות הצבאי. המערער יישא בהוצאות הערעור ובשכ"ט בא כוח המשיבים כדי סך של 23,200 ₪. הפיקדון יועבר למשיבים באמצעות בא כוחם. היתרה שתיוותר ככל שתיוותר תוחזר למערער באמצעות בא כוחו. שאול שוחט, שופט השופט יצחק ענבר: אני מסכים. יצחק ענבר, שופט השופטת יהודית שבח: אני מסכימה. יהודית שבח, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שאול שוחט. צבאמזונותשירות צבאי