קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חלוקת אחריות בתאונת דרכים 20%-80%: 1. לפני תביעה ותביעה שכנגד במסגרתן מבקשים הצדדים לחייב האחד את רעהו בנזקי תאונת דרכים שהתרחשה ביום 13/10/11 ברחוב משה דיין בירושלים. התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") הינה הבעלים והנהגת, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ברכב מסוג מאזדה שנת ייצור 1995 מ.ר. 36-370-19 (להלן:"רכב התובעת"). הנתבע והתובע שכנגד (להלן:"הנתבע") הינו הבעלים והנהג בזמנים הרלבנטיים לתביעה ברכב מסוג סיאט קורדובה, מ.ר. 76-813-36 (להלן: "רכב הנתבע"). 2. אליבא דגירסת התובעת, כפי שנטענה בכתבי טענותיה, עת נסעה במסלול האמצעי ותוך כדי נסיעה כאשר הגיעה לתחילת הצומת הרגישה בחבטה עזה מאחור וכתוצאה מכך רכב התובעת נהדף לתוך הצומת והסתחרר. לרכב התובעת נגרמו נזקים בהיקף של 17,333 ₪. נוכח שיעור הנזקים הרכב הוכרז על ידי שמאי מוסמך כניזוק נזק ב- "אובדן כללי". ערך הרכב בהתאם למחירון ובהפחתת שרידים הוערך על ידי השמאי בכ-8,800 ₪. 3. אליבא דגירסת הנתבע, כפי שנטענה בכתב טענותיו, בעת שנסע ברחוב משה דיין בירושלים בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים שמאפשר לו נסיעה לכיוון ישר, רכב התובעת שעמד ראשון בנתיב השמאלי בצומת המרומזר שכיוונו שמאלה בלבד שינה לפתע ממסלול נסיעתו, זאת, מבלי ליתן זכות קדימה והתחיל לפנות ימינה תוך חציית נתיב נסיעתו באופן אופקי וחסימת הנתיב לנסיעה. לרכב הנתבע נגרמו נזקים בהיקף של 12,425 ₪. נוכח שיעור הנזק הוכרז רכב הנתבע על ידי שמאי מוסמך כרכב שניזוק נזק ב-"אובדן כללי". ערך הרכב בהתאם למחירון ובהפחתת שרידים הוערך על ידי השמאי בכ-9,567 ₪. 4. ביום 13/6/13 התקיים דיון במעמד הצדדים בו נשמעו טענות הצדדים, עדויות הנהגים ועדים נוספים וסיכומים בעל פה. 5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי טענות הצדדים ועדויות הנהגים ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה באופן שעל התובעת תוטל אחריות בשיעור של 80% ועל הנתבע תוטל אחריות בשיעור של 20%. להלן נימוקיי: ראשית ועיקר, נתתי אמון בעדותו של הנתבע. עדותו נמצאה מהימנה עלי ונתמכה בהודעתו שניתנה במשטרת ישראל מיד בסמוך לאחר קרות התאונה. הנתבע נתן גירסה מפורטת, עקבית וקוהרנטית. אומנם נתגלו אי דיוקים ותמיהות מסויימות בגירסאותיו ואולם, עיקר גירסתו באשר לאופן קרות התאונה נמצאה עקבית ואיתנה. שנית, עדות הנתבע, לפיה, רכב התובעת סטה ימינה באופן שבעת התאונה נמצא בזוית אופקית לנתיב נסיעתו כאשר רכבו פגע בו עם חזיתו בדופן הימנית אחורית של רכב התובעת מתיישבת יותר עם סחרור רכב התובעת לצד ימין כפי שמתואר בסקיצות שהוגשו במסגרת תיק המשטרה וצורפו לכתב התביעה, בהן מתואר אופן הפגיעה וסחרור רכב התובעת לצד ימין. גירסת הנתבע מסתברת יותר נוכח אופן הדיפת רכב התובעת באמצעות סחרור לימין- עובדה שלא הייתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים. שלישית, תמונות מוקדי הנזקים בשני כלי הרכב המעורבים מתיישבים יותר עם גירסת הנתבע. מעיון בתמונות רכב התובעת ניתן לראות כי עיקר הפגיעה נמצאת בדופן ימני אחורי. לו גירסת התובעת הייתה נכונה היה ניתן לצפות למוקד פגיעה בחזית אחורית. רביעית, אף מהסקיצה שערכה התובעת במשטרה עולה, כי רכבה היה בזוית מסויימת. עובדה זו אינה מתיישבת עם גירסתה בכתב התביעה ובעדותה בפני, כי נסעה ישר וכוונתה הייתה להמשיך ישר. חמישית, לא נתתי אמון בעדות התובעת זאת בעיקר בשל התחמקותה משאלות שהוצגו לה במהלך החקירה הנגדית ( ראה פרוט' בעמ' 7 שורות 27-30). עיון בהודעת התובעת במשטרה אינו מותיר עוד מקום לספק. כאשר התובעת נשאלה האם החליפה נתיב עם כניסתה לצומת השיבה כי אינה זוכרת. כמו כן, השיבה, כי לואדי גו'ז מחוז חפצה ניתן להגיע בשני דרכים. האחד באמצעות נסיעה ישרה והשני, באמצעות פנייה ימינה. לשאלת חוקר המשטרה מה היה בכוונתך לעשות לפנות ימינה בצומת או להמשיך ישר? השיבה- "אני לא זוכרת יתכן ורציתי לפנות ימינה"( עמ' 3 בהודעת נהג שורה 37).כמו כן, כאשר נשאלה האם רכבה באיזשהו שלב בקטע בלט לנתיב הימני?- השיבה- יתכן. אבל אני לא יכולה לשלוט ברכב יתכן ורציתי ללכת לדרך אחרת לואדי ג'וז. התובעת אישרה כי כדי להגיע ל-"אותה דרך אחרת" היה עליה לפנות ימינה. הנה כי כן, לאחר חקירת החוקר התובעת אישרה, כי גירסת הנתבע מסתברת כאפשרית. עדותה זו במשטרה שניתנה בסמוך לאחר קרות האירוע הינה עדות אוטנטית יותר ומשכך, סבורני, כי יש ליתן לה משקל ראייתי לא מבוטל. בעדותה הן במשטרה והן בפני התובעת סתרה התובעת עצמה. מחד, טענה, כי בכוונתה הייתה לנסוע ישר ואידך הודתה, כי יתכן וביקשה לפנות ימינה ולנסוע בדרך חלופית. לא ראיתי כיצד ניתן ליישב בין שתי גירסאותיה. סתירה זו התובעת ניסתה לתרץ בכך ששהתה זמן רב במשטרה ונחקרה בצורה לא טבעית ונוכח כך שהתעייפה לגמרי והייתה בהריון מתקדם. לא מצאתי בנימוקים אלה כל הסבר משכנע מדוע בחרה התובעת ליתן גירסה סותרת ולא להיות עקבית. עיון בחקירה מלמד, כי עסקינן בחקירה קצרה ועל כן, לא מצאתי סימוכין בתיק המשטרה אשר יש בהם לאשש ולו ברמז טענות התובעת. שישית, לא נתתי אמון בעדותו של בעלה של התובעת, מר מוחמד חרובי, זאת הואיל ואינה מתיישבת עם תמונות הנזקים ברכבים ומכל הטעמים שפורטו לעיל. לו פגיעת רכב הנתבע הייתה "חזית-אחור" או כפי שתאר העד את הפגיעה כאשר רכב הנתבע פגע עם החלק השמאלי קדמי שלו בחלק הימני אחורי של רכב התובעת- הרי שניתן היה לצפות, כי רכב התובעת יהדף לכיוון ישר שמאלה. העובדה שאינה שנויה במחלוקת שרכב התובעת נהדף ימינה סותרת עדות זו. כמו כן, עסקינן בבעלה של התובעת שהינו קרוב משפחה מקרבה ראשונה ובעל עניין מובהק בתוצאות ההליך. שביעית, לא נתתי אמון בעדות מר חליל אבו אלהווה שנסע בזמנים הרלבנטיים ברכב הנתבע. העד העיד מטעם התובעת. העד ניסה להסתיר את הקשר שלו לבעלה של התובעת בעדותו הראשית ורק בחקירה הנגדית אישר, כי עבד עם בעלה של התובעת במסעדת ג'אפר בבית חנינה. כמו כן, במשך כל מהלך עדותו הפגין העד אי נוחות על דוכן העדים. העד התפתל נע ונד בכל גופו, לא הישיר מבט עיניים והעיד עדות מזגזגת ורצופה בסתירות ואי בהירויות. במשך כל עדותו השיב בעיקר, כי אינו זוכר או שהוא לא ראה או שם לב לאופן קרות התאונה. כך, "אני באמת לא כל כך ראיתי את התאונה, גם האוטו שלנו הלך וגם שלהם" (פרוט' בעמ' 9 שורה 15) " אני לא ראיתי איך האוטו הסתובב, לפני שהסתובב גם לא שמתי לב מה קרה"( פרו' בעמ' 9 שורה 14). "לא יודע בדיוק איך הייתה ההתנגשות (פרוט' בעמ' 9 שורה 29). רק כאשר הושמעה לעד הקלטת שיחה בינו לבין הנתבע, העד אישר, כי "הם היו במסלול השמאלי כשהם רצו לצאת הם קיבלו מכה" ( פרוט' בעמ' 10). עדותו זו תומכת בעדות הנתבע, לפיה, עובר לתאונה רכב התובעת נמצא בנתיב השמאלי. שמינית, התובעת העידה, כי לא ראתה כלל את רכב הנתבע עובר לקרות התאונה. מכאן, שלא נתנה דעתה לרכבים הנוסעים בכביש. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע, כי עיקר גירסת הנתבע מתיישבת יותר עם כל הראיות שהוצגו בפני, קרי, רכב התובעת עמד או נסע בנתיב השמאלי בעת שרכב הנתבע נסע בנתיב האמצעי במגמה אחת מאחוריו כאשר לפתע רכב התובעת ביקש לפנות ימינה, סטה מנתיבו לנתיב רכב הנתבע תוך שחסם לו את המעבר וגרם לקרות התאונה. בנסיבות אלה, התובעת התרשלה בכך שלא נהגה כפי שנהג סביר וזהיר היה נוהג ובשים לב להפרת סעיף 40 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובע , כי לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון ובניגוד לסעיף 41 לתקנות הקובע, כי נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש. כמו כן, התובעת הפרה האמור בסעיף 42 לתקנות קובע, כי נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצדו הימני רכב אחר בתנועה. 7. עם זאת, ראיתי להטיל אשם תורם מסויים על הנתבע, זאת, נוכח העובדה, כי נסע במהירות הגבוהה מהמותר במקום. הנתבע אישר בעדותו, כי נסע במהירות 70 קמ"ש, מהירות הגבוהה מהמותר ב-10 קמ"ש. כמו כן, עדות התובעת והעדים מטעמה, כי הנתבע נסע במהירות גבוהה מאוד מסתברת בעיני זאת, בין היתר, בשים לב לתוצאות התאונה הקשות והדיפת רכב התובעת למרחק רב תוך סחרורו. עובדה זו לא הייתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים מצביעה על נהיגה לא זהירה שאינה מתאימה לתנאי הדרך ובמיוחד בהתקרב לצומת מרומזר. נוכח האמור הנני משית על הנתבע אשם תורם בשיעור 20%. 8. נוכח האמור, הנני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי בתיק תא"מ תאונת דרכיםחלוקת אחריות