קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מהירות מופרזת בכביש בין עירוני: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה במהירות של 134 קמ"ש (לאחר הפחתה כדין של 5 קמ"ש), בדרך מהירה בה הוצב תמרור 426, ובו רשומה מהירות מרבית של 90 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. נסיבות המקרה על פי המצוין בדו"ח היו כלהלן: ביום 23.10.2012, שעה 05:25, עמדה ניידת גלויה ובה רווה סוריאנו, שוטר המשרת ביחידת התנועה (להלן - השוטר), בשול ימין של הדרך, בכביש 20, נתיבי איילון, לכוון צפון והפעיל מד מהירות לייזר (להלן - מכשיר הממל"ז). השוטר ישב במושב הנהג, כשדלת הנהג פתוחה למחצה וגופו מסובב לאחור לכיוון התנועה המתקרבת, תוך שהניידת מונעת והילוך סרק משולב. השוטר הבחין, דרך עינית מכשיר הממל"ז, באופנוע מסוג "ימהה" שמספרו 5171513 (להלן - האופנוע) המתקרב בנסיעה מדרום לצפון, כשהוא בודד, בנתיב מספר 2 מתוך 4 נתיבים, כיוון את מכשיר הממל"ז לעבר מרכז האופנוע. נמדדה מהירות של 139 קמ"ש. השוטר יצא בנסיעה אחרי האופנוע, הצליח להגיע במקביל אליו בירידה לכביש 4 צפון בצומת מורשה, וסימן לנאשם לעצור. במשך כל הנסיעה אחרי האופנוע נשמר קשר עין רצוף עמו. נתוני המדידה הוצגו לנאשם והוסברה לו מהות העבירה. הכביש היה מואר בתאורת רחוב, לא ירד גשם ולא היה ערפל. בעת הפעלת מכשיר הממל"ז, המרחק מהאופנוע היה 221.4 מ', וקו הראיה נקי מהפרעות פיזיות. בתגובתו בדו"ח, אמר הנאשם כי הוא מצטער. לאחר רישום הדו"ח, בשעה 05:40 הגיע לצומת מורשה קצין משטרה, פקד נמרוד גרין (להלן - פקד גרין), אשר ערך לנאשם שימוע לצורך החלטה על פסילה מנהלית, שלאחריו החליט לפסול את רישיונו לתקופה של 30 יום. במסגרת השימוע, מסר הנאשם: "אני מודה, אעשה את כל המאמצים לשמור על החוק ולנסוע בזהירות". הנאשם כפר במיוחס לו, והתנהל דיון הוכחות. מטעם התביעה העיד השוטר, במסגרת עדותו הוגש הדו"ח שערך (ת/1), הכולל נספח המפרט את הבדיקות שנערכו לפני האכיפה ואחריה על מנת לאמת את תקינות מכשיר הממל"ז. כמו כן, העיד פקד גרין, אשר הגיש את טופס השימוע (ת/2). מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו. הנאשם לא העלה כל טענה שהיא באשר למהימנות או תקינות המכשיר, ולא הכחיש את המהירות שיוחסה לו, אף לא הייתה לו גרסא באשר למהירות נסיעתו. הגנתו התבססה על הטענה כי כלל לא היה במקום ביצוע העבירה הנטען. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ובחנתי את המסמכים שהוגשו, באתי לכלל דעה כי התביעה הוכיחה את ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם. אלו טעמיי: הנאשם הודה בביצוע העבירה, בתגובתו הן בעת רישום הדו"ח, והן בעת השימוע שנערך לו. באף אחת מהזדמנויות אלה, הנאשם לא העלה את הגרסה שכלל לא היה במקום העבירה הנטען. בדו"ח שנערך לנאשם, נרשמה המילה "מצטער" כתגובה מפיו. תגובתו במסגרת השימוע הייתה, כאמור: "אני מודה, אעשה את כל המאמצים לשמור על החוק ולנסוע בזהירות". בעדותו, ציין הנאשם כי משהוסברה לו מהות העבירה המיוחסת לו, אמר "..אני מצטער אם נסעתי במהירות כזו.." (פרוט' עמ' 4 שורה 15). עם זאת, הנאשם לא טען כי התגובות שנרשמו מפיו היו חלקיות או מסולפות, וכשלעצמי מצאתי קושי לאמץ את ההסתייגות כפי שהועלתה בעדותו. הנאשם העיד כי הודה בביצוע העבירה בהזדמנויות אלה, כיוון ש"הספידומטר לא עבד לי ולכן לא יכולתי להגיד שלא נסעתי במהירות של 130 ומשהו קמ"ש.." (פרוט' עמ' 4, שורה 16), בחקירתו הנגדית השיב: "..הודיתי בגלל שלא היה לי ספידומטר" (פרוט' עמ' 4 שורה 27). דא עקא, הנאשם לא המציא ולו בדל ראיה או אסמכתא לאימות טענתו זו, דוגמת תיעוד על תיקון מד האוץ או כל ראיה חיצונית אחרת. לא נטען כי קיים קושי להמציא ראיה התומכת בטענה עובדתית זו, ואף משנשאל הנאשם "האם הבאת חוות דעת על הספידומטר מהמוסך שהיה מקולקל?" השיב: "לא. אני יכול להביא" (פרוט' עמ' 4 שורות 28-29). הימנעות מהמצאת אסמכתא, שניתן היה להמציאה, מן הדין כי תפעל לחובת הנאשם. תמיהה היא שהנאשם, במסגרת הודאותיו בביצוע העבירה, כלל לא הזכיר, לא בפני השוטר ולא בפני פקד גרין, את מד האוץ התקול, כהסבר הגיוני לנסיעתו במהירות הנטענת. זאת ועוד, הנאשם הציג גרסה זו, באשר לאי תקינות מד האוץ, לראשונה בהקראת כתב האישום. הימנעותו מהצגתה בשתי הזדמנויות הקודמות שעמדו בפניו, בהן הגיוני היה להציגה, מעלה כי גרסתו זו הינה בגדר "עדות כבושה". לאור כל האמור, אין בידי לקבל טענה זו. לדברי הנאשם, הסיבה לכך שגרסתו באשר לאי הימצאותו במקום העבירה הנטען, לא הועלתה בהזדמנויות אלה, נובעת מכך שרק מאוחר יותר אותו יום, אשתו הסבה את שימת ליבו לכך, שלא היה כלל בכביש בו מיוחס לו ביצוע העבירה, כלשונו: "..באותו יום.. סיפרתי לאשתי שנתפסתי על מהירות. אשתי ראתה את הדו"ח והיה כתוב בדו"ח מספר כביש מסוים ולא הייתי שם. היא אמרה לי שזה איילון ושאלה אותי ומה עשית שם הרי היית ברמת השרון.." (פרוט' עמ' 4 שורות 18-20). הנאשם לא הציג כל ראייה שהיא התומכת בגרסתו, כי במועד ביצוע העבירה, היה ברמת השרון ולא בכביש איילון. יתר על כן, אין בפני כל גרסה עובדתית באשר ליעד נסיעתו ברמת השרון ומטרת נסיעתו לשם בשעות הבוקר המוקדמות. משכך, זו בגדר טענה בעלמא. לא ניתן ללמוד מדבריה הנטענים של אשתו מה היה מסלול נסיעתו בפועל, שכן אין חולק כי לא הצטרפה אליו לנסיעה, אלא הנאשם נסע לבדו. הנאשם נמנע מלהעיד את אשתו, על מנת לאמת את גרסתו כי לראשונה נודע לו מפיה מהו מקום ביצוע העבירה. לא למותר לציין כי "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה." (ראה ע"פ 437/82, סלומון אבו נ' מדינת ישראל). מספר הכביש היה כתוב בדו"ח. הנאשם לא העלה כל טענה לפיה מקום העבירה הנטען לא נמסר לו בעת רישום הדו"ח ו/או בעת עריכת השימוע. יתר על כן, ההיגיון והשכל הישר מלמדים כי אדם המואשם בביצוע עבירה, ינסה לברר על אתר היכן בדיוק ביצע את העבירה המיוחסת לו. זאת ועוד, אם אכן התגלה לנאשם, בעקבות דברי אשתו, עוד בבוקרו של אותו יום, כי יוחס לו ביצוע עבירה במקום בו כלל לא היה, הכיצד זאת לא מצא לנכון לערור או להשיג בכל דרך שהיא, על הפסילה המנהלית שהושתה עליו בגין עבירה זו, לכאורה על לא עוול בכפו. משכך, ולנוכח כבישת עדותו של הנאשם, אין בידי לתת אמון בגרסתו כי לא היה מודע בעת רישום הדוח, למקום בו מיוחס לו ביצוע העבירה. בחקירתם של השוטר ושל פקד גרין, הנאשם טען כנגד כך, שעל אף שהעבירה נעשתה בכביש איילון, סמוך למחלף קק"ל, הוא נעצר רק בצומת מורשה, 8 ק"מ משם. עוד טען שהשוטר נמנע, עד להגעתו לצומת מורשה, מהפעלת סירנה או כריזה כלפיו לצורך עצירתו, על אף ש"בשעה 5.00 לפנות בוקר לא היה אף אחד על הכביש חוץ ממני וממך" (פרוט' עמ' 2 שורות 20-24). מדברים אלו ביקש הנאשם להסיק, שלא הוא שביצע את העבירה. בהתייחסו למרחק הנטען, ציין השוטר כי על פי סימני אבן דרך המוכרים לו, הוא מסיק כי המרחק "..בערך 5 או 6 ק"מ לכל היותר.." (פרוט' עמ' 2 שורות 5-8). באשר לעצירה כעבור מרחק זה, הטעים השוטר כי נסע אחרי הנאשם, תוך שהוא "..מרוכז בשמירת קשר עין" עמו (פרוט' עמ' 2 שורה 14), וציין כי ההחלטה מתי לעצור רכב, נתונה לשיקול דעתו, וככל שניתן לבצע עצירת רכב "..ללא כריזה וללא סירנות ולעשות עצירה שקטה, אני אומר שעדיף.." (פרוט' עמ' 2, שורות 25-27). עוד ציין השוטר, כי בעת שהורה לנאשם לעצור, לא היו רכבים או אופנועים נוספים במקום, כפי שהנאשם עצמו אישר. פקד גרין ציין בחקירתו כי כאשר השוטר מפעיל לבדו ממל"ז, הוא שנוסע אחרי הנהג, תוך שמירת קשר עין עמו "..וברגע שהוא מחליט על פי שיקול דעת של תוואי הדרך במיקום בטוח כמו מפרצון הוא עוצר אותך, ואז מתחיל הטיפול.." ובהמשך ציין "..אתה מעוכב היכן שניתן לעצור אותך בבטחה.." (פרוט' עמ' 3 שורות 19-24). הנאשם לא הציג ראיה כל שהיא באשר למרחק הנטען על ידו. ואין באמירתו "..מדדתי היום בבוקר מדובר ב- 8 ק"מ.." (פרוט' עמ' 2 שורה 5) כשלעצמה, כדי להוכיח שזהו אכן המרחק. בהמשך עדותו, סייג הנאשם דבריו אלו בציינו "..אני מדדתי היום בבוקר וזה 7 או 8 ק"מ.." (פרוט' עמ' 2 שורה 10). משכך נמצאנו כי אפשר שהפער בגרסאותיהם אינו עולה על ק"מ אחד. הנאשם אישר בעדותו כי התנהגותו של השוטר לא סיכנה אותו בכביש (פרוט' עמ' 5 שורות 8-9), היות ונעצר בעת שעמד ברמזור בצומת מורשה (פרוט' עמ' 5, שורות 3-4, 6-7). אני סבורה כי מהעדויות שבפני, עצירתו של הנאשם מרחק ניכר ממקום ביצוע העבירה הנטען, בין אם זה 6 או 7 ק"מ, איננה בלתי סבירה והיא תואמת את נסיבות המקרה, לרבות המהירות המיוחסת לאופנוע, וההנחיות שעל פיהן פעל השוטר. לאור זאת, ומשאין חולק כי לא היו במקום כלי רכב או אופנועים נוספים, באופן הפוגע באמינות הזיהוי, לא השתכנעתי כי עלה בידי הנאשם להקים ספק סביר. בעת חקירתו את השוטר ואת פקד גרין, וכן בעדותו, נאמרו על ידי הנאשם, באופן ספונטני, אמרות המעידות כי אכן נסע בכביש איילון, ובכלל זה: "..נסעת אחרי באיילון, והניידת הייתה בהילוך סרק.." (פרוט עמ' 2, שורה 10), "..איך שלקחתי ימינה אם לקחתי ימינה למה לא עצר אותי עם הפנייה בתחנת האוטובוס.." (פרוט' עמ' 3 שורות 28-29), כשהכוונה היא לפניה ימינה מדרך אילון לכביש 5, "..אמרתי לו "איפה התחבאת לי" (פרוט' עמ' 5 שורה 11). מאמירתו האחרונה של הנאשם, ניתן להקיש כי נוהלה שיחה אודות נסיבות העבירה. בסיכומו של דבר, נתתי אימון בגרסת השוטר, ומצאתי כי קיים קושי לסמוך על עדותו של הנאשם. לכך יש להוסיף, כי הנאשם עצמו לא ידע לומר מה הייתה מהירות נסיעתו במועד האירוע, וכי בשום שלב לא נטען על ידו כי נסע במהירות כחוק. אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. כבישמשפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות