קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ידועה בציבור פנסיה קרן מקפת: התובעת פנתה לבית דין זה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הינה ידועה בציבור לצרכי פנסיה של המנוח ז"ל (להלן - המנוח), אשר נפטר ביום 27.8.2011. התובעת טוענת כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך כ-19 שנה, משנת 1992 ועד לפטירתו, חיה עמו חיי זוגיות תחת קורת אחת, וניהלה עמו משק בית משותף. הנתבעת - קרן מקפת (להלן - הקרן) טוענת מנגד כי רישומי משרד הפנים של התובעת ושל המנוח, בתקופה שבה נטען כי התגוררו תחת קורת גג אחת, אינם זהים ובהודעותיו לקרן מסר המנוח בתקופה הנ"ל כתובות שונות מזו שמציינת התובעת למגורים משותפים. גם התובעת לא ציינה את הכתובת המשותפת הנטענת ככתובתה בטפסים שונים שמילאה באותה עת. בנוסף לכך הקרן חייבת לפעול אך ורק על פי הוראות תקנון הקרן, ואלה לא התמלאו בעניינה של התובעת. תקנון קרן הפנסיה קובע בסעיפים הרלבנטיים לענייננו כך: "אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: היתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיע בת הזוג לגיל קצבת זקנה". בת זוג - אחת משתי אלה: אשתו של מבוטח או פנסיונר; מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה שיפוטית המוסמכת לכך" (תקנון הקרן צורף לכתב התביעה). התקנון קובע, אם כן, שני תנאים מצטברים לצורך קבלת קצבת שאיר פנסיונר כאמור בסעיף 17 לתקנון: האחד - על בת הזוג להיות אלמנת פנסיונר או ידועה בציבור, והתנאי השני - מגורים משותפים לפחות שנה לפני הפטירה. נבחן איפוא את השאלה האם התובעת ממלאה אחר שני התנאים הנ"ל. לגבי ידועה בציבור נפסק כי המבחן להכרה באישה כידועה בציבור של פלוני הינו כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם על פי יכולתו ואפשרויותיו (עב 2589/09 דינה ברקן - מבטחים בע"מ). כמו כן עליהם לנהל משק בית משותף, לא מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים זו בזה (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135 בע' 140; דב"ע 376/97 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 ע' 376; ע"ע (ארצי) 183/99 סנדרה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע לז 396; ע"ע 513/06 הנ"ל). ניהול משק בית משותף, שהינה הדרישה השניה לצורך קביעת מעמד של "ידועה בציבור", צריך שיהא כניהול משק בית של זוג נשוי, כאשר כל צד תורם למאמץ המשותף ולרווחתם של בני הזוג. לפיכך יש לברר מי מבצע את עבודות הבית, הקניות, הניקיון, הבישול, וכיצד מנוהל התקציב - מי מכניס הכנסות ומי מממן את ההוצאות לניהול הבית. כל בית ייבחן לפי אופיים של בני הזוג ולפי הרגלי חייהם. הבחינה אינה טכנית אלא מהותית, ובבסיסה תישאל השאלה האם בקשר בין בני הזוג יש סימני היכר של קיום יחידה משפחתית (דב"ע נג/7-6 הנ"ל). בתצהירה הצהירה התובעת כי מאז שעברה להתגורר עם המנוח בשנת 1992 הם חיו כבני זוג לכל דבר, ניהלו משק בית משותף, התובעת היתה קונה מצרכי מזון מכיסה, מבשלת ומתפקדת כעקרת בית, והמנוח היה משלם עבור דמי השכירות והוצאות התחזוקה של הבית. ואולם למרות הטענה בדבר תקופת מגורים משותפת ארוכה ביותר, לא הובאה לפנינו ראיה חיצונית המבססת את הטענה כי התובעת והמנוח התגוררו במשך כל התקופה הנטענת בצוותא ברח' בורוכוב בקריית יובל (להלן - הדירה). התובעת והמנוח מסרו כתובות נפרדות ושונות בתקופה זו, ונזכיר מדובר בתקופה של כ-19 שנים. התובעת לא ציינה בטפסים שונים שמילאה כי היא מתגוררת ברח' בורוכוב, כך למשל בתלושי השכר, בכרטיס עובד שמילאה בשנת 2007, ובפנייתה לקופת הפנסיה של עובדי הדסה (נספחים 5-7 לכתב ההגנה). גם המנוח לא ציין כתובת זו ככתובת מגוריו, ובבקשתו לשינוי כתובת שנשלחה לנתבעת ביום 20.8.2009 כתב כי הוא מתגורר במודיעין (נספחים 2-4 לכתב ההגנה). לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. בתצהירה הצהירה התובעת כי לא נישאה למנוח משום שכל אחד מהם רצה לשמור על זכויותיו (סעיף 10 לתצהיר מיום 22.1.2013), וכי חששו מבני משפחת המנוח שהתנגדו לקשר ביניהם. ואולם לא הובהר אילו מזכויותיהם של התובעת והמנוח היו נפגעות אילו הצהירו בגלוי על הקשר ביניהם, ובעדותה אמרה התובעת כי היחסים עם ילדי המנוח היו טובים, ורק כאשר מצבו החל להידרדר, היינו משנת 2005, הורעו היחסים (ע' 8 ש' 20-25). לא הובא, אם כן, נימוק מספק ל"העלמת" מקום המגורים המשותף במשך שנים כה רבות. לכך יש להוסיף כי לבקשת התובעת ניתנו צווים המורים לעיריית ירושלים, לחברת הגיחון ולחברת החשמל להגיש תעודות עובד ציבור ובהן תשובה לשאלה האם חשבונות הארנונה החשמל והמים עבור הדירה ברח' בורוכוב 43/5 בשנים 1995-2007 היו על שם המנוח. חברת הגיחון הודיעה ביום 11.8.2013 כי המנוח לא היה רשום כצרכן מים בדירה הנ"ל, וכך הודיעה גם חברת החשמל. עיריית ירושלים הודיעה כי חשבון הארנונה לדירה הנ"ל נרשם על שם המנוח רק מ-1.1.2006 ועד 31.12.2007. זאת, בניגוד לאמור בתצהיר התובעת שצורף לבקשתה למתן צווים כאמור, ובו הצהירה כי ידוע לה שבחלק מן התקופה שבה התגוררה עם המנוח בדירה ברחוב בורוכוב, הועברו החשבונות הנ"ל על שמו (סעיף 3). כאשר נשאלה התובעת במהלך החקירה הנגדית האם ראתה פעם על שם מי היו חשבונות המים החשמל והארנונה, השיבה: "לא ראיתי אותם. לפעמים לא ראיתי אותם, לפעמים אני לא זוכרת אם ראיתי או לא ראיתי" (ע' 6 ש' 19-20). אמנם נטען כי בני הזוג התגוררו בדירה בשכירות, אך למרות תקופת השכירות הארוכה לא הועברו חשבונות המים, החשמל והארנונה על שם בני הזוג או על שם המנוח, ולמעשה לא הובאה ראיה חיצונית כלשהי התומכת בטענה התובעת כי התגוררה בדירה ברח' בורוכוב עם המנוח משנת 1992 ועד 2007, או אף כי המנוח עצמו התגורר שם במשך תקופה כה ארוכה. לא הוצגו לפנינו חוזי שכירות או כל מסמך אחר המאשר זאת, אף כי התובעת ציינה בעדותה כי המנוח חתם על חוזי שכירות, וכי שוחח עם בעל הבית (ע' 6 ש' 22-24), ובעל הבית לא הובא לעדות. יתר על כן, לא הובאו לפנינו ראיות כלשהן המעידות כי התובעת והמנוח נהגו כבני זוג, פרט לעדותו של מר יצחק אביטל. אמנם בתצהירו הצהיר מר אביטל כי היה חבר קרוב של המנוח, וכי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, והופיעו לעיני רבים כבני זוג לכל דבר (סעיף 6-9 לתצהירו מיום 22.1.2013), ואולם לא הובאה לפנינו ראיה נוספת כלשהי התומכת בדבריו אלה. התובעת אמנם צירפה לתצהירה תצהירים נוספים, אולי נותני תצהירים אלה לא התייצבו להיחקר על חתצהיריהם, ועל כן אין לתת לאמור בהם משקל כלשהו. זאת ועוד. גם אם נקבל במלואה את גרסת התובעת כי הייתה ידועה בציבור של המנוח מ-1992 ועד 2007, למרות התהיות שפורטו לעיל, התובעת אינה ממלאת אחר התנאי השני הנדרש בתקנון הקרן - מגורים במשך שנה לפחות לפני פטירת המנוח, כפי שיפורט להלן. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי המנוח חלה במחלת ריאות קשה, והועבר לבית אבות סיעודי בחודש 6/2007. בחודש מאי 2009 הועבר המנוח לבית החולים הרצוג (נספח 3 לכתב התשובה לכתב ההגנה). מגורים תחת קורת גג אחת אינם תנאי בלעדיו אין להכרה בבן/בת זוג כידוע/ה בציבור. יש לפרש את דרישת המגורים יחדיו לא כפשוטה אלא במובנה המושגי. גם מי שאינם מתגוררים יחדיו, אך מבלים חלק גדול מזמנם בצוותא, וחיים חיי שיתוף אמיתיים ייחשבו בנסיבות מסויימות כ"ידועים בציבור", כאשר הכוונה הינה קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו (ע"ע 513/06 הנ"ל; ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קג"מ, ניתן ביום 26/06/01). זאת במיוחד כאשר קיימות נסיבות אובייקטיביות, כגון מצבו הסיעודי של אחד מבני הזוג, המחייבות שהות במוסד סיעודי, ואינן מאפשרות מגורים בצוותא. ואולם לא זה המצב בענייננו. בתצהיר התובעת שצורף לכתב התביעה נכתב כי התובעת והמנוח חיו תחת קורת גג אחת כידועים בציבור בין השנים 1992 עד סוף שנת 2006 בערך, כי בשנת 2006 בערך חלה המנוח במחלת ריאות קשה והועבר לבית אבות סיעודי בשכונת קריית מנחם בירושלים, וכי: "מאז שאליהו עבר לבית אבות סיעודי, החזרתי את הדירה השכורה לילדיו מנישואיו הקודמים וחזרתי לגור בדירה שבבעלותי שברחוב מקסיקו 6/16 א' בקריית מנחם בירושלים" (סעיפים 8-12, ההדגשה הוספה ד.פ.). לאחר הדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה ביום 25.6.2013 הגישה התובעת בקשה להגשת תצהירים משלימים שלה ושל מר יצחק אביטל. בתצהירים אלה הועלתה גרסה חדשה ושונה מן הגרסה דלעיל. כך הצהירה התובעת בתצהיר המשלים: "3. בעת מתן התצהיר הראשון ציינתי עד סוף השנה 2006 בערך, כי לא זכרתי את התאריך המדוייק. עלי לציין כי אני אישה בת 73, שעברתי מחלות קשות לרבות התקפי לב, וזכרוני לפעמים מטעני לגבי תאריכים מדוייקים. רצ"ב מסמכים רפואיים אודות מצבי הרפואי המסומנים כנספח 1 לתצהירי זה. 4. לאחר שבדקתי מסמכים ואישורים מהעיריה ומבתי החולים ובית האבות, שמתי לב כי התאריך המדוייק בו עבר המנוח מדירתנו המשותפת לבית הזקנים קריית מנחם ירושלים היה בחודש יוני 2007. רצ"ב אשור שניתן לי על ידי בית הזקנים חתום על ידי מנכ"ל המוסד אברהם גניש, המסומן כנספח 2. 5. לקראת העברתו של המנוח לבית אבות הקרית מנחם בירושלים, ולאחר שסוכם עם בעל הבית של הדירה, ששנינו נפנה את הדירה שבשכירות, בהתחלת שנת 2007, התחלתי להעביר את חפציי לדירתי שברחוב מקסיקו 6/16 א', בירושלים. עשיתי זאת כי לא ידענו את התאריך המדוייק בו יתפנה מקום בבית אבות ורצינו לפנות את הדירה מחפצי בטרם עת. 6.בתקופת הביניים עד להעברתו הסופית של אליהו לבית האבות בקריית היובל, הייתי מבקרת כל יום אצל חברי לחיים בדירה שברחוב בורוכוב, מנקה את הדירה, מטפלת בו מבשלת ומכינה לו ארוחות ומתנהגת כלפיו כבת זוג לכל דבר. 7. מסיבות בריאות ובדיקות שעבר בבתי חולים, התעכבה העברתו של אליהו לבית אבות עד לחודש יוני 2007. אליהו שהה בבית האבות משך כמעט שנתיים, עד חודש מאי 2009, מועד בו הועבר לבית חולים הרצוג בירושלים" (ראה אישור שניתן על ידי בית הזקנים שצורף לעיל כנספח 2)". (סעיפים 3-7). כך נכתב גם בתצהירו של מר אביטל (סעיפים 2-6). ראשית נציין כי תמוה ביותר כיצד לא זכרה התובעת עובדות מהותיות ביותר הנוגעות למגוריה עם המנוח בתצהיר הראשון, ואלה הועלו רק בשלב מאוחר של ההליך. לא הובאו לפנינו מסמכים רפואיים המעידים כי זכרונה של התובעת נפגע, ולא כך עולה מעדותה לפנינו. מכל מקום מגרסתה המתוקנת עולה כי הפסיקה להתגורר עם המנוח לפחות 6 חודשים לפני שהמנוח הועבר לבית אבות סיעודי בסוף שנת 2006. אמנם ב"כ הקרן טען כי מעדות התובעת עולה כי חזרה לדירתה כבר בראשית שנת 2006, ואולם גם אם נקבל במלואה את גרסת התובעת לגבי מועד עזיבת הדירה ברחוב בורוכוב, ההסבר שנתנה לכך התובעת אינה משכנע כלל ועיקר. התובעת טוענת כי מאחר שהיא והמנוח לא ידעו מתי יתפנה מקום בבית האבות הסיעודי, רצו לפנות את חפציה מן הדירה מבעוד מועד. ואולם התובע המשיך להתגורר בדירה במשך כחצי שנה. על כן לא ברור מדוע מיהרה התובעת להעביר את חפציה משם. הרי דבר זה יכול היה להיעשות בסמוך למועד העברתו לבית האבות, ולא היה כל צורך לעשות זאת חצי שנה לפני כן, כאשר המנוח המשיך להתגורר בדירה במשך חצי שנה, חולה ובגפו. התובעת אמרה בעדותה כי במשך תקופה זו המשיכה לבוא לבית המנוח, לנקות ולבשל בשבילו, והוסיפה: "כשהיה המצב שלו קשה ישנתי 3 פעמים בשבוע, הלב שלי לא נתן לי את זה, לא נתן לי לעזוב אותו, למרות שהיו הדברים שהעברנו אותם, אני באתי מהבית שלי מקריית מנחם איפה שהעברתי את הדברים הייתי באה לשמה לישון, ועוזבת את הבן שלי לבד" (ע' 7 ש' 11-13). אילו אכן התגוררו בני הזוג בצוותא במשך כ-19 שנה, לא היתה התובעת מסבירה מדוע נשארה לישון בבית בן זוגה, במיוחד כאשר הוא חולה, ולא היתה מציינת כי נאלצה לעזוב את בנה, שהרי לא התגוררה עם בנה לטענתה במשך שנים רבות. מן האמור לעיל עולה כי התובעת אינה עונה על התנאי השני הקבוע בתקנון הקרן, ועל פיו ידועה בציבור תוכר כ"אלמנת מבוטח" רק אם גרה עמו לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר. כפי שטען ב"כ הקרן דרישה זו נועדה להעניק קצבת שאירים למי שהיו סמוכים על שולחנו של הפנסיונר/ית. לא הובאה לפנינו אף לא ראשית ראיה כי בין התובעת למנוח היה שיתוף כלכלי גם בתקופה שבה נטען כי ניהלו משק בית משותף. לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, והתובעת לא ידעה דבר על מצבו הכלכלי של המנוח. לדבריה: "הוא לא שיתף אותי. לא הסביר לי כלום" (ע' 8 ש' 16-17, וראו גם בע' 7 ש' 21-25). מכאן שגם אם נראה את התאריך הקובע לצורך קיומו של תנאי זה כמעברו של המנוח לבית אבות, הרי בני הזוג לא מילאו אחרי התנאי של מגורים משותפים שנה לפני מועד זה. כפי שהדגשנו לעיל לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהתובעת חדלה להתגורר עם המנוח דווקא בשעותיו הקשות, ולמשך חצי שנה. לנוכח כל האמור לעיל נדחית התביעה. מאחר שהתובעת הינה גמלאית איננו עושים צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. פנסיהידועים בציבור