חוזה שירותי ייעוץ לחיסכון על בסיס הצלחה

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חוזה שירותי ייעוץ לחיסכון על בסיס הצלחה: מבוא: התובעת הינה תאגיד שירות לייעוץ בחסכון (להלן: "סייבינג"), הטוענת כי הנתבעת (להלן: "רגב"), הפרה את חובתה לשלם כ- 380,000 ₪ עמלת שירותי ייעוץ לחיסכון, שניתנו לה לפי הסכם מיום 24.07.08 (להלן: "ההסכם"). רגב טוענת, כי לא התקיימו התנאים המזכים את התובעת בשכרה לפי ההסכם. ההסכם נשוא התביעה קובע, כי מטרת ההתקשרות הינה חיסכון כספי ו/או שיפור שווה כסף אחר, שיושג כתוצאה מטיפולה של סייבינג. העמלה נקבעה על בסיס של "הצלחה בלבד", כאשר מתוך החיסכון השנתי עד לסך של 50,000 ₪ התחייבה רגב לשלם לסייבינג 50% בתוספת מע"מ. חיסכון שנתי גבוה מ- 50,000 ₪ יזכה את סייבינג ב- 35%, כאשר התקופה לחישוב החיסכון הינה עשרים וארבע חודש. בהסכם קבעו הצדדים, כי החיסכון יחושב על בסיס פעילות רגב, בשנים עשר החודשים שקדמו למועד הקובע. הסכמים מסוג זה נחתמים חדשות לבקרים, בתרבות שהיא קפיטליסטית במהותה ומשתתפיה, שותפים לתפיסה בדבר הצורך בצמצום העלויות, במטרה לאפשר המשך צריכה מוגברת. תמצית טענות הצדדים: רגב מתנגדת כאמור, לחיובה בכל עמלה שהיא ומתבססת על הנימוקים הבאים: ההסכם בוטל מפאת הטעיה ומצגי שווא. כישלון בהרמת נטל ההוכחה מצד סייבינג. טענות כנגד מינוי המומחה מטעם בית-המשפט. פגמים שנפלו בחוות דעתו של המומחה. אתייחס אפוא לכל אחת מטענות אלה כמיטב יכולתי. דיון בטענות הצדדים: עילת ביטול בגין הטעיה ומצגי שווא: בפתח דבריה בעניין זה, טוענת רגב לקיומו של מצג שווא בעצם הצבת דרישת התשלום. אלא, ככל שהתעמקתי בטענה זו, מצאתי כי מדובר בטיעון הכלול בשאלת הזכאות. זה רלוונטי, אם בכלל, לטענה בעניין הרמת נטל ההוכחה ולכן, אין להתייחס אליו כאן. חלקה הנוסף של הטענה בעניין ההטעיה מיוחס בסיכומים לגרסה, לפיה ידעה סייבינג כי ממילא צפויות הנחות בעלויות רכישת מוצרי הדלק נשוא ההסכם והסתירה זאת מאת רגב. טענה זו מסתמכת על עדותו של עד התביעה גיא מוזס (להלן: "מוזס"), בה אישר כביכול, כי ידע מראש על מדיניותה של "פז" במתן הנחות. כיוון שהחיסכון אמור היה להיות מושג באמצעות השגת הנחות מאת ספקי מוצרי הדלק, סבורה רגב כי מדובר במידע חשוב שהוסתר ממנה. מוזס לא התייחס בעדותו הראשית להנחות הניתנות באופן שוטף, ללא קשר לפעילות יזומה, הגם שבחקירתו הנגדית אישר כי הכיר את מדיניותה של "פז" במתן הנחות לחברות שונות. ואולם, נראה לי כי אין בכך כדי לסייע לרגב שכן, לפי חומר הראיות שהוגש, ידעו גם מנהליה שלה על מדיניות ההנחות ומנהלה, יהודה חמוי (להלן: "חמוי"), סיפר בעדותו על הנחות שהתקבלו, עוד טרם חתימת ההסכם (סעיף 11 לעדותו הראשית). לפי זה, לא ניתן להתייחס למידע בדבר מדיניות ההנחות של פז, כמידע שהיה מצוי בידיעתה של סייבינג, יותר מאשר בידיעתה של רגב. לפיכך, אין לקבל טענה זו. לסיכום חלק זה של ההכרעה אציין, כי טענותיה של רגב כנגד חיובה בתשלום כלשהו, בהסתמך על קיומה של הטעיה ומצגי שווא - נדחית. כישלון בהרמת נטל ההוכחה: בנקודה זו טוענת רגב, כי יש לדחות את התביעה, כיוון שסייבינג לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הציגה כל מסמך המזכה אותה בתשלום, למרות קיומו של תיק מוצגים, הכולל 118 מוצגים שונים. רגב טוענת בעניין זה בשני מישורים: הראשון, עוסק בפן המשפטי ומתמקד בפרשנות ההסכם כמטיל על סייבינג חובת ההוכחה לקיומו של תנאי מוקדם. השני נוגע ברובד העובדתי ומתמקד בשאלה אם קיימה סייבינג את התחייבותה על פי ההסכם. נחל בשאלת חובת ההוכחה לקיומו של תנאי מקדים: בכך מתבססת רגב על לשונו של סעיף 3 סיפא להסכם הקובע כי: "מובהר בזה שסייבינג פוינט תהיה זכאית לתמורה, אך ורק אם יושמו המלצותיה". אכן, גישתה של רגב לקיומו של תנאי מקדים מסוג זה המתפרש כהכבדת נטל ההוכחה על הצד התובע נראית כמתיישבת עם נוסח הסעיף. ואולם, לדעתי אין להסתפק בקריאה מילולית של סעיף זה במנותק מן ההקשר ההסכמי הכולל. חובת ההתייחסות להקשר ההסכמי הכולל עולה במפורש מהלכת אפרופים, בה קבע בית המשפט כי "שיטת שני השלבים" בפרשנות אינה ברת תוקף עוד. במקומה הוצגה תפיסה חדשה לפיה, הפרשנות מתרחשת במהלך מעגלי חוזר של התייחסות לצד המילולי ולהקשר הקונטקסטואלי. הדעה הרווחת היא כי הלכה זו הינה בתוקף עד עצם היום הזה. זאת, למרות תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי) והמחלוקות שבאו לידי ביטוי בפסיקה ובאקדמיה. הפסיקה המאוחרת יותר שבה ופירשה את תיקון מספר 2 כמעגן מחדש את הלכת אפרופים. לפיכך, ראיתי את עצמי כמחויבת להתייחס להקשר הקונטקסטואלי וכמנועה מלהסתפק במימד המילולי הצר. ההסכם בכללותו מציב חובה אבסולוטית לתשלום אחוז מסוים, מתוך החיסכון שהושג לאחר ההתקשרות כעמלה כמפורט ברישא לסעיף 3. הוא מסייג מתוכו "פטור" מצומצם בלבד, למקרים של גילוי טעויות בחשבונות, טרם העברת המסמכים לבדיקה במסגרת ההתקשרות. אף פטור מצומצם זה, מותנה בכך שהמידע הובא לידיעת החברה הבודקת (במקרה זה סייבינג ) מראש. אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מן ההסכם, משקף את האופן שבו ראו הצדדים את חובת תשלום העמלה כעניין טכני, שאינו טעון מורכבות מיוחדת ושלל מראש את האפשרות לטענות בעניין הגורם היעיל להשגת ההנחה או החיסכון. על דרך זו מובנת הקביעה בהסכם, השוללת כל מימד של ניתוק הקשר הסיבתי שבין ההתקשרות לבין השגת החיסכון. כך, קבעו הצדדים כי: "מובהר בזאת, כי התערבות החברה בטיפול בחיובים, סיוע או קידום הטיפול בחיובים בכל דרך אחרת, אין בהם כדי לפגוע בשכר טרחת סייבינג, כקבוע בהסכם זה וסייבינג פוינט תהא זכאית לשכר טרחה, בין היתר אם החיסכון יושג בעקבות מידע או חומר שיימסר על ידה לחברה או לכל נציג מטעמה". משמע, עצם חתימת ההסכם מהווה את הראיה לזיקה שבין החיסכון שהושג לבין זכאותה של סייבינג לעמלה. הרציונל שמאחורי גישה זו ברור שכן, לולא בסיס אבסולוטי זה תהפוך ההתקשרות לחסרת ערך. עלות ניהול מחלוקות בשאלת האפקטיביות של פעולות החברה הבודקת, משמיטה את הבסיס להגיון הכלכלי העומד מאחורי ההתקשרות. הצדדים הבהירו אפוא, הבהר היטב, כי הקשר הסיבתי והזיקה להשגת החיסכון מוענקים א-פריורית לחברה הבודקת. כיצד מתיישבת הסכמה זו עם החובה להוכיח את הקשר שבין ההמלצות לחיסכון לבין החיסכון שהושג בפועל? זוהי כמובן שאלה רטורית, שנועדה להצביע על חוסר הסבירות שבפרשנות המוצעת על ידי סייבינג, העומדת בבסיס טענתה לקיומו של תנאי מוקדם להוכחה, שלא הוכח. אינני מקבלת אפוא את טענתה של רגב לקיומו של תנאי מקדים שלא הוכח. במישור העובדתי, שהוא לכאורה קו טיעון חלופי, גורסת רגב כי בפועל לא מסרה סייבינג כל המלצות לחיסכון ולא פעלה בכל דרך שהיא להשגתן של הנחות מאת ספקים. רגב טוענת באמצעות העדים שהעידו מטעמה ובמיוחד עדותו של חמוי כי הוא זה שהשיג את ההנחות ואת החיסכון, ללא קשר לסייבינג. הראשון סיפר בעדותו כי לא קיבל מעולם המלצות מסייבינג וממילא לא עשה שימוש בהמלצות אלה. עדותו זו נתמכת בעדותו של העד הנוסף מטעם רגב, צחי מסיקה (להלן "מסיקה"), שטען כי כל המגעים בעניין ההנחות נעשו רק באמצעות חמוי ולא באמצעות נציג כלשהוא של סייבינג. עד נוסף מטעמה של רגב, ניסים אלסטר (להלן: "אלסטר"), שהוא מנהל מחלקת האשראי בתאגיד "עמיר" שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ, טען כי הוא זה שסייע לרגב לקבל הנחות דומות לאלה שהושגו עבור תאגיד "עמיר" שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ. מוזס, שהעיד לעומת זאת מטעמה של סייבינג, חולק על הגישה הפרשנית לפיה היה על סייבינג לפנות ישירות ל"פז", כחלק מיישום ההמלצות. לפי גרסתו, מילאה סייבינג את תפקידה בכך שהכינה את דוח ההמלצות (מוצג 43) והדריכה את חמוי, כיצד להביא את ההמלצות לכדי יישום. גם בחקירתו הנגדית עמד מוזס על גרסתו, לפיה הסיכום שלו עם רגב היה שהם אלה שיפנו ישירות ל"פז", לפי הנחיותיה של סייבינג והם אף העדיפו לפעול בדרך זו. לעניין זה ראה עמוד 3 לפרוטוקול 30.12.12: "הסיכום שלי עם אמנון היה שאני מסביר לו בדיוק לאיזה גובה של הנחה אפשר להגיע, אמנון אמר שיש להם יחסים טובים עם חברות הדלק והוא מעדיף לדבר ..., הסברתי לאמנון בדיוק לאיזה גובה הנחה אפשר להגיע ... לא דיברתי ישירות עם האנשים ב"פז". אני דיברתי עם אמנון והוא דיבר עם "פז". מדובר אפוא בגרסאות פרשניות נוגדות לטיב וסוג ההתחייבות שנטלה סייבינג על עצמה. נוסח ההסכם בהקשר זה, מגדיר את הטיפול כך: "בדיקה, טיפול ובחינת הסכמי ההתקשרות החוזיים וחיובים אחרים, שחויבה בהם החברה ... אשר תושג כתוצאה מטיפול סייבינג פוינט, במישרין ו/או בעקיפין". להשקפתי, נוסח ההסכם מתיישב טוב יותר עם גרסת סייבינג מאשר עם גרסת רגב. לפיכך, הטענה לפיה לא קיבלה רגב כל המלצות ליישום מאת סייבינג, היא טענה שאיני מוכנה לקבלה. יתרה מכך, השימוש בנימוק לפיו לא יושמו המלצותיה של סייבינג או שהיה על סייבינג להוכיח כי המלצותיה יושמו, זאת בהסתמך על הסיפא בסעיף 3, נראית לי כלא הוגנת ולא צודקת בהקשר זה. זו אולי מתיישבת עם הנוסח המילולי המצומצם של הסיפא לסעיף 3, אולם כקודמתה אין היא מתיישבת עם ההקשר בכללותו. לפיכך, ייחסתי משקל רב יותר לעדותו של מוזס, למרות היותו עד יחיד המעוניין בתוצאות המשפט. להתרשמותי, לא עלה בידיה של רגב להוכיח אף את טענתה החלופית העובדתית וזו נדחית. לסיכום חלק זה של ההכרעה ייאמר, כי רגב לא הוכיחה את טענות הגנתה לקיומו של תנאי מוקדם או לאי מסירת המלצות, כמתחייב מן ההסכם. מסקנות אלה הן נקודת המוצא לדיון בנושא הבא, העוסק במינוי המומחה. טענות כנגד מינוי המומחה מטעם בית-המשפט: רגב משיגה על מינויו של מומחה בית המשפט רואה החשבון חנוך חיים (להלן: "רואה החשבון"). לדבריה, לא היה מקום למינוי מקצועי שכן, היה נכון להקדים ולקבוע אם יש בסיס לתביעה המבוססת על הסכם שבוטל, ורק אחר כך ניתן היה למנות מומחה מקצועי. בנוסף, לא היה מקום למינוי מומחה מקצועי בטרם הוכיחה התובעת זכאות לשכר כלשהו. לדברי רגב, רואה החשבון פעל ללא בסיס עובדתי והמסמכים עליהם התבסס אינם בעלי משקל ראייתי. לצערי, אינני רואה את הדברים עין בעין עם רגב, גם בנקודה זו. סבורני, כי הוכחת זכאותה של סייבינג היא עניין מקצועי, במיוחד לאחר ששללתי את טענותיה של רגב בפרק הקודם, לקיומו של תנאי עובדתי מוקדם, הנדרש להוכחה. ציינתי בפרק הקודם, כי הצדדים להסכם בחרו במימד ההשוואתי כקובע, לצורך חישוב זכאותה של סייבינג. חישוב שיעורי החיסכון וגזירת התמורה המגיעה, היא לדעתי עניין חשבונאי מובהק. לפיכך, הוריתי על מינויו של רואה החשבון, בשלב מקדים ואף חשבתי כי מינויו מייתר את שמיעת העדים הנוספים. במבחן התוצאה הסופית, לדעתי הוכח כי דרך ניהול זו היתה מוצדקת והראיות שהוגשו בעניין היו מיותרות. חוות דעתו של רואה החשבון נדרשה כבסיס הכרחי לדיון בכל היבטי הסכסוך ובמיוחד זה הנוגע לחישוב הבסיס, ממנו יש להסיק על היקף ההנחות והחיסכון שהושג בתקופת ההתקשרות עם סייבינג. אציין בהקשר זה, כי מינויו ודרכי הפעולה שהותוו לרואה החשבון, הסתמכו על ההסכם עצמו (סעיף 2), שחייב המצאת מסמכים, הם המסמכים שהומצאו בפועל לרואה החשבון ונערכו בתיק המוצגים, אשר כלל 118 מוצגים. לכן, משהונח בפני רואה החשבון כל החומר הרלוונטי וכל המסמכים הנדרשים מטעם שני הצדדים ולא נשמעו טענות בעניין זה, הרי אין כלל מקום לדיון בשאלת מהימנותם או משקלם של המסמכים. המומחה, רואה החשבון שהגיש את חוות הדעת הינו מומחה בעל מוניטין, שמקצועיותו ורמת עבודתו אינם מוטלים בספק. אף רגב, בסיכומיה מציינת במפורש, כי מקצועיותו של רואה החשבון אינה שנויה במחלוקת. להבנתי, כפי שציינתי עוד בפתיח, משעה שההסכם בין סייבינג לרגב נכנס לתוקף, יש להתייחס למצב הצריכה והעלויות של רגב כנתון הבסיס ולנתק את ההתרחשות ממועד זה ואילך, מזיקה להתנהלותה העצמאית של רגב. באופן זה גם נוסחו הדברים בהסכם, כפי שצוטט לעיל. להבנתי, עצם ההתקשרות בהסכם מהווה הצהרה מצד רגב, לפיה העלויות והתעריפים שהיו בתוקף בנקודת זמן זו, הם הבסיס לפעילותה של סייבינג ומההשוואה בין שתי נקודות הזמן, ניתן לגזור את היקף החיסכון. לכן, מנקודת מבטי, הנתון החשוב ביותר בסכסוך כאן נוגע לנקודת ההשוואה ובדיוק בנקודה זו נתבקשה חוות דעתו של המומחה, רואה החשבון, שקיבל את כל המסמכים הנדרשים לידיו והיה מסוגל לחשב את התעריפים והעלויות של רגב לפני ההתקשרות עם סייבינג ולאחר ההתקשרות עמה וממנה לגזור את שיעור החיסכון הכספי. רואה החשבון הגיש את חוות דעתו בקשר לחסכון שנוצר לרגב, בהתאם ליעדי ההסכם. רואה החשבון הוזמן לחקירה, שהתקיימה ביום 16.10.12. בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח רגב הסביר הלה, אילו טעויות חשף בהערכת סייבינג את חישוב החיסכון והסביר את שיקוליו הכוללים בעניין חישוב ההנחות ותשובותיו הניחו את דעתי. בכל מקרה, טענותיה של רגב בסיכומים שהוגשו מטעמה, לפיה הסתמך המומחה על הנחות עובדתיות שלא הוכחו, איננה נכונה. כפי שהסברתי לעיל, נחשף רואה החשבון לכל המסמכים שהוגשו לו על-ידי הצדדים והם רלוונטיים להכרעה כמכלול, על בסיס השוואתי. רואה החשבון ודאי לא יכול היה לדון בשאלות עובדתיות הנוגעות לפגישות שהתקיימו או לדברים שהוחלפו בין הצדדים ואולם, כאמור, לאור הרציונאל של פסק-הדין כאן, אין לדברים אלה משמעות לתוצאה בתיק. בניגוד לאמור בסיכומי רגב, לא שלל רואה החשבון את חישוביה של סייבינג, אלא ביצע בהם תיקון. בעניין זה, הנני להפנות לפרוטוקול החקירה הנגדית מיום 16.10.12, עמ' 17, שורה 17: "בהסדר הראשון - בצריכה חודשית בתחנות ההסדר, הגעתי לממוצע של 23,837 ליטר, בעוד שהחברה התובעת ציינה 27. הגעתי לממוצע של 23 והורדתי גם את הליטרים שנצרכו בתחנות שלא בהסדר, כדי שזה לא יילקח פעמיים ולכן זה יצא 22,603 ליטר בסוף ולכן, הורדתי בסביבות 4,500 ליטר. הצריכה החודשית שלא בתחנות ההסדר, הם ביקשו את כל הסכום, אני הקטנתי את הסכום שבפועל המשכתי לצרוך בתחנות שלא בהסדר ולכן, רק על ההפרש מגיע להם. טענה נוספת בנושא הצריכה החודשית, בקילו - ליטר - הממוצע, הגעתי ל- 14.73 והם הגיעו ל- 17. דבר נוסף שלקחתי בחשבון, שהנושא של המע"מ נלקח פעמיים באחד החישובים, ולכן הקטנתי להם שם את המע"מ. אז זה הפחית מהחישוב בסך הכל, שהסכום הוא רק 267,000 ₪ ולא 326,000 ₪". רואה החשבון הוסיף וציין בחקירתו, כי התייחס גם לשינויים שחלו במחירי הסולר בעולם ולעניין זה ראה עמוד 13 לחקירתו הנגדית, בפרוטוקול הנ"ל. משמע, כי רואה החשבון היה ער לכל הניואנסים ולכל הנתונים הנוגעים לחישוב החיסכון שהתרחש בפועל אצל רגב וקבע כי סך כל התמורה לפי החישוב שנקבע בהסכם, עומדת על 165,068 לפני מע"מ. לפיכך, עמדתה של רגב, הדוחה את קביעותיו של רואה החשבון ואף איננה מציגה תחשיב נגדי, נראית בלתי סבירה. להתרשמותי, יש לקבל את ממצאי חוות דעתו של רואה החשבון ולקבוע כי הסכום הנקוב בו כחסכון, הוא אכן הסכום שחסכה רגב כתוצאה מההסכם עם סייבינג. הואיל וכך, יש לקבל את הסכום שנקבע בחוות דעתו של רואה החשבון, כתחשיב ההולם את שיטת החישוב שנקבעה בהסכם לשכרה של סייבינג. השאלה האחרונה אליה מתייחסת רגב בסיכומיה, גם אם באופן סמוי, היא שאלת משך הזמן לחישוב עמלתה של סייבינג. כזכור, ההסכם נחתם ביולי 2008 ועל פיו התחייבה רגב לשלם את שכרה של סייבינג, לתקופה של עשרים וארבע חודש. בפועל, בוטל ההסכם כארבעה חודשים לאחר מכן. בחלקו הראשון של פסק-הדין התייחסתי לשאלת ביטול ההסכם וקבעתי כי לרגב לא היתה עילת ביטול. כל חישוב שאיננו מבוסס על התקופה שנקבעה בהסכם, מעניק למעשה לרגב, בעקיפין, תגמול בגין ביטול ההסכם שלא כדין. הסכמים מסוג אלה, שעליהם נמנה ההסכם נשוא התביעה כאן, מבוססים על צפיה עתידית של חיסכון, כתוצאה מפעילות שנעשית בזמן הווה. לכן, נקבעת מראש תקופת החיסכון שלולא כן, לא קיימת דרך לתגמל את מעניק השירות על החיסכון שהשיג עבור מקבל השירות. סיכום: לסיכום, למדתי מתוך חומר הראיות שהוגש כי סייבינג הגישה את השירות שלשמו נשכרה, כי רגב נהנתה בפועל מחסכון כספי משמעותי וכי זו ביקשה להתנער מהתחייבויותיה ומן המנגנון שהוסכם, לדעתי, שלא בצדק. אשר על כן, סבורני כי התביעה הוכחה בחלקה כמפורט לעיל. הנתבעת תישא כלפי התובעת בתשלום הסך של 165,068 ₪ בצירוף מע"מ ותוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום עריכת חוות הדעת ועד לתשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות משפט (שכר עדים, שכר מומחים, תשלום אגרה) ושכר טרחת עורך דין, בסך של 20,000 ₪. חוזה שירותחוזהשירותי ייעוץשירותי יעוץ