קראו דוגמא מהפסיקה בנושא כתב ערבות מוגבל בסכום לערב יחיד: מהות התובענה תיק זה התנהל בפני השופט צבי כספי ומשפרש הועבר התיק להמשך טיפולי. זו תביעה כספית על סך של 459,715 ₪ נגד החברה "הי ג'ל" (להלן: "החברה") והערבים לחובותיה, ביניהם הנתבע 4, בגין יתרת חובה בחשבון, אשר לא נפרעה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והרשות להגן ניתנה בטענה יחידה לפיה בשל היותו של הנתבע ערב יחיד יש לראות את כתב הערבות עליו חתם כמוגבל לסכום החוב שהיה בחשבון במועד חתימתו על כתב הערבות, יום 19.07.1994, בתוספת ריבית או הצמדה ככל שנקבע בכתב הערבות. 2. הרקע החברה ניהלה בבנק התובע חשבון דביטורי במטבע חוץ בהתאם למסמכים לפתיחת החשבון שנחתמו בתאריכים 5.5.94 ו- 20.6.94. בתאריך 19.7.94 חתם המבקש על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום "עבור קיום כל התשלומים, ההתחייבויות והחיובים מאיזה מן וסוג שהוא ובכל זמן ומסגרת שהם, שהתחייב או יתחייב בהן בעתיד לבוא הי ג'ל בע"מ" (ר' סעיף 1 לכתב הערבות). בתאריך 21.9.97, מונה לחברה כונס נכסים שתפס את רכוש החברה ומכרו ומתמורת המכירה הועבר לזיכוי חשבון החברה סך של 200,000 ₪ לכיסוי חלק מחובה לתובע. לאחר הזיכוי נותר חוב בחשבון העו"ש בסך של 313,151 ₪ ויתרת חוב בגין הלוואה במט"ח (40,521 דולר) סך של 146,564 ₪. כאמור, סך כל החוב הנתבע בכתב התביעה הינו 459,715 ₪ בצירוף ריבית שקלית וריבית דולרית, כמפורט בכתב התביעה. הנתבע והנתבעים הנוספים נדרשו לפרוע החוב ומשלא נפרע הוגשה התביעה, כאשר עילת התביעה כנגד המבקש הינה ערבותו מכוח כתב הערבות הנ"ל. בבקשתו של הנתבע למתן רשות להתגונן ובתצהירו התומך בבקשה פירט את השתלשלות העניינים שהביאה אותו לחתום על כתב הערבות. לטענתו, הנתבע 2, טומי נוסין, פנה אליו בשנת 1994, ובקשו לסייע בחברה שייסד ובתמורה יקבל בהמשך 2% מהון המניות ובנסיבות אלה חתם על הערבות; הנתבע טען כי הוא לא זוכר את הרגע שבו חתם, אך איננו מכחיש את החתימה תוך שטען כי במועד החתימה לא היה בעל מניות בחברה. ארבעה ימים לאחר החתימה, ביום 23.7.94, נסע המבקש עם משפחתו לארה"ב ומאז הוא מתגורר בחו"ל, שם מרכז חייו; רק כשביקר בארץ גילה שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ וכך נודע לו על התביעה. הנתבע טען כי מר נוסין הבטיח לו שאין סכנה שערבותו תמומש שכן יש לבנק בטוחות רבות ולכן כשעזב את הארץ לא ייחס חשיבות כלשהי לערבות. הנתבע הוסיף שם כי אין לו ידיעה מה היה החוב לבנק במועד חתימתו, אך איננו טוען כי בירר או ביקש לברר ונמנע ממנו המידע. לדבריו, הבנק לא עדכן אותו טרם חתימתו מהם הביטחונות שיש בנוסף לערבותו ומה מצב החשבון באותה עת. בשנת 1996 פנה אחד הערבים לבנק וביקש לבטל ערבותו ועובדה זו לא הובאה לידיעתו. לבסוף טען כי יש לראותו בתור "ערב יחיד" כמשמעותו בסעיף 19 לחוק הערבות ובהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק; נאמר כי משערבותו אינה קצובה, אלא לא מוגבלת בסכום - פטור הוא מערבותו. עוד טען שהבנק נהג בחוסר תום לב כאשר ביקש פס"ד במעמד צד אחד בידיעה שאינו מתגורר בארץ, ואף עתר למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, תוך שפגע בזכויותיו ונגרם לו נזק אותו יתבע בנפרד בעתיד. נאמר כי לאור התנהלותו הקלוקלת של הבנק, והשימוש לרעה בהליכי משפט הוא סבור כי קיימת עילה לדחיית התביעה נגדו על הסף כפי שנפסק במקרים אחרים. בהחלטתי מיום 20.09.2012 קבעתי כי הגנתו היחידה של הנתבע כאן, הראויה להתייחסות של ממש, היא הטענה שערבותו בטלה בשל היותו ערב יחיד והערבות אינה מוגבלת בסכום. נאמר בהחלטה כי הטענה היא "משפטית טהורה" שכן הצדדים הסכימו שהנתבע הוא ערב יחיד ואין צורך בשמיעת ראיות לקביעת מעמדו. קבעתי ביחס לאכסניה המשפטית כך - "כדי להגן על ערבים, מצא המחוקק לתקן את חוק הערבות פעמיים. תיקון ראשון בשנת תשנ"ב, 1992 נקבע לראשונה המעמד של "ערב יחיד" המעניק לערב זכויות ותוקפו של התיקון 30 יום לאחר פרסומו כלומר ביום 24.4.92. תיקון תשנ"ח - 1997 הוסיף להגנת הערבים ותוקפו מיום 1.6.98, קבע מעמד של "ערב מוגן" ואף הביא את סעיף 21 (ב) לחוק ולפיו אם לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב, פטור ערב יחיד מערבותו. סעיף זה מהווה כאמור את הגנתו של המבקש. תיקון תשנ"ב בסעיף 5 (א) קבע כי ערב יחיד שהתחייב לפני תחילתו של החוק בערבות לא מוגבלת יהיה ערב רק לסכומים שנקצבו עד 60 ימים אחרי תחילתו של התיקון. סעיף זה לא רלוונטי לעניינינו שכן כאן נחתמה הערבות אחרי תיקון תשנ"ב בתאריך 19.7.94 ולגביו ממילא לא יכול להתייחס תיקון תשנ"ב, רק תיקון תשנ"ח קבע מפורשות כי ערב שחתם על ערבות לא מוגבלת בסכום ערבותו בטלה. לא נקבעה בתיקון תחולה רטרואקטיבית. 13. בעניינינו נשאלת השאלה מה דינה של הערבות הבלתי מוגבלת בסכום עליה חתם המבקש בתקופת הביניים שבין תיקון תשנ"ב לתיקון תשנ"ח. בשאלה זו דן המלומד ד"ר רוי בר קהן בספרו "ערבות" בעמוד 536 ואילך. ד"ר בר קהן מביא שלוש אפשרויות למצב האמור: בטלות מלאה של הערבות או מתן תוקף מלא לערבות או דרך ביניים לפיה הערבות תהיה תקפה כדי שיעור החוב במועד נתינתה, פרשנות הנותנת תוקף חלקי לערבות הבלתי מוגבלת בסכום. על פי סעיף 21 (ב) לחוק כל ערבות לא מוגבלת בסכום שתחתם מיום 1.6.98 ו- הערב פטור. כל ערבות בלתי מוגבלת בסכום שנחתמה לפני תיקון תשנ"ב מוצאת פתרון בסעיף 5 (א) לעיל בדרך של קציבת סכום החוב. ובעניינינו ערבות בלתי מוגבלת בסכום שנחתמה בתקופת הביניים תהיה תקיפה כדי שיעור החוב במועד נתינתה. 14. ד"ר בר קהן ממליץ לאמץ את דרך הביניים, כפי שאומצה בדרך כלל בפסיקה מהנימוקים המפורטים בספרו, הגם שקיימת פסיקה הנוהגת באחת מהדרכים הקיצוניות, או ביטול מלא או ערבות מלאה. שקלתי את הטיעונים ומצאתי כי דרך הביניים היא התוצאה הנכונה, הראויה והצודקת ומאזנת נכונה את האינטרסים של הצדדים, ובוודאי שתואמת את תכלית החקיקה בהגנה על ערבים, תוך התחשבות במלווים. דרך זו מאיינת את הערבות הבלתי מוגבלת בסכום, שהייתה נוהגת כדבר שבשגרה, בצורה הדרגתית עד לסעיף 21 (ב) לחוק ממועד תיקון תשנ"ח". (ר' החלטת 20.09.2012, ההדגשה אינה במקור). הנתבע ביקש להורות על תיקון ההחלטה שלעיל וביקש שתינתן לו רשות להגן גם לטענה נוספת - לפיה טרם חתם על כתב הערבות לא הובהר לו על ידי מי מפקידי התובע מהי יתרת החוב של הלווה ומהם הביטחונות שעמדו לרשות הבנק לכיסוי ההלוואה "ושאר הפרטים כנדרש על פי החוק והדין", מבלי לפרט אילו פרטים נוספים כללה חובת הגילוי. בהחלטתי מיום 13.03.2013 קבעתי כי יש לדחות את הבקשה והובהר כי הרשות להגן היא בטענה שלעיל. מטעם התובע העידה הגב' שרה זמיר, עובדת הבנק. הנתבע ויתר על הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו. עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן - עיקרי טענות התובע התובע טען כי הוא הוכיח שסכום החוב במועד חתימת כתב הערבות היה גבוה מסכום החוב במועד הגשת התביעה והנתבע מצדו לא הציג גרסה נגדית. התובע העמיד לחברה הלוואה בסכומים שונים ובכלל זה ביום 20.06.1994, העמיד לה הלוואת מט"ח בסכום של 177,669 $ ארה"ב כפי שעולה מנספח 2 לתצהיר. בנספח 5 לתצהיר צורף העתק דף חשבון המעיד כי במועד בו חתם הנתבע על כתב הערבות עמדה יתרת החובה של החברה לבנק על הסך האמור ונבעה מהלוואת המט"ח הדולרית. גם העדה העידה בחקירתה הנגדית שמבדיקה בכלל החשבונות של החברה אין יתרות חובה, אלא רק בהלוואה הדולרית לשנת 1994. כן הפנה התובע לעדותה בה הסבירה את דף החשבון. נטען כי סכום החוב במועד החתימה הוכח ובשל היותו של הערב יחיד ולפי גישת הביניים שאומצה על ידי בית המשפט בהחלטה, יש לראות את ערבותו של הנתבע כאילו היא הוגבלה לסכום זה של 177,669 $ נכון ליום 19.07.1994. העדה ציינה בתצהירה כי למרות שלפי הדין התובע זכאי גם לריבית פיגורים, לפנים משורת הדין, שוערכה יתרת החובה ליום הגשת התביעה (20.04.1998) על פי הריבית ההסכמית שנקבעה בבקשת ההלוואה באין פיגור, קרי בשיעור של 1.3% ולפי החישוב שצורף כנספח 6 היתרה במועד החתימה היא 230,860.61 דולר ארה"ב לפי השער היציג שהיה ידוע במועד הגשת התובענה (3.737 ₪) סך המהווה 862,726.1 ₪. כלומר, על פי גישת הביניים יוצא שערבותו של הנתבע הוגבלה לסך של 862,726 ₪, סכום העולה על סכום התביעה שעמד על 459,715 ₪. נטען כי המסמכים שהוצגו מוכיחים כנדרש את סכום החוב במועד חתימת כתב הערבות ומתקיימים התנאים המאפשרים להציג את המסמכים כרשומה מוסדית. העדה לא נחקרה על הצהרות אלה למרות שהעידה שעבדה בין היתר במחלקת המחשוב של התובע וברור שהתנאים התקיימו. הנתבע לא ביקש בשום שלב להציג לו את מסמכי המקור ולו היה דורש הם היו מוצגים. על כן אין לקבל את הטענה בעניין מסמכי המקור ועל כך שהתובע לא עמד בכלל הראיה הטובה ביותר. לגופו של עניין, הכלל אינו רלבנטי ביחס לכתב הערבות עצמו מאחר והוא בכלל לא שנוי במחלוקת והנתבע אינו כופר בו. הוא גם אינו רלבנטי לגבי הבקשה להעמדת הלוואה שכן הנתבע לא הכחיש אותה ובא כוחו לא טרח לחקור את העדה ביחס למסמך או להלוואה. לפיכך, הכלל רלבנטי, אם בכלל רק ביחס לדף החשבון אותו צירף התובע (נספח 5) כדי להוכיח את העובדה היחידה שהיתה שנויה במחלקות והיא - סכום החוב ביום 19.07.1994. הן לגבי דף החשבון אין להחיל את הכלל ולדרוש את המקור מאחר והנתבע לא טען שהסכום אינו נכון ולא הציג גרסה מטעמו. התובע טען כי הוא יצא ידי חובתו בהצגת ההעתק גם לאור הוראת סעיף 3 (א) ל"תנאים בחשבון העו"ש" וסעיף 22 (א) ל"תנאים כלליים לניהול חשבונות דביטוריים במטבע חוץ" (נספח 1 לתצהיר מטעם התובע), בהם נקבע שהעתק מרישומי הבנק ישמש הוכחה לכאורה לנכונות הפרטים בהם. כעת נותר לבחון רק האם התעוררו ספקות כנים ביחס לאותנטיות של דף החשבון והאם הנתבע הוכיח זאת. ניסיון הנתבע להציג דף חשבון הערוך במתכונת אחרת בניסיון לפגוע באותנטיות המסמך לא צלחה מאחר והעדה הסבירה את מקור ההבדלים. עיקרי טענות הנתבע על הבנק להוכיח כי היה חוב נכון למועד חתימת כתב הערבות ומה היה הסכום באותו המועד. נטען שהבנק לא הביא ראיות קבילות ואילו היו כך הן לא מוכיחות בכלל שהיה חוב במועד חתימת כתב הערבות והבנק בחר לבצע את האמור לעיל ביודעין ובמתכוון. התובע נהג בחוסר תום לב, נמנע מהבאת עדים רלבנטיים, מומחים מקצועיים, הסתיר מסמכים קריטיים וניסה להגיש מסמכים חלקיים ובלתי קבילים וכך לא הצליח להוכיח האם היה חוב ואת שיעורו במועד החתימה. המסמך היחיד בו ניתן למצוא התייחסות כלשהי לחוב הוא נספח 5 אשר אינו קביל ולא מראה את מצב החוב של החברה לתובע, אלא משקף רק את מצבו של חשבון ההלוואה הדולרי. חשבון אחד מתוך כלל החשבונות של החברה בבנק. אין המדובר בתדפיס יתרות לקוח בבנק ולא בתדפיס מצב לקוח והתובע לא צירף את תדפיס חשבון העו"ש אליו הועברו כספי ההלוואה הדולרית, לאמור שאין ראיה שהכסף בכלל יצא מחשבונות החברה בבנק לגורם אחר כלשהו לפני מועד חתימת כתב הערבות. העדר הקבילות הוא עניין של דיני ראיות והעניין השני מהווה חוסר תום לב משווע וניסיון בוטה להטעות. כספי ההלוואה לא הועברו בשום שלב לגורם חיצוני כלשהו אלא רק הומרו לשקלים והועברו לחשבון העו"ש באותו הסניף של הבנק. בכדי להראות שקיים חוב על הבנק להראות שהכספים יצאו ועברו לגורם אחר כך שקיים חוב. הבנק לא הציג את המסמך הפשוט של תדפיס היתרות כדי להראות מהן היתרות של החברה בבנק בכלל החשבונות והוא הציג רק את מסמכי ההלוואה הדולרית. הסתרת המסמכים מקימה את החזקה כי אלה מוכיחים שבמועד הרלבנטי כספי ההלוואה היו בחשבונות הבנק של החברה וטרם נוצר החוב לבנק. בכך נסתם הגולל על התביעה. נספח 5 איננו דף חשבון רגיל כפי שהודתה העדה מטעם הבנק. המסמך הוא מסמך לפי דרישה שהופק ממערכת "תמציות" בכדי שיוצג רק החשבון הדולרי המסוים ואת הפרטים המוגבלים תוך שמצבם של כלל החשבונות הוסתר. העדה דיברה על כך שאין יתרות חובה אחרות, אולם מה עם יתרות הזכות? נספח 5 אינו קביל; אין המדובר במקור והוא גם חסר, העדה לא עבדה בסניף הרלבנטי והגיעו אליה מגורמים שונים רק העתקים של המסמכים. העדה לא הביאה פרטים בתחום אבטחת מחשבי הבנק, לא טרם החלפת התוכנה או לאחריה ולא טענה או הוכיחה שהיא מומחית מחשבים. הבנק לא הגיש חוות דעת מומחה בתחום, לא לפני ולא אחרי החלפת התוכנה, העדה הודתה שנספח 5 הופק על ידי מאן-דהו במחלקת התיעוד והגניזה שם שמור המידע ולא על ידה והיא לא הביאה פרטים כלשהם בעניין דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומות. התובע כשל בהוכחת הדרישות המנויות בסעיף 36 לפקודת הראיות. היה על הבנק להגיש חוות דעת מומחה בתחום אבטחת המידע שיוכיח את קיומם של מנגנוני הגנה סבירים, להגיש תצהיר של עובד בבנק האחראי על אבטחת מחשבי הבנק בפועל שיפרט לעניין מנגנוני האבטחה בפועל וייחקר על תצהירו, היה על התובע להגיש תצהיר של מפיק הנספח האמור ולהגיש תצהיר של מי שמכיר את אופן איסוף נתוני הבנק ואופן עריכת הרשומות ועל כולם היה להיחקר. העדה הטעתה בתצהירה עת התברר כי היא כלל לא הפיקה את נספח 5. הן העדה הודתה שאין לה מושג ביחס לפרטי המקרה היות ולא עבדה בסניף והיא מסתמכת אך ורק על נפסח 5. התובע השיב יש לדחות את הטענה ביחס לדף החשבון המקורי. העדה העידה מידיעתה ומתוך הכרותה עם החשבון הספציפי. אין חובה להביא מומחים היות והעדה הצהירה שמתקיימים התנאים המאפשרים את הצגת המסמכים כרשומות מוסדיות והנתבע בחר שלא לחקרה בסוגיה, למרות שהעידה שעבדה בין היתר במחלקת המחשוב של התובע. הנתבע מנוע ומושתק מלטעון טענות נגד סכום החוב מאחר וויתר על הגשת תצהיר, לא הציג גרסה נגדית, בחר שלא לחקור את העדה ביחס לסכום החוב ובא כוחו הצהיר לפרוטוקול שיחקור רק בשאלת קבילות המסמכים ואין בכוונתו לחקור מעבר לעניין זה. הודעה זו מהווה הודאת בעל דין לפיה השאלה היחידה במחלוקת היא שאלת קבילות העתק דף החשבון וכל עוד לא הותר לחזור בו מכך אין הוא רשאי להעלות טענות נוספות. העדה העידה בדבר יתרת החוב ולו רצה הנתבע לטעון כי הסכום שגוי או כי כספי ההלוואה לא יצאו מהחשבון היה עליו להגיש תצהיר מטעמו או לשטוח גרסה כלשהי, או לחקור את העדה בעניין. לא הוצגה כל ראיה אחרת והעדה לא נחקרה ביחס לתוכנו של הדף והסכומים בו, אלא רק באשר לקבילות. הנתבע לא טען מעולם שהנתון בדף אינו נכון או כי כספי ההלוואה לא הוצאו מהחשבון והוא לא ביקש ולא קיבל רשות להתגונן ביחס לכך. כמו כן הוא לא ביקש מעולם שיוצגו לו מסמכים ביחס לסכום החוב או לגורלם של כספי ההלוואה. הנתבע לא היסס להביא טענות עובדתיות חדשות שלא הועלו על ידו מעולם ביחס לכך שכספי ההלוואה לא הועברו מעולם לגורם חיצוני אלא הומרו רק לשקלים והועברו לחשבון העו"ש כאילו החברה התכוונה להשקיע כספים אלה בשקלים בבנק או התכוונה לשלם אותם לאחר על מנת לרכוש דבר מה. דיון והכרעה בהתאם להחלטתי שלעיל ניתנה לנתבע רשות להתגונן בטענה יחידה בלבד - והיא היותו ערב יחיד (ר' החלטת 20.09.2012); בקשתו של הנתבע להוסיף טענות הגנה נדחתה בהחלטה מיום 13.03.2013, במסגרתה קבעתי שאין להרחיב את ההגנה שניתנה; הנתבע העלה כאמור טענות ביחס לתוקפו של המסמך שהוצג (נספח 5) וביחס להוכחת החוב. רשומה מוסדית ורשומות בנקאיות חוק המחשבים, התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק המחשבים") חולל מהפך באשר לרישומים הנערכים "במהלך העסקים הרגיל", לרבות פלטי מחשב, ולא רק בתחום המצומצם של רשומות בנקאיות, אלא במישור הרחב של רשומות מוסדיות כהגדרתם בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") בנוסחו החדש. בעבר יוחדה למערכת הבנקאית אמון מיוחד שעמד בבסיס חריג שאפשר את קבילותו של העתק רשומה בנקאית ללא עד מגיש ומאמת בשלב הראשון. כעת, קיים "אמון כולל" שניתן לרישומים המבטאים את מהלך העסקים הרגיל ומכאן ואילך באה רשומה מוסדית, לרבות פלט מחשב המשקפת את הרישומים האמורים בנעלי הרשומה הבנקאית, כשהיא מהווה מפורשות חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ר' י' קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, בעמ' 980-981). סעיף 36 לפקודת הראיות מונה את התנאים הבסיסיים לקבילותה של רשומה מוסדית - "(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב". וסעיפים 41 א' ו- 41 ב' קובעים כך - "41א. ניתן להוכיח תוכנה של רשומה מוסדית על ידי העתק צילומי של הרשומה. 41ב. לענין סימן זה לא ייחשב פלט שהוא רשומה מוסדית כהעתק המסמך שעל בסיסו הופק, אלא כמקור". הסעיפים שלעיל קובעים הוראות מיוחדות באשר ל"כלל הראיה הטובה ביותר". המסמך שבמחלוקת הוא נספח 5 לתצהיר התובע. מדובר במסמך שהוא העתק, אשר מציג את מצב חשבון החברה; מטעם התובע העידה הגב' שרה זמיר, עובדת הבנק, משנת 1978; לדבריה בשנת 1978 התחילה את עבודתה במחלקת המחשוב של הבנק, לאחר חמש שנים נקלטה למערך הסניפים ועבדה בסניף תל-גנים במשך 12 שנים, ראשית בכספרות ולאחר מכן במחלקת האשראי; לאחר מכן, בשנת 1997, עברה למנהלת המרחב בתפקיד אחראית בעניין טיפול משפטי, כך שכל החובות הבעייתיים כהגדרתה היו באחריותה. בשנת 2002 עברה למרחב השפלה וכעבור שנה עברה למרכז הגביה ברמלה ומאז ועד היום היא מתפקדת כמנהלת קשרי חייבים, כאשר הסניף הנדון הוא באחריותה. לדבריה, לא נכחה בסניף עת המסמכים נחתמו וקיבלה את ההעתק של המסמך הנדון כאן (ר' עדותה מיום 30.05.2013 בעמ' 10-11). לעדה הוצג דף חשבון הנראה שונה מזה שצורף. לדבריה מקור השוני הו בהחלפת התוכנה (ר' בעמ' 12, שורות 4-7). לטענתה, הדף הוצא לפי דרישה (ר' שם). ההנחה היא שהבנק נוהג במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של מלוא התנועות בחשבונות לקוחותיו בסמוך להתרחשותן. כמו כן, דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; אלה לא נסתרו בחקירתה של הגב' זמיר שהעידה מטעם התובע; במידה ומדובר ב"פלט" אזי - "אם הרשומה היא פלט, יש להראות, בנוסף לכך, כי דרך הפקת הפלט יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. כיוצא מדרישות אלה, אין צורך, כי מטעם המוסד יעיד אדם המכיר את תוכן המסמך או שיש לו ידיעה אישית לגבי תוכנו. עד זה צריך להראות, כי נתקיימו, באופן מבני או טיפוסי, התנאים האמורים. גם לגבי העמידה בתנאים של הפלט אין צורך להביא הוכחה קונקרטית לכך שהוא עמד הם, אלא לזאת שהוא שייך לסוג כזה של הפלטים, העומדים בתנאים. דרך ההפקה צריכה להעיד על אמינותה בעוד דרך איסוף הנתונים ודרך עריכתם צריכים להעיד על אמיתות התוכן". (ר' ת"פ (ת"א) 40406/01 מדינת ישראל נ' עאמר). הנתבע ניסה לערער את אמינותה וכישוריה של העדה הגב' זמיר ביחס להוכחת התנאים וציין כי היא איננה עדה מומחית לדבר וכי היה על הבנק להביא מומחה בתחום המחשוב. סבורני, לאור עדותה של הגב' זמיר כי היא יפה לעניינינו ואין בה כדי לערער את התנאים הנדרשים. נחה דעתי, כי הרישומים האמורים נערכו במהלך ניהול העניינים הרגיל, סמוך לביצוע הפעולות, אם לא מיידית, ומשמשים את הבנק לצרכיו. איסוף הנתונים הוא אוטומטי ודרך זו מעידה על אמיתות תוכן הרישומים ועדותה של הגב' זמיר מספיקה לעניינינו גם אם לא נכחה בעת החתימה וגם אם לא היתה מעורבת אישית דאז, בהליך (ור' גם הפסיקה שהובאה לעיל). אציין רק כי באשר לטענת התובע לפיה בהתאם לתנאים הכלליים המצויים בתנאי החשבון שם נקבע כי העתק מרישומי הבנק ישמש הוכחה לנכונות הפרטים הנקובים בהם, התנאה זו בוטלה היות והיא מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד (ר' ע"ש 195/97). כמו כן, בהתאם לדין שהובא לעיל, די בהגשת העתק; ערב יחיד כאמור, הנתבע קיבל רשות להתגונן בטענה אחת והיא שיש לראות את כתב הערבות עליו חתם כמוגבל לסכום החוב שהיה בחשבון במועד חתימתו על כתב הערבות - 19.07.1994. בהחלטתי אימצתי את גישת הביניים כפי שגורס המלומד ד"ר בר-קהן. וכך הוא מציין גם במאמרו - רוי בר-קהן, ערבות בלתי-מוגבלת בסכום - תוקפה וערכה כבטוחה לאור התיקונים לחוק הערבות, הפרקליט מד, חוברת ג' (להלן: "מאמרו"/ "ד"ר בר-קהן במאמרו"). חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות"), עבר טלטלות עזות והוא מהווה חוק צרכני לאור התיקונים. ביום 24.03.1992 התקבל התיקון הראשון לחוק שהוסיף פרק לחוק הערבות בו הוענקה הגנה קוגניטיבית לערבים שנכנסו בגדרי הפרק והם ה"ערבים היחידים". התיקון העניק הגנות והגביל, בין היתר, את האפשרות לנקוט נגד ערב זה בהליכים בקובעו שהוא אחראי רק לחלק יחסי מהחוב. תיקון נוסף נכנס לתוקפו ביום 01.06.1998 והפך את החוק לצרכני; תיקון זה אימץ את עקרונות התיקון הקודם לו והרחיבם. ההוראות בחוק העברות הפכו לקוגנטיות והטיל חובת גילוי כל מתן הודעות שבצידן ניצבות סנקציות. התיקונים הביאו לכך שמערכת הדינים שחלה על הערב משתנה והיא פונקציה של מועד מתן הערבות (ר' בר-קהן במאמרו בעמ' 576). ניתן לאתר שלוש נקודות זמן רלבנטיות - טרם תיקון תשנ"ב; בין מועד תיקון תשנ"ב לבין מועד כניסתו לתוקף של התיקון השני ביום 01.06.1998; לאחר תיקון תשנ"ח; בעניינינו נחתמה הערבות ביום 19.07.1994, קרי בנקודת הזמן השניה; על ערבויות מסוג זה חלות הוראות תיקון תשנ"ב במלואן. סעיף 5 (ד) לתיקון תשנ"ב קובע כי ערב יחיד שהתחייב טרם תחילת חוק זה בערבות בסכום שאינו נקוב, יהיה ערב רק לסכומים או להתחייבויות בסכום נקוב שניתנו לחייב עד שישים ימים לאחר תחילתו של החוק. המשמעות היא שערבות בלתי מוגבלת בסכום הופכת למוגבלת לסכום החוב ליום 22.06.1992 והגדלת קו האשראי מעבר לכך וללא ביטחונות משמעותו שמדובר בחוב בלתי מובטח (ר' מאמרו של ד"ר בר-קהן בעמ' 581 למעלה). מקריאה דווקנית של סעיף 5 (ד) נראה שהתיקון אינו עוסק בערבות בלתי מוגבלת בסכום שניתנה לאחר כניסתו לתוקף. כל אשר עשה הוא - קציבת ערבויות בלתי מוגבלות בסכום שניתנו טרם כניסת התיקון לתוקפו, אולם מבלי לפגוע לכאורה בתוקף הערבויות הבלתי מוגבלות שניתנו לאחריו. ד"ר בר קהן הביא שלוש אפשרויות למצב האמור: בטלות מלאה של הערבות או מתן תוקף מלא לערבות או דרך ביניים לפיה הערבות תהיה תקפה כדי שיעור החוב במועד נתינתה, פרשנות הנותנת תוקף חלקי לערבות הבלתי מוגבלת בסכום. על פי סעיף 21 (ב) לחוק כל ערבות לא מוגבלת בסכום שתחתם מיום 1.6.98 ו- הערב פטור. כל ערבות בלתי מוגבלת בסכום שנחתמה לפני תיקון תשנ"ב מוצאת פתרון בסעיף 5 (א) לעיל בדרך של קציבת סכום החוב. ובעניינינו ערבות בלתי מוגבלת בסכום שנחתמה בתקופת הביניים תהיה תקפה כדי שיעור החוב במועד נתינתה. ד"ר בר קהן ממליץ לאמץ את דרך הביניים, כפי שאומצה בדרך כלל בפסיקה מהנימוקים המפורטים בספרו ובמאמרו שלעיל, הגם שקיימת פסיקה הנוהגת באחת מהדרכים הקיצוניות, או ביטול מלא או ערבות מלאה (ר' בעמ' 584-585 במאמרו). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, המסמכים, והעדות שהיתה בפני מצאתי כי סכום החוב הוכח ובמועד החתימה הוא היה בסך של 177,669$ ארה"ב. הסכום האמור גבוה מסכום התביעה כפי שהוסבר בסיכומים והנתבע נתבע על סך של 459,715 ₪ מתוקף ערבותו. הסכום אכן אינו שנוי במחלוקת נוכח המיקוד בענייני הקבילות בעיקר. כמו כן, מהאמור עולה כי המסמכים שהוצגו על ידי התובע משקפים כיאות את סכום החוב ולא הוכח אחרת. עצם הטענה שהעלה הנתבע לפיה לא הוכח שהסכום יצא מאחד מחשבונות החברה ולפיכך לא הוכח החוב, אינה יכולה לעמוד לאור הראיות, העדות והמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט והן לאור זאת שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים. יודגש כי הנתבע קיבל רשות להתגונן בטענה יחידה ומצומצמת שהיא משפטית והדיון ביתר הטענות שהעלה הובא מעבר לצורך; סיכום התביעה מתקבלת. התוצאה היא שהנתבע חייב לשלם לתובע את הסכום הנתבע בסך של 459,715 ₪ ₪ בצרוף ריבית בהתאם לעתירה שבסעיף 14 לכתב התביעה, מיום הגשת התביעה, 20.04.1998, ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. ב"כ התובע יגיש פסיקתא מפורטת לחתימה. ערב יחידערבים (ערבות)ערבות