קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הגשת חוות דעת מומחה רמזורים: לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 24/10/06. התאונה ארעה בין רכב מסוג רנו בבעלות התובעת בתביעה העיקרית בו נהג הנתבע שכנגד מס' 1, בוגנים ישראל (להלן: "רכב הרנו" ו"נהג הרנו"), לבין רכב מסוג סקודה המשמש כמונית בו נהג הנתבע בתביעה העיקרית שהוא בבעלותו ובבעלות התובע שכנגד מס' 2 (להלן: "המונית" ו"נהג המונית"). התאונה ארעה בצומת מרומזר, כאשר כל אחד מן הנהגים טען שהוא זה שחצה את הצומת באור ירוק ומשנהו חצה את הצומת באור אדום. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת מומחה, אשר התקבלה כראיה אך ורק לצורך סדר הופעת הרמזורים בצומת, ממנה עולה, כי מופע האור הירוק בכיוון נסיעת נהג הרנו מופיע לאחר סיום האור האדום בכיוון נסיעת המונית, ומשכך קבע המומחה כי שעה שמדובר בגרסה מול גרסה, כשסדר פעולת הרמזור תומך בגרסת התובעת, סביר לקבוע כי נהג המונית ניסה להספיק את סיום הרמזור בכיוון נסיעתו ונכנס באור אדום לצומת. לכאורה מדובר אכן בתיק של גרסה מול גרסה אלא שבית המשפט לא זכה לשמוע את גרסת נהג הרנו שהוא גם הנתבע שכנגד מס' 1. מדובר בתיק משנת 2007 כאשר פעם אחר פעם נהג הרנו לא התייצב לדיונים אף שהוצאו נגדו צווי הבאה ואף שהפקיד כספים בגין אותם צווי הבאה. בדיון מיום 19/4/12 הודיע ב"כ התובעת, כי התקשר לעד במועד הדיון וזה אמר שלא יגיע לדיון. משכך, ובהעדר טעם לדחות את הדיון שוב ושוב נדחה הדיון פעם אחרונה והוצא צו הבאה נוסף לעד שהמשטרה התבקשה לבצעו בהקפדה בהתייחס לעובדה שמדובר בתיק משנת 2007, אולם אז הסתבר כי נהג הרנו עזב את הארץ סמוך למועד הדיון. משכך נותרה גרסת נהג המונית לבדו. במסגרת עדותו הראשית אישר נהג המונית את הודעתו במשטרה מיום 24/10/2006, לפיה מדובר בכביש דו סטרי עם 5 נתיבים, הוא נסע בנתיב השני מימין. הרמזור שבכיוון נסיעתו היה ירוק, הוא המשיך בנסיעה רצופה במהירות של 50 קמ"ש לערך כשברצונו להמשיך ישר, לפתע הגיע רכב מצד שמאל ואז לא הספיק לעשות דבר ופגע הם החזית של המונית בצד ימין של הרכב. הרכב המעורב הסתובב והוא נעצר. העד העיד, כי הוא נהג מונית העובד בשעות הלילה בהסעת עובדי בתי מלון לבתיהם במסגרת נסיעות קבועות. לדבריו, היה צריך לעלות בצומת פרשת דרכים לכיוון ארלוזורוב, הכביש היה כמעט ריק ובמרחק של 15-20 מ' ראה את הרמזור ירוק. פתאום ראה אורות מצד שמאל, חשב שהרכב יעצור אולם הוא לא עצר והמשיך בדהירה. ניסה לבלום, שכן אם לא היה בולם היה חותך אותו. הוא עצמו נפגע בחזית הרכב והרכב האחר בדופן חיצוני ימני. בחקירה הנגדית חזר על כך, שהספיק לבלום כמה שאפשר, שכן זה היה פתאומי, לחץ על דוושת הברקס. כאשר עומת עם כך שבמשטרה אמר שלא הספיק לעשות דבר, השיב, כי בלם אולי חצי בלימה, רבע בלימה, נגע בדוושה להקטין את הנזק, אם לא היה עוצר היה נחתך באמצע. נהג המונית שב והבהיר בחקירה הנגדית, כי ראה את רכב הרנו אולם חשב שיעצור שכן יש לו אדום. יצויין, כי מתמונות הפגיעה בכלי הרכב, ניתן להתרשם שהמונית פגעה ברכב הרנו, כך שחזית המונית פגעה בשתי הדלתות של רכב הרנו, כשהמונית במנח ניצב לרנו. בנסיבות העניין, אף שהיה ברור לב"כ התובעת, כי בהעדר גרסה למול גרסת נהג המונית אין אלא לקבוע כי הוא זה שעבר את הצומת באור ירוק, טען ב"כ התובעת לאשם תורם משמעותי שמקים אחריות. ואלו ב"כ הנתבע טען, כי כדי להחליט על אשם תורם צריך להחליט באיזה מהירות ובאיזה נתיב נסע נהג הרנו ובהעדר עדות נהג הרנו לא ניתן להשית אשם תורם בוודאי לא כזה שמקים אחריות. דיון והכרעה אכן, בנסיבות, בהעדר גרסת נהג הרנו אין לי אלא לקבוע, כי נהג המונית הוא זה שעבר את הצומת באור ירוק. אוסיף עוד ששמעתי את עדות נהג המונית ואני מאמינה לגרסתו, כי אכן חצה את הצומת באור ירוק. אמנם סדר מופע הרמזורים מקים חשד של נסיון "גניבת" רמזור מצד נהג המונית, דא עקא שבמקרה כזה, אמור היה נהג הרנו לראות את התחלפות האור ברמזור בכיוון נסיעתו לירוק, ואולם שני הנהגים טענו, כי נכנסו לצומת בנסיעה רצופה. עיקר המחלוקת, הינה איפוא ביחס לקיומו של אשם תורם וככל שאקבע כי קיים אשם תורם, האם מדובר באשם המקים אחריות כשלעצמו. נדמה שאין צורך להרחיב, שכן הלכה פסוקה ומבוססת היא, כי אור ירוק בצומת אינו חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת אפילו באור ירוק. חובת נהג להיזהר גם אם בכיוון נסיעתו מופיע האור הירוק, ואף להמנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 כי לא יכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור (לרבות רמזור) מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור (וראה גם: ע"א 553/73 שלמה אליהו נגד סלם חנחן (14/4/2005)). במקרה דנן, העיד נהג המונית, כי נכנס לצומת בנסיעה רצופה ואף שראה את רכב הרנו משמאלו העריך כי יעצור והמשיך בכניסה רצופה לצומת, עד לתאונה ממש. בהודעתו במשטרה מסר, כי לא הספיק לעשות דבר, דהיינו לא הספיק לבלום. בעדותו לפני - כ- 7 שנים לאחר התאונה - טען כי האט את המהירות וניסה לבלום. נדמה שנקל לקבוע, כי העדות במשטרה שניתנה ביום התאונה ממש, היא המדויקת יותר. גם בנוגע למהירות, אני מעדיפה את גרסת נהג המונית במשטרה כי נסע במהירות 50 קמ"ש, על-פני גרסתו לפני, כי נסע במהירות של 40-50 קמ"ש. בנסיבות אלה, כאשר התאונה ארעה כשרכב הרנו כבר נמצא בצומת עצמה והפגיעה היא בדלתות רכב הרנו, הגם שלא ניתן לקבוע באיזה מהירות נסע רכב הרנו ובאיזה נתיב, עדיין מעדותו של נהג המונית עצמה ניתן לקבוע קיומו של אשם תורם. שכן משראה את רכב הרנו מתקרב לצומת היה עליו לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים לצפות את האפשרות כי לא יעצור ולהאט את המהירות. מגרסתו של נהג המונית עולה כי הוא לא נהג כך. משכך, אני מטילה על נהג הרנו אשם תורם מינימלי בנסיבות בשיעור של 20%. טוענת התובעת כי מדובר באשם המקים אחריות כשלעצמו. אינני מסכימה עם טענה זו. ידוע הכלל לפיו אין אשם תורם מקנה עילת תביעה למזיק, שהרי אין אשם תורם בבחינת "אשם יוצר חבות", וראה לענין זה אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית בעריכת טדסקי, מהד' שניה עמ' 236: "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו..." מכאן אתה למד, כי בטרם נידון בסוגיית האשם התורם, יש להכריע כי המזיק חב בחובת פיצוי כלפי הניזוק, שאחרת כלל לא מתעוררת שאלה זו. הכיצד אם כן ניתן לומר כי אשם תורם זה, מקים חבות משל עצמו כלפי המזיק? באשם תורם נבחנת השאלה לגבי מידת הזהירות שחייב הניזוק כלפי עצמו בשונה מחובת הזהירות כלפי האחר, אולם יש פעמים שאכן אשם תורם יוצר כשלעצמו אף אשם יוצר אחריות, יש לבחון האם מי שנקבע אשמו התורם עבר עוולת רשלנות כלפי הצד השני, או אז יש לבחון את חובת הזהירות כלפי האחר. תא (ת"א) 17857/05 אמיניאן אליהו נ' סוקוניק יעקב תא (הרצ') 876/01 דוד דהן נ' יפה הולצמן). במקרה דנן, כאשר נהג המונית חצה את הצומת באור ירוק ומכאן נהג הרנו חצה את הצומת באור אדום, לא ניתן לקבוע כי התרשלותו של נהג המונית כלפי עצמו (האשם התורם) בחצותו את הצומת, מקים כשלעצמו עוולת רשלנות כלפי הנהג שחצה את הצומת באור אדום בניגוד לכל חוקי התנועה. לפיכך, אני קובעת כי לא מדובר באשם המקים אחריות. העולה מן המקובץ, התביעה העיקרית תדחה ללא צו להוצאות ואלו התביעה שכנגד תתקבל בהתאם לשיעור האחריות של 80% שקבעתי. שיעור הנזק לתביעה שכנגד צורפה חוות דעת שמאי שלא נסתרה לפיה נגרם נזק ישיר למונית בסכום של 31,878 ₪ (ללא מע"מ). נטען לירידת ערך בסכום של 3,500 ₪, אולם חוו"ד בנוגע לירידת הערך לא נכתבה כמקובל, לא הוסבר מה מקור ירידת הערך, מה גם שהתובעים שכנגד מכרו את המונית במצבה הניזוק. יצויין, כי לא הובאו ראיות באיזה מחיר נמכרה המונית והאם אכן נגרמה ירידת הערך כפי שנטען, לפיכך, אני קובעת שסכום ירידת הערך לא הוכח. בנוסף, צורף חשבון עסקה בגין שכ"ט שמאי בסך 2,069 ₪ ללא מע"מ, וכן חשבונית תשלום לשמאי. אף שמדובר בשכר הגבוה מהמקובל, נוכח העובדה שאכן הוכח שהתובעים שכנגד נשאו בתשלום אאשר את שכר הטרחה. בנוסף, צורפה קבלה על גרירת המונית, כאשר הסכום הנדרש בכתב התביעה בגין רכיב זה הוא 250 ₪ (אף שסכום הקבלה גבוה יותר ומתייחס לשתי גרירות). גם סכום זה זכאים התובעים שכנגד לקבל. התובעים שכנגד טענו להפסד השתכרות בסך 3,000 ₪ בשל כך שלא עבדו 10 ימים שכן מכרו את המונית במצבה הניזוק אולם סכום זה לא הוכח בכל דרך. כאמור, לא הוכח מתי נרכשה המונית החדשה ומתי החלה לעבוד. כן לא הובאה כל ראיה על גובה הכנסתם היומית ועל כך שאכן לא עבדו באותה תקופה. מאחר שמדובר במונית, אני מוכנה להניח כי אכן נגרם הפסד הכנסה ומעמידה את הסכום בגין הפסד ההכנסה עד דרך האומדנה על סך של 1,000 ₪. נזקיהם המוכחים של התובעים שכנגד עומדים איפוא על סך של 31,878 ₪ + 2069 + 250 + 1,000 ₪ = 35,197. על הנתבעים שכנגד, לשלם ביחד ולחוד 80% מסכום זה - דהיינו 28,158 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה ועד יום התשלום בפועל. כן ישאו הנתבעים שכנגד בסכום האגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור של 20% (כולל מע"מ) מהסכום שנפסק. בנוסף, מתוך עיון בתיק עולה כי נהג הרנו (הנתבע-1 בתביעה שכנגד), בוגנים ישראל, שלא התייצב לדיון, פעם אחר פעם, הפקיד ככל שהנראה כספים להבטחת התייצבותו בקופת בית המשפט. נהג הרנו אינו זכאי לקבלת כספים אלה, לאחר שלא טרח להתייצב לדיונים אליהם זומן, שעה שגרם לבזבוז משווע של זמנם של הצדדים ושל בית המשפט. מאידך, לנתבע עיראקי איחסאן (התובע שכנגד 1) נגרם עינוי דין וטרחה רבה בכך שנאלץ להתייצב ושוב לדיונים שנדחו בלית ברירה. משכך, אני קובעת, כי הכספים שהפקיד הנתבע בתביעה שכנגד - העד בוגנים ישראל, ככל שישנם כאלה (לא ברור מתוך התיק האם חלקם הוחזרו אם לאו), יועברו גם הם לידי הנתבע-1, כפיצוי נוסף על עוגמת הנפש שנגרמה לו בדיון שהתמשך על פני שנים ארוכות. ב"כ הנתבע יברר במזכירות בית המשפט כיצד עליו לנהוג על מנת לקבל את הכספים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורהמומחהרמזורחוות דעת מומחהחוות דעת