קראו דוגמא מהפסיקה בנושא זיכוי נהג אוטובוס על פגיעה בהולך רגל: הנאשם זכאי מחמת הספק כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים בגין אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייתו בבטחה ונהיגה בקלות ראש, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה וסעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, בהן כפר הנאשם, הרי שביום 7.12.10, בשעה 22:00 לערך,נהג הנאשם באוטובוס ציבורי בגבעתיים, ברחוב נחלת יצחק ובהגיעו לצומת עם רחוב עלית הנוער, פנה ימינה ופגע בהולכת רגל שחצתה אותה עת את מעבר החצייה המסומן ברחוב עלית הנוער, בסמוך לצומת, בחסות האור הירוק שדלק ברמזור הולכי הרגל, פגע בה והפילה לכביש. כתוצאה מהתאונה, נחבלה בגופה הולכת הרגל. מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים: עדת תביעה מספר 1, קרן X חרות, עדת ראיה לתאונה עד תביעה מספר 2, רס"מ דוד מולר, בוחן תאונות דרכים, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 - דו"ח בוחן ת/2 - דו"ח פעולה ת/3 - תרשים ת/4 - לוח תצלומים ת/5 - תוכנית רמזורים ת/6 - סקיצה ת/7 - חוו"ד מומחה לעניין דיסקת טכוגרף ת/8 - הודעת נאשם עדת תביעה מספר 3, אביבית מור יוסף, הולכת הרגל המעורבת כמו כן, הוגשו המסמכים הבאים, בהסכמת ההגנה: ת/9 - תעודה רפואית על שם ע"ת 3 ת/10 - דו"ח מד"א בעניינה של ע"ת 3 ת/11 - דו"ח פעולה מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד. להלן גרסת המאשימה, כעולה מכתב האישום, עדותם של עדי התביעה והראיות שהוגשו: במועד המתואר לעיל, נהג הנאשם באוטובוס ציבורי, בגבעתיים, ברחוב נחלת יצחק . בהגיעו לצומת עם רחוב עלית הנוער, פנה ימינה ופגע בעדת תביעה מספר 3, שחצתה אותה עת את מעבר החצייה ברחוב עלית הנוער, בחסות האור הירוק שדלק ברמזור הולכי הרגל, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם. עדת תביעה מספר 1, שהייתה עדת ראיה לתאונה, העידה כי הולכת הרגל חצתה את הכביש באלכסון, במרחק של בין 1.5 ל-2 מטרים ממעבר החצייה, כאשר היא אוחזת בידה טלפון נייד ומשוחחת בו ופניה בניגוד למעבר החצייה. לגרסת העדה, הולכת הרגל התנגשה בגלגל קדמי של האוטובוס. העדה נחקרה והשיבה כי אינה יכולה לסתור את הטענה כי הנאשם נכנס לצומת לקראת סוף האור הירוק שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו ואילו הולכת הרגל החלה לחצות את הכביש כאשר ברמזור הולכי הרגל דולק כבר אור אדום. לשאלת בית המשפט, השיבה העדה כי להשקפתה, רובצת האחריות לגרם התאונה לפתחה של הולכת הרגל בלבד. עדת תביעה מספר 3, העידה כי חצתה את הכביש לאחר שירדה מהאוטובוס בו נהג הנאשם, בסמוך לפני הצומת, לא הבחינה באוטובוס והוא פגע בה. העדה העידה כי בעת שהחלה לחצות את הכביש, עמד רכב הנאשם עדיין בתחנת האוטובוס, המרוחקת בין 30 ל-50 מטרים מהצומת. העדה לא יכלה לומר אם חצתה בהליכה רצופה או עצרה טרם שירדה לכביש, אך העידה כי חצתה במרכז מעבר החציה, בהליכה רגילה והעידה כי אינה זוכרת ששוחחה בטלפון נייד במהלך חצייתה. העדה עומתה עם עדותה של ע"ת 1 והשיבה כי העדה אינה דוברת אמת באשר לאופן חצייתה ובאשר לנקודה המגע עם רכב הנאשם, שהייתה לטענת ע"ת 3, בפינה הימנית של האוטובוס. באשר לעדותו של עד תביעה מספר 2, הרי שמפענוח דסקת הטכוגרף של האוטובוס וכפי שהעיד העד, הרי שבזמן התאונה, נהג הנאשם במהירות איטית ביותר, של כ-10 קמ"ש, תוך שהעד מציין כי קיימת סטיה של 6 קמ"ש מהמצוין בדיסקה. העד לא יכול היה לקבוע את מקום האימפקט בין רכב הנאשם להולכת הרגל, את מקום המגע בין גוף הולכת הרגל לרכב הנאשם ואת מיקום הולכת הרגל בעת שהנאשם החל בפניה ימינה. העד נחקר נגדית והשיב כי אינו יודע מדוע לא ביצע "הצבעה" עם הנאשם, בזירת התאונה. העד נחקר והשיב כי אינו יכול לסתור את הטענה לפיה הולכת הרגל החלה לחצות את הכביש, כאשר ברמזור בכיוון נסיעתה דולק אור אדום ובכיוון הנאשם, אור ירוק. כתוצאה מהתאונה, נחבלה הולכת הרגל בקרסול רגל שמאל ובגב התחתון, משמאל. להלן גרסת הנאשם, כעולה מעדותו בבית המשפט: הנאשם נהג כאמור, עצר בתחנת האוטובוס שברחוב נחלת יצחק, מרחק כ-10 מטרים מהצומת עם רחוב עלית הנוער, אסף נוסעים וביציאה מהתחנה, הבחין כי בכיוון נסיעתו דולק אור ירוק ברמזור, פנה ימינה בנסיעה איטית ביותר ובקשת רחבה, כיוון שמדובר בכביש צר ואחרי שחלף על גבי מעבר החציה, הבחין לפתע במשהו או מישהו זז, עצר את האוטובוס והולכת הרגל פגעה באזור הדלת הקדמית . הנאשם נחקר והשיב כי לא הבחין בהולכת הרגל כאשר ירדה מהמדרכה ואינו יודע היכן חצתה, אך סבור כי חצתה באלכסון. הנאשם נחקר והשיב כי בזמן התאונה, לא עמדו לצידו נוסעים באוטובוס. טענתו המרכזית של הנאשם הייתה כי "אני לא צריך להבחין בכל משוגע שרץ לתוך האוטובוס". דיון והכרעה לאחר שבחנתי ראיות הצדדים, לא אוכל לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנאשם. הנאשם העיד כי לא הבחין בהולכת הרגל עד לתאונה עצמה ובכך מתבטאת רשלנותו במקרה שבנדון. עם זאת, על בית המשפט לקבוע אם התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותו של הנאשם, או שיש בהתנהגות הולכת הרגל משום גורם המנתק את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו של הנאשם לקרות התאונה. לאור הראיות שהובאו בפני, אני מוצאת כי לא רשלנותו של הנאשם היא שגרמה לתאונה, אלא רשלנותה של הולכת הרגל. הנאשם התקדם לעבר מעבר חצייה ובהקשר זה, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי תחום מעבר החצייה הוא ממלכתו של הולך הרגל ועל הנהג המתקרב למעבר חצייה לנהוג בזהירות המתבקשת, אך אין הדבר מהווה היתר להולך רגל לרדת אל הכביש כסומא, מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים ממנו, שכן המחוקק קבע כללים המחייבים גם את הולך הרגל - תקנה 110 לתקנות התעבורה, מצווה על הולך רגל, בין היתר, שלא לחצות כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות. תקנה 111 לתקנות התעבורה אף מחייבת הולך רגל שלא לרדת ממדרכה, או ממקום מבטחים אחר שבדרך, באופן פתאומי, או מבלי לנקוט זהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה. בבש"פ 7578/00 שוויקי תחסין נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' חשין: "אכן, אפשר שבמקרה פלוני, יזנק הולך רגל לפתע מאי-שם אל מעבר חצייה, בנסיבות שבהן לא יכול היה הנוהג ברכב לצפות כי הולך רגל יעשה את אשר עשה. במקרה זה, כך ניתן לטעון, לא יהא הנהג חייב במעשה רשלנות". בע"פ 7403/98 מדינת ישראל נ' אלי אוחיון (באר שבע), אמר כבוד הש' פלפל: "בע"פ 61/82 ניר נ' מדינת ישראל [1] אמנם נקבע שחובת נהג כלפי העומד על אי תנועה בסמוך למעבר חצייה הינה כחובה כלפי הולך רגל העומד על שולי כביש או על מדרכה וכי נהג חייב לצפות אפשרות שהולך רגל ירד לכביש ויחצה אותו, ולו גם ברשלנות, כאשר בנסיבות העניין יש יסוד לחשש שיעשה כן. עם זאת, כאשר הולך רגל, בנסיבות שתוארו לעיל, אינו נותן כל סימן לכוונה לרדת לכביש ולחצות אותו, כאשר בנסיבות העניין אין דבר שיכול להעמיד את הנהג על כוונה כזו, הרי במקרה כזה אין הנהג חייב לצפות כי הולך הרגל ישנה לפתע את דעתו ויקפוץ לכביש". ואילו הש' הנדל הוסיף: "כשלעצמי, סבורני כי יש להטיל על נהג המתקרב למעבר חצייה אחריות מוגברת הכוללת חובה לצפות את רשלנותו של הולך רגל. בכך אני מצטרף, עם כל הכבוד, לפסיקתו של כבוד השופט ת' אור בע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל [2]. עם זאת אין לומר כי אחריות הנהג המתקרב למעבר חצייה הינה אחריות אבסולוטית. המערער הואשם בביצוע עבירה פלילית ולכן הנטל להוכחת האשמה רובץ על שכמה של התביעה. התביעה לא הוכיחה את אשמתו של המערער ולא הציגה את הראיות הנדרשות במקרה דנן כדי להוכיח זאת. כפי שציין חברי כבוד הנשיא, היה על התביעה להוכיח כי לולא רשלנותו של המערער התאונה הקטלנית לא הייתה מתרחשת". בע"פ 70608/04 מור נ' מדינת ישראל , אליו הפנה ב"כ הנאשם בסיכומיו, אמרה כבוד הש' שיצר: "יאמר ראש ובראשונה, כי הערך של חיי אדם יקר לכל, אך עדיין אין בחוק אחריות אבסולוטית של נהג לתאונה בה נהרג אדם. לא בכל מקרה של תאונה קטלנית הנהג הוא בהכרח הגורם העיקרי לתאונה. למרבה הצער, גם הולכי רגל בלתי זהירים הם גורם לא מבוטל שאין להתעלם ממנו ולא בכל מקרה, הנהג ולו גם הזהיר, יכול למנוע את התוצאות של התנהגות הולך הרגל". מצאתי כי דברים אלה יפים גם בתיק שבפני. בנסיבות המקרה, לא הוכח בפני כי רשלנותו של הנאשם הנה הגורם לקרות התאונה, כפי שפורט לעיל. מעדותה של ע"ת 1, שהנה עדת ראיה ניטראלית לתאונה ונעדרת כל עניין בתוצאות המשפט, עולה כי הולכת הרגל ירדה לכביש, תוך כדי שיחה בטלפון נייד, כאשר פניה לכיוון הנגדי, חצתה את הכביש באלכסון, כאשר היא מתרחקת ממעבר החצייה והתנגשה באזור הגלגל הקדמי של רכב הנאשם. העדה השיבה חד משמעית, כי לשיטתה, הולכת הרגל היא שאחראית לגרם התאונה ולא הנאשם. עדותה של העדה עשתה עלי רושם אמין ביותר ועמדה בסתירה מוחלטת לעדותה של ע"ת 3, הולכת הרגל. הולכת הרגל העידה כי כאשר החלה לחצות את הכביש, האוטובוס היה עדיין בתחנה והיא לא הבחינה בו משמאלה, אך נוכח מהירותו האיטית ביותר של הנאשם, כפי שהעיד לגביה גם ע"ת 2, לא מצאתי גרסתה זו כסבירה, שכן בנסיבות אלה, יכלה לסיים חצייתה עד שהאוטובוס הגיע ופנה ימינה. הולכת הרגל עצמה לא ידעה לומר אם חצתה בהליכה שוטפת או אם עצרה טרם שירדה לכביש ובדקה את מצב התנועה. ע"ת 2 לא יכול היה לסתור טענת ההגנה, לפיה הולכת הרגל חצתה את הכביש באור אדום, לא ידע לקבוע מקום חצייתה ואופן חצייתה וזאת בהעדר ממצאים בזירה. לאור כל האמור לעיל, התרשמתי כי רשלנותה של הולכת הרגל באופן חצייתה את הכביש, מאיינת את רשלנותו של הנאשם, המתבטאת בכך שלא הבחין בה עד לתאונה עצמה, שכן הולכת הרגל ירדה בפתאומיות לכביש, מבלי לתת דעתה על מצב התנועה ומבלי להבחין באוטובוס, שהיה סמוך מאוד למעבר החצייה, תוך שהיא משוחחת בטלפון נייד ופניה מופנות לכיוון הנגדי. בהתנהגותה של הולכת הרגל, יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי, בין רשלנותו של הנאשם, לקרות התאונה. לפיכך, אני מורה על זיכויו של הנאשם מאחריות לגרם התאונה המתוארת בכתב האישום. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהולך רגלאוטובוסנהג אוטובוס