"דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העיקרון, כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. דרך משל: על פי סעיף 37(1) לפקודת השטרות, אוחז השטר זכאי לתבוע את פרעון השטר: על כן חייב, מי שתובע כאוחז, בראייה כי אמנם אוחז הוא, וכי נתקיימו במסמך על היסודות כל היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודת השטרות, לרבות חתימת החייב... שאם לא כן, אין המסמך שטר." (ראה: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005 (1962)) חתימה על שטר היא חלק מעילת התביעה וכאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, מוטל נטל ההוכחה על התובע. בניגוד לסוגיות אחרות בשטרות (כמו בענין המסירה ובענין התמורה), אין חזקה כי החתימה על השטר היא חתימתו של האדם, אפילו אם היא נחזית בשמו של פלוני (י' זוסמן, דיני שטרות, מה' שישית, בעמ' 258). מעת שמוכחשת החתימה - הנטל להוכחתה הוא על התובע (ראה: ע"א 642/61, טפר נ' מרלה; ע"א 268/56 נוי נ' עירית חדרה, פ"ד יב 353, 358 (1958); ע"א 641/66 שפיר נ' שפיר, פ"ד כא(2) 358 (1967); ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197, 201 (1978); ע"א (מחוזי ת"א) 673/95 לוגסי נ' מרגלית חן (1991) בע"מ (בכינוס נכסים), דינים מחוזי נו(9) 166ב (1997) (הרכב: י' גולדברג, א' לוי וגרוניס); ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שנייה 1999, בעמ' 250. נקודת המוצא לעצם חיוב בשטר מצויה בסעיף 22 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") , הקובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". מצב בו קיימת חתימה על השטר אולם עולה טענה בדבר אמיתותה, קובע סעיף 23(א) לפקודה, כי ככלל, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות בשטר. נקבע, זה מכבר בפסיקה וכפי שפורט לעיל, כי על התובע מוטל נטל השכנוע משקמה טענה בדבר אמיתות החתימה, שכן זו חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך הרלוונטי. [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד מז (3)240, 261(1993)] . התובע, עליו, כאמור, מוטל נטל השכנוע לסתירת טענת הזיוף, יכול להביא ראיות ישירות להוכחת טענתו כגון העדת עדים שהיו עדים חתימה. דרך נוספת וראויה לסתירת טענת הזיוף היא באמצעות הגשת חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד ( ראה: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 262-263 (1993); ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1) 715, 724-725 (1979)). בנוסף, ניתן להוכיח טענת זיוף לא רק בראיות ישירות. התובע, יכול להצביע על מכלול של ראיות נסיבתיות בעלות משקל סגולי גבוה לסתירת טענת הזיוף, אשר מכוח משקלן המצטבר יעבור נטל הבאת הראיות אל הנתבעים להביא ראיות שיסבירו, או יפריכו את הראיות הנסיבתיות שהובאו לחובתם. אם ייכשלו הנתבעים בכך יוותר מאזן ההוכחה נוטה לטובת התובע ומשמעותו של דבר תהא, כי התובע עמד בנטל השכנוע הדרוש בהליך אזרחי לשם קביעת הממצא העובדתי בדבר אי קיומו של זיוף (ראה: ע"א 545/96 SHERIDON EXIM LTD. נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2) 289, 327-328 (1999); ת"א (מחוזי - חי') 162/02 פדלון נ' מנשירוב, תק-מח 2005(3) 6404 (2005)). דיני שטרותזיוףשטר