קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חוזה הלוואה במסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים: מהות הודעת הערעור המערער הגיש הודעת ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, כפיר מירב, אשר דנה בבקשה בטענת "פרעתי", וכן על החלטתה שדחתה את בקשתו לעיכוב ההליכים. ביום 05.02.2013 דחתה כב' הרשמת את הבקשה שהגיש המערער בטענת "פרעתי". ביום 21.02.2013 הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע החלטתה מיום 05.02.2013 בעניין טענת ה"פרעתי". ביום 25.02.2013 דחתה כב' הרשמת את בקשת עיכוב הביצוע. בהחלטתי מיום 03.03.2013 קבעתי כי ההליכים בתיק ההוצאה לפועל יעוכבו ככל שהמבקש יפקיד בתיק סך של 250,000 ₪ ובהעדר ההפקדה ימשיכו ההליכים להתנהל כסדרם. הרקע ותמצית טענות הצדדים בפני הרשמת המערער טען בבקשת הפרעתי כי לא היה לו כל חוב לזוכה ערב פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 07.03.2002. מדובר בהלוואה שקיבל המערער מהזוכה, שנקרא במועדים הרלבנטיים ה"בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ", אשר בחודש מרץ 2012 התמזג עם חברת "מנורה מבטחים ביטוח בע"מ", הזוכה כאן. לקבלת ההלוואה, במסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים, נחתם בין הצדדים חוזה הלוואה במסגרתו החייב קיבל את ההלוואות הבאות - ביום 03.06.1993 קיבל סך של 280,000 ₪. ביום 12.01.1994 קיבל סך של 90,000 ₪. להבטחת השבת ההלוואה משכן המערער את החנויות שהיו רשומות על שמו בקניון "הכפר" הממוקם בכפר יונה והידועות כגוש 8150, חלקות 4-8. בקצירת האומר, המערער טען כי הוא פרע את מלוא חוב ההלוואה ובמועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, חשבון ההלוואה עמד על יתרת זכות מאחר וחישוב הריבית שערך הזוכה היה שגוי. בנוסף לחישוב הריביות, טען כי הזוכה גבתה ממנו עמלה בנקאית בניגוד לדין ובניגוד להוראות המדינה בדבר הלוואות מקרן לעסקים קטנים. המערער הגיש חוות דעת של מומחים ביחס לאופן חישוב הריבית המעידה על תשלומי היתר. המערער הוסיף כי הוטעה ביחס להסכם הלוואה ולמסמך הערבות עליו חתם, שכן נאמר לו שהערבות היא פורמלית בלבד משום שהמדינה נושאת בערבות של 70% מסכום ההלוואה כהטבה לעידוד השקעות וככל שלא יפרע את החוב יפנה הזוכה למדינה. החייב הוסיף וטען שיש לראות בהחזר הערבות הבנקאית על סך של 280,000 ₪ על ידי הזוכה כתקבול מימוש. ההחזר הביא לפגם מהותי בשטר המשכון ולביטולו ולכן המשכון אינו בתוקף מיום 27.10.2002 - המועד בו נמסרה הערבות הבנקאית. הזוכה טען כי בהתאם לספרי הבנק עמד חשבון ההלוואה של המערער על יתרת חוב בסך של 504,588.63 ₪ וזאת לאחר ההפחתה מתיק ההוצאה לפועל ומחשבון ההלוואה התשלומים ששילם על חשבון החוב. הזוכה דחתה את טענות החייב ביחס להסכם לפיו במידה וישלם סך של 100,000 ₪ ישלם ריבית מופחתת. נטען שהחייב אף לא עמד בארכות שניתנו לו לתשלום וחישוב הריבית נעשה בהתאם לשיעור המקסימלי. הזוכה הפנתה לחוות הדעת מטעמה. כן טענה כי לא נאמר למערער מעולם כי מדובר בערבות פורמלית בלבד או כי המדינה מחויבת לפרוע את ההלוואה. לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל החייב, המערער, שילם סך של 37,000 ₪ העולה פי כמה על הסכום שנדרש לשלם (5,000 ₪) כתנאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד לבירור טענתו בדבר פירעון החוב. לו היה ממש בטענתו לא היה משלם מעבר לנדרש ואף מצהיר כי ינהל עם הזוכה משא ומתן ביחס ליתרת החוב. הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הרשמת הרשמת קבעה בהחלטתה כי לאחר שבחנה את טענות הצדדים, נחה דעתה כי דין בקשת החייב, המערער כאן, להידחות, שכן הוא לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הצליח להראות שפרע את מלוא החוב לזוכה. לדברי הרשמת, החייב העלה טענות שאין מקומן בבקשה בטענת פרעתי - הן הטענה באשר לחוזה האחיד והסעיפים המקפחים והן הטענה בדבר הטעייתו באשר למהות הערבות שנחתמה על ידו. הרשמת ציינה כי המחוקק העניק לרשם ההוצאה לפועל שיקול דעת מוגבל בהתייחס לנושא של מימוש משכון, המסתכם בעיקרו בטענת "פרעתי" בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. נאמר בהחלטה כי יוצא שרשם ההוצאה לפועל רשאי להיזקק לטענות פירעון רק מקום שהפירעון הנטען נעשה לאחר רישום המשכנתא. סמכותו של הרשם מיוחדת לפעולות שביצע החייב לאחר מועד זה. רשם ההוצאה לפועל בוחן אם פעולות אלה פוטרות אותו מחובתו לפרוע את החיוב או המובטח באמצעות המשכון והוא אינו מוסמך לפסוק בתביעות אחרות שיש לחייב נגד הנושה, או בטענות החייב נגד תוקפו של המשכון או תביעות שניתן היה להעלות נגד עסקת היסוד שהוכרעה בפסק דין או שעל יסודה נרשמה המשכנתא וטענות אלה, מקומן, בבית המשפט המוסמך; הרשמת הוסיפה כי לא היה צורך להידרש לחוות הדעת מטעם הצדדים, מכיוון שהן מבוססות על מחלוקות עובדתיות שאין מקומות להיות מוכרעות על ידי רשם, שכן רשם אינו מוסמך להכריע ביחס לשיעור הריבית שיש לחייב את חשבון ההלוואה ואת עניין זה יש להביא לפתחו של בית המשפט המוסמך. הרשמת קבעה כי אף טענות המומחה מטעם החייב בדבר חוסר ההתאמה בין מכתבי הבנק בעניין פירעון ההלוואה או קיזוז הריבית בה חויב אינן ראויות להתברר בפניה במסגרת טענת "פרעתי"; הרשמת הוסיפה שהיא לא מצאה שהופקדו כספים שלא מצאו את ביטויים בחשבון ההלוואה ומקובלת עליה טענת הזוכה הנתמכת בספרי הבנק לפיה נכון ליום 12.11.2012 חשבון ההלוואה על שם החייב עמד על יתרת חוב של 504,588.63 ₪. עוד נאמר כי אף תשלום החייב בסך של 37,000 ₪ לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולאחר הגשת בקשתו בטענת "פרעתי" מהווה לטעמה הודאה בהתנהגות כי יש לו חוב כלפי הזוכה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל ויש לדחות את טענתו בדבר העדר חוב בעת פתיחת התיק. נקבע כי טענות החייב בהתייחס להחזר הערבות הבנקאית אינן מתיישבות- או שיש לייחס להשבת הערבות תוצאה של תקבול או שעצם השבת הערבות מהווה פגימה במשכון ומחייבת את ביטולו. נאמר על ידה שהעלאת טענות אלה כמקשה אחת די בה כדי לדחותן. כמו כן, מקובלת עליה טענת הזוכה לפיה משנמסרה לחייב החזקה בנכס ובהתקיים התנאים לפקיעתה, פקעה ערבות המכר ואזי אין בהשבת הערבות הבנקאית לבנק כדי להוות תקבול מימוש, שהרי לא שולם תשלום כלשהו על חשבון החוב. הרשמת חייבה בהוצאות בסך של 3,500 ₪. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן - עיקרי טענות המערער המערער טוען כי לא היה לו כל חוב ערב פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 07.03.2002 בגין ההלוואות. לדבריו, שתי ההלוואות נפרעו זה מכבר והן נמצאות ביתרת זכות גדולה והוא אינו חייב מאום למשיבה. בכדי לבדוק טענתו זו, בוצעה בדיקה חשבונאית על ידי מיטב המומחים. המערער טען כי הרשמת טעתה עת התעלמה מכך שהיא מוסמכת לדון במסגרת טענת הפרעתי גם בטענת חייב לפיה תיק ההוצאה לפועל נפתח בחוסר תום לב (ר' הפניה לע"א 2194/03). המערער הדגיש כי הרשמת נמנעה במכוון לזמן לעדות את נציגי הבנק לפיתוח ותעשיה שנכחו בכל האירועים הנזכרים בבקשה וטעתה עת לא אפשר לחקור את עדי המשיבה ולהביא לעדות את המומחים. המערער הגיש חוות דעת מומחים להוכחת טענתו, שכן המשיבה ביצעה לטענתו, פעולות מרמה בחשבון על ידי פעולות לא כשרות ומנוגדות להוראות המפקח על הבנקים ולהוראות הממשלה ולקרן לעסקים קטנים. הבנק לא חייב את ההלוואות לא לפי הסכמי ההלוואה ולא לפי ריביות הפיגורים של הבנק. בין המערער למשיבה נערך הסכם פשרה, אשר המערער טוען כי עמד בו. המערער טען כי הרשמת לא התייחסה לנזקים הרבים שנגרמו לו מיום בקשת המימוש ועד היום. המערער טען כי המשיבות לא ביצעו את תקנה 99 לתקנות ההוצאה לפועל; נאמר כי בפתיחת התיק היו חסרים נתונים מהותיים למימוש המשכון - לא פורט סכום החובה מגיע בהבחנה מהקרן, הריבית, הפרשי ההצמדה וכל תשלום נוסף בהתאם לתנאי המשכון. נאמר כי אין לדעת לפי ריבית חושבו יתרות החוב והעניין היה טעון הבהרה עוד בטרם שליחת האזהרה. כמו כן, הפרטים לביצוע המימוש אינם תואמים את פרטי הצדדים בשטר המשכון ואין הלימה בין פרטי הזוכה והחייב. המערער הפנה גם למסקנות חוות-הדעת. טענת הפרעתי מבוססת על הסכם הפשרה שנעשה עם מנהל מחלקת האשראי של המשיבה, מר שמואל פרומוביץ, ביום 13.03.2001 שם סוכם על הפקדה במזומן של 100,000 ₪ עד ליום 23.03.2001 ותשלום נוסף של 40,000 ₪. סוכם כי לאחר הפקדות אלה יערכו המשיבים חישוב חדש מתחילת ההלוואה על פי תנאי הסכם ההלוואה המקורי שהוא 3.6% צמוד למדד וללא ריבית פיגורים. המערער טען כי הרשמת טעתה עת טענה שאין לה סמכות לדון בטענות המערער ובהסכם הפשרה במסגרת הבקשה בטענת הפרעתי. מדובר בסוגיה הממתינה להכרעה מזה למעלה מעשור ובמיוחד לאור החלטות הרשמים הקודמים בתיק שקבעו את ההיפך. לרשמת היתה סמכות לפרש את הסכם הפשרה. המערער הפנה גם לפסיקה. הרשמת טעתה עת לא אפשרה לחקור את עדי המשיבה להוכחת חוסר אמינותם ולמערער לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את פירעון ההלוואה על ידי חקירתם. המערער הפנה לפסיקה לפיה לראש ההוצאה לפועל סמכות לדון במסגרת הבקשה בטענת פרעתי בפירוש הסכם הפשרה העומד בבסיס הטענה ולצורך כך לברר את כוונת הצדדים להסכם. הרשמת טעתה כאשר דחתה את הבקשה לקיום דיון חוזר. הרשמת התבססה בהחלטתה על סעיף מקפח וטעתה עת קבעה את יתרת החוב. ההסתמכות על כך שהכתוב בספרי הבנק נכון מהווה סעיף מקפח שיש לבטלו וכן לא התאפשרה חקירה בעניין. הרשמת טעתה עת לא אפשרה לחקור את העד מיכאל ורזגר, מנהל המחלקה המשפטית ולאחר מכן היועץ המשפטי של הבנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ, על תצהירו ועל 43 דפי החשבון שצורפו לתצהירו שכן הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות כרשומה מוסדית והם אינם קבילים. לא ניתן לקבל את טענת המשיבות בקשר עם החוב העומד על סך של 504,588.63 ₪ שכן לא ניתן ללמוד דבר על דרך איסוף הנתונים נשוא התחשיבים ואופן עריכתם והמשיבה אף לא טענה שמדובר ברשומה מוסדית והם אינם עונים על הגדרת סעיף 35 לפקודת הראיות. נוכח העובדה שמדובר גם בבנק שקרס ונמחק עקב רשלנותו, לא ניתן לקבל את הרישומים שלו כראיה וקיים חשש כבד שמא רשלנות עובדי הבנק השפיעה על החשבונות והיתרה הנטענת אינה נכונה. קיימת הודאת בעל דין מטעם המשיבה, מנהל מחלקת האשראי מר יחיאל חיימסון, שם הוא מודה כי המערער פרע את מלוא חוב ההלוואות במלואן על פי בדיקתו בחשבון ההלוואות. המערער מסתמך על תמלול שיחות. דפי החשבון שצורפו לתגובת המשיבים לבקשה בטענת פרעתי מוכיחים כי המערער פרע את חוב ההלוואות במלואן ושהוא אף נמצא ביתרת זכות. המשיבה לא התייחסה בתגובתה להפרת המשיבות את הסכם הפשרה שהתחייב נציג המשיבות מר פרומוביץ, לא התייחסה לחישובי הריבית בתיק ולטענת השיהוי. חוות דעתו של אלי לוינגר לא הוכחשה על ידי המשיבות, לא נשאלו שאלות הבהרה והמומחה לא נחקר בקשר עם חוות דעתו. הרשמת לא התייחסה לחוות הדעת מיום 07.03.2009 וחוות הדעת המשלימות מיום 16.05.2009 ומיום 04.04.2011 לפיהן ההתחשבנות נעשתה על פי הסכם הפשרה ויש בה משום פרעון החוב. בדיון בפני כב' השופטת גזית המשיבה ויתרה על חקירת המצהירים ויש לראות בכך אישור למסקנות האמורות בהן. המשיבות הפרו את חובת הגילוי וסירבה למסור למערער את מסמכי ההלוואות משנת 1998 וכך נגרם נזק, שהרי לא ניתן היה לבדוק את חשבונות ההלוואה משנת 1998 והמשיבות הודו כי רק לאחר פתיחת התיק בתאריך 07.03.2002 מסרו פלט מחשב חלקי של ההלוואה. נאמר כי המשיבות פעלו בשיהוי שכן ביום 20.12.1998 שלחה מכתב דרישה ובקשת המימוש הוגשה ביום 07.03.2002 ארבע שנים מאוחר יותר. היה בהתנהלות חוסר מעש ושיהוי למעלה מ 12 שנים מפתיחת תיק המימוש ועד היום שגרמו לתפיחת תיק ההוצאה לפועל ולהרעת מצבו של המערער. המשיבות ישבו שנים בחיבוק ידיים ולא עשו דבר חרף הבקשה לקיים דיון בטענת הפרעתי. המשיבות אחראיות לתפיחת החוב בעקבות ביטול דיונים בטענת הפרעתי באמתלות שונות ובעדות כוזבת של בא כוח המשיבות. הרקע העובדתי לא נסתר על ידי המשיבות. המשיבה הפרה את תקנה 84 לתקנות שכן לא ניתן להגיש תביעת חוב בסדר דין מקוצר על מלוא החוב יחד עם שמירת הערובה בלשכת ההוצאה לפועל. המערער ציין כי הפקיד סך של 43,000 ₪ ולא כפי שציינה הרשמת - 37,000 ₪. המשיבות לא ביצעו את הוראת הרשם לגביית דמי השכירות ובכך גרמו לתפיחת החוב. יש לראות בתשלום עבור דמי הניהול בעבור הנכס המשועבד בסך של 140,000 ₪ כתגמולי מימוש וטענת קיזוז והשבה בסכום האמור. המשיבות לא התייחסו לטענה זו והיה על הרשמת לקבל את הטענה במלואה. הרשמת לא התייחסה לתצהירים המשלימים שהוגשו בימים 29.03.2009 ו- 24.05.2009. חישוב ריבית הפיגורים בתיק ההוצאה לפועל נעשו שלא כדין ולא בהתאם לתקנות. יש לבטל חיוב ההלוואות בריבית פיגורים בעת שקיים עיכוב ביצוע. קיים למשיבה אשם תורם בתפיחת החוב היות ולא אפשרה לפרוס את החוב לתקופה ארוכה יותר. המשיבות אחראיות לירידת ערך הנכס והשחתתו עקב אי פינוי השוכר, העדר ביצוע ביטוח והעדר תחזוקה. המשיבות לא התייחסו לכך והיה על הרשמת לקבל את הטענה. שטר המשכון שהוגש למימוש פגום ואינו בתוקף עקב החזרת הערבות הבנקאית ויש לראות בהחזרה כתקבולי מימוש. הרשמת התעלמה מכך שחוזה ההלוואה מיום 21.03.1993 הוא חוזה אחיד ובעל סעיפים מקפחים. נטען כי הרשמת טעתה עת התעלמה מהטענה לפיה המשיבה גבתה ריבית פיגורים לא חוקית. כן לא התייחסה הרשמת לטענות בעניין הטעייתו עובר לקבלת ההלוואה מהקרן לעסקים קטנים. הרשמת לא התייחסה לרשלנות ולמחדלים מטעם הכונסת ולכך שהמערער הגיש חוות דעת משלימה ביום 20.05.2009. עיקרי טענות המשיבות המשיבות סקרו את ההליכים בהם נקט המערער לאורך השנים ולאחרונה, הן במסגרת ההוצאה לפועל והן בבית המשפט וטענו כי המערער פתח בהליכים מקבילים בבית המשפט בניסיון לעקוף את החלטות בית המשפט. נטען כי החייב אינו כופר בחתימותיו על מלוא ההסכמים עם הזוכה והוא מודה כי חתם עליהם לצורך קבלת ההלוואות. אם כן, ההסכמים על תנאיהם תקפים. בבקשת המערער אין מאום והוא מסתמך על כך שיש לחשב את חובו באופן שונה מכללי החישוב והתנאים הברורים בהסכמים. מדובר בבקשה למימוש משכון, שעבוד ספציפי ראשון בדרגה על הנכס בתיק ההוצאה לפועל ומעמדו המשפטי של שטר המשכנתא ושל הזוכה כנושה מובטח למלוא זכותו לממש את השעבוד ללא עיכוב. המשיבות הפנו לתגובתן לבקשת החייב בטענת הפרעתי ולנספחים. המשיבות טענו כי החלטתה של הרשמת היא מפורטת ומנומקת והיא התייחסה למלוא טענותיו של המבקש, המערער כאן; המשיבות הפנו לקטעים מהחלטתה. המשיבות טענו כי המערער התנהל לכל אורך התקופה בחוסר תום לב; לראיה הביאו דוגמה לפיה המערער נטל לכיסו את דמי השכירות במשך כל תקופת הכינוס שלא כדין ובתרמית. רק מטעם זה הרשמת היתה יכולה לסלק על הסף את בקשת המערער, אלא שהיא עשתה עמו חסד ושקלה את טענותיו לגופו של עניין. הרשמת קבעה כי נכונות החוב אינה בסמכות רשם ההוצאה לפועל וכי החייב לא עמד בנטל השכנוע המוגבר. המשיבות טענו כי הדיון בפני הרשמת מיום 20.09.2012 התקיים לאחר שהוגשו מספר בקשות בטענת פרעתי על ידי המערער, כאשר בתום הדיון הוא התבקש לרכזן בבקשה אחת ומסודרת. במסגרת הדיון שנערך הציגה הרשמת לחייב, לשוכר ולבאי הכוח שאלות כפי שמצאה לנכון. בהחלטתה מיום 20.09.2012 הודיעה הרשמת מפורשות כי אפשר שלא תקיים דיון טרם הכרעתה בבקשת המערער בטענת הפרעתי במידה ולא תראה צורך בקיומו. מכאן שלא רק שזכויותיו של המערער לא נפגעו, אלא שהוא קיבל את יומו מעל ומעבר והוא אף ניצל זאת לרעה. עיון בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מעלה כי המערער שזר ערעורו בטעמים משפטיים ובטענות עובדתיות שזכרן לא בא בבקשתו בטענת פרעתי עליה הגיש את הערעור. המערער אף שיפץ את טענותיו והוסיף פרטים חדשים. כמו כן התיר לעצמו לצרף את חוות דעתה של הגב' סגולה אלטמן מיום 17.11.2012. גם את הבקשה שהגיש המערער לרשמת ביום 21.02.2013 לעיכוב ביצוע החלטתה לא טרח להמציא למשיבות, אולם לאור הכרעת בית משפט זה כאן מתייתר הצורך להתייחס לבקשה. המשיבות ציינו כי בית המשפט של ערעור אינו נוטה להתערב בהחלטות הרשם. עוד נאמר כי ראוי לדחות על הסף את הערעור בשל חוסר תום ליבו הקיצוני של המערער והשימוש החמור בהליכי המשפט. נאמר כי המערער הגיש את הודעת הערעור באיחור תוך הפרת תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. המערער השיב המערער טען כי הנספחים שצורפו לעיקרי הטיעון וסומנו ב', ג', ד', ו - ה' אינם קבילים כראיה היות ומדובר בצירוף של ראיות חדשות וטענות חדשות ללא היתר. נאמר כי הדבר גובל במרמה ובהרחבת חזית. מרבית הטענות שהביאו המשיבות בעיקרי הטיעון אינן נכללות בתגובה לטענת הפרעתי. המערער טען להשתק שיפוטי היות ובדיון ברשות להתגונן מיום 06.06.2001 המשיבה הודתה כי הבנק חייב את ההלוואות שלא על פי הריבית שהוא זכאי לחייב מכוח ההסכמים ובעקבות הודאה זו יש לקבל את טענת הפרעתי במלואה. המערער חזר על טענותיו וציין כי המשיבות לא התייחסו בעיקרי הטיעון לטענות יסודיות שהעלה ביחס להחלטת הרשמת (ר' סעיפים 6-15). דיון והכרעה סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), אשר עניינו בטענת "פרעתי", קובע כדלקמן - "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הרשם רשאי להחליט בעניין על יסוד הבקשה והתשובות, קרי אף בהעדר הצדדים ועל יסוד הטיעונים בכתב. על הרשם להקפיד על כך שהדיון בהיעדר הצדדים לא יפגע בזכויות מהותיות (ר' דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, מאי 2012, בעמ' 266, להלן: "בר-אופיר"). נטל השכנוע להוכחת הטענה, רובץ לפתחי החייב ואינו עובר לעולם אל הזוכה, שכן רואים את החייב כמי ש"מוציא מחברו". טענה זו היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה בה נטל השכנוע הוא על כתפי החייב לכל אורך הדרך ואינו עובר לזוכה. במהלך הדיון, יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור וזאת בעת שהחייב מביא מסמכים שלכאורה תומכים בטענותיו. עם זאת, נטל השכנוע העיקרי הוא תמיד על החייב. הנסיבות בהן יעבור הנטל המשני אל הזוכה יתקיימו, לדוגמה, כאשר חל שיהוי ניכר בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל ואין לכך הסבר מניח את הדעת, או כאשר טענתו של החייב נסמכת על עובדה מהותית שמצויה בידיעתו המיוחדת של הזוכה (ר' בר-אופיר בעמ' 269-270). יודגש כי סמכות הרשם מוגבלת לטענות החייב לפיהן הוא מילא אחר פסק-הדין או שאין הוא חייב עוד למלא אחריו. המערער העלה בפני הרשמת טענות ביחס לחוזה אחיד, סעיפים מקפחים, חישוב ריביות והטעיה ביחס למהות הערבות שנחתמה על ידו; כאמור, הרשמת קבעה כי טענות אלה אין מקומן בבקשה בטענת פרעתי. נימוקי הרשמת מקובלים עליי. לאחר שבחנתי את החלטתה ואת טענות הצדדים כאן, שוכנעתי לבכר את טענות המשיבות. סבורני, כי על המערער היה לפנות, בנסיבות העניין, לבית המשפט המוסמך על מנת שיכריע וידון בטענותיו ורק כאשר תהא בידו טענה מבוררת, היה יכול לטעון בפני הרשמת את טענת הפרעתי. ולהלן יובאו הנימוקים - אכן, המחוקק העניק לרשם שיקול דעת מוגבל בכל אשר למימוש משכון המסתכם בעיקרו בטענת "פרעתי", בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (ר' בר-אופיר, בעמ' 282, סעיף 104). הרשם בודק האם החייב מילא אחר פסק הדין או שאיננו חייב למלא אחריו, את כולו או מקצתו. הרשם רשאי להיזקק לטענת פירעון רק עת הפירעון הנטען נעשה לאחר רישום המשכון והוא בוחן אם פעולות אלה פוטרות את החייב מחובתו לפרוע את החיוב באמצעות המשכון, כאשר הוא איננו מוסמך לפסוק בתביעות אחרות שיש לחייב נגד הנושה או בטענות שהוא מעלה נגד תוקף המשכון. מקומן של טענות מסוג זה הן בבית המשפט המוסמך (שם ור' הפניה לפסיקה - ע"א (י-ם) 9163/06 סיידוף נ' שקולניק, דינים מחוזי לו(5) 804). כאמור לעיל, המערער העלה טענות ביחס להסכם פשרה לכאורי, באשר לשיעורי ריבית, לתנאים מקפחים בחוזה אחיד, הפנה לחוות דעת ולמסכת עובדתית מורכבת, אשר אינה מבוררת ושמקומה היא בפני בית המשפט המוסמך. רק לאחר בירור המחלוקת והעובדות לאשורן, היה יכול להעלות את הטענה בפני הרשמת. באשר לחוות הדעת מטעם הצדדים - הרשמת קבעה כי לא היה צורך להידרש אליהם, היות ומדובר במחלוקות עובדתיות שאין מקומן להיות מוכרעות על ידי הרשם. בנוסף, כב' הרשמת קבעה כי היא איננה מוסמכת לדון ולהכריע בהתאם לאיזו ריבית יש לחייב את חשבון ההלוואה ועל טענות אלה להתברר בפני בית המשפט המוסמך. באשר לריביות, יפים לעניינינו הדברים הבאים - "כאשר חייבים מעלים טענת "פרעתי" בפני הרשם וטוענים כי ניתן נגדם צו כינוס נכסים, על הרשם לזמן לדיון את כונס הנכסים על מנת שיציג עמדתו כלפי הטענות שמעלים החייבים בשאלה הנידונה [ השופט נ' הנדל בר"ע (ב"ש) 1669/97 פרוינד נ' בנק הפועלים (לא פורסם)] וכאשר חייבים משיגים על שיעור החוב וטוענים כי חויבו בריבית מופרזת, השגה זו איננה באה בגדרה של טענת "פרעתי". ולכן, דינה להידון בפני בית משפט מוסמך ולא בפני רשם ההוצאה לפועל..." (ר' בר-אופיר, בעמ' 274, ההדגשות שלי - מ.ס). הנה אם כן, המערער טוען בעיקר לחיובו בריבית ששיעורה גבוה ואין מקומה של טענה זו להידון בפני רשם ההוצאה לפועל. משמעות הדברים היא שהרשמת פעלה נכונה עת לא דנה בתחומים החורגים מסמכותה. רשם ההוצאה לפועל אינו שומע ראיות ולא בודק את הדברים לעומקם כאשר מדובר בעניינים השנויים במחלוקת, ובמקרה דנן, אין ספק שמדובר בעניינים עליהם יש פלוגתאות. הרשמת קבעה כי אף טענות המומחה מטעם החייב (המערער) בעניין חוסר ההתאמה בין מכתבי הבנק השונים בדבר פירעון ההלוואה או קיזוז הריבית בה חויב אינן ראויות להתברר בפניה במסגרת טענת ה"פרעתי" שאם לא כן תהפוך לשכת ההוצאה לפועל לבית משפט של ממש והרשם יעשה לשופט, אשר דן במערכת מורכבת של טענות ומכריע בהן. הרשמת הוסיפה בהחלטתה שהיא לא מצאה שהופקדו כספים שלא מצאו את ביטויים בחשבון ההלוואה ומקובלת עליה טענת הזוכה הנתמכת בספרי הבנק לפיה נכון ליום 12.11.2012 חשבון ההלוואה עמד על 504,588.63 ₪. הרשמת הסתמכה על האמור בסעיף 19 להסכם ההלוואה לפיו רישומי החשבון יחשבו כנכונים. המערער הפנה להלכה בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה לעניין הקביעה כי מדובר בסעיף מקפח. מעבר לפסיקה שלעיל, סבורני כי הרשמת לא חרגה מסמכותה עת לא הכריעה בנדון היות והמערער לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו באשר לטענת ה"פרעתי". עוד יצוין כי הערעור הוגש שלא במועדו וללא בקשה להארכת מועד ומבלי שבפועל הוארך המועד (ר' תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לפיה על החלטת רשם ניתן לערער בתוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה; ההחלטה ניתנה ביום 05.02.2013 והתיק נפתח ביום 28.02.2013, קרי בחלוף מניין הימים בדין). למרות זאת, דנתי במהות הטענות שבהודעה. יוער כי מדובר בתיק שנפתח בשנת 2002 בלשכת ההוצאה לפועל ומתנהל מזה שנים; ביחס לטענת המשיבות לפיה המערער נקט בהליכים שונים ומקבילים לשינוי החלטת הרשמת ועיכוב הביצוע, לא אתייחס כאן ואקבל את טענת המערער לפיה מדובר בראיות חדשות; מעיון בטענות הצדדים מצאתי כי הזוכה לא הביאה להתמשכות ההליכים וכי מדובר בדיונים שנדחו, בין היתר, גם ביוזמת המערער (ר' נספח ה' 1 לעיקרי הטיעון מועם המשיבות). לאור האמור לעיל והדיון שהובא כאן, באשר לסמכות הרשמת וחלוף המועד להגשת הערעור, מתייתר הדיון ביתר הטענות שהעלה המערער בהודעה ובעיקרי הטיעון; סיכום אשר על כן, ובהתאם לאמור לכל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור. באשר לפסיקת הוצאות נתתי דעתי לאופן התנהלותו של המערער אשר הכבידה על בירור הערעור בשל ריבוי ושחזור טענות וצרוף מסמכים שלא לצורך עד כי נדרשתי להורות לו להגיש עיקרי טיעון מצומצמים וממוקדים. עוד אציין כי במקביל לטענת ה"פרעתי" ולערעור על החלטתה של הרשמת פנה המערער בתובענה לבית המשפט בה העלה את עיקר הטענות שהעלה, שלא כדין, בפני הרשמת. לאחר ההחלטה הראשונה בטענת פרעתי ולאחר החלטתי לעניין עיכוב הליכים מצא המערער לפנות פעם נוספת בבקשה בטענת "פרעתי" ובעתירה לבית המשפט (שלא במסגרת תיק הערעור) לעיכוב ההליכים. מדובר בהליכים כפולים ומיותרים שממילא נדחו; בהתחשב בכל הנסיבות, אני מחייב את המערער בהוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪. מזכירות בית המשפט תעביר לב"כ המשיבים את סכום ההוצאות מהפיקדון שהפקיד המערער בהתאם להחלטתי בתיק. חוזההסכם הלוואהעסקים קטניםהלוואה