הנתבעת טוענת כי התובע התפטר למחרת הויכוח עם מר X, כי מסר את מפתחות הקטנוע והציוד, ואמר שאינו מוכן שערבי ינהל אותו, וכי הוא שונא ערבים קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התפטרות מטעמים גזעניים: 1. הנתבעת הינה חברה העוסקת בשליחויות ובהסעות. התובע עבד כשליח אצל הנתבעת מ-3/2005 ועד 10/2010. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם פוטר התובע או התפטר. כמו כן טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה והפרשי שכר. לטענתו האמור בתלושי השכר אינו נכון, והסכומים המפורטים שם בגין התשלומים הנ"ל הינם חלק משכרו. הנתבעת מכחישה את כל טענות התובע. לטענתה התובע התפטר, וכל זכויותיו שולמו לו במלואם. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך של 154,204 ₪, הכוללת תשלום בגין דמי הודעה מוקדמת, שכן הנתבע שכנגד התפטר, החזר דמי חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה ששולמו, לטענתה, לנתבע שכנגד ביתר במשך כל תקופת עבודתו. כמו כן טוענת התובעת שכנגד כי במשך כל תקופת עבודתו של הנתבע שכנגד שולמו לו שכר גבוה מזה שהוא היה זכאי לו, בין היתר משום שקיבל תמורה כעצמאי ולא כשכיר. 2. האם פוטר התובע או התפטר התובע טוען כי בעקבות ויכוח בינו לבין מר X על אזורי חלוקה, נקרא למשרדו של מנהל הנתבעת מר אזולאי (להלן - מר אזולאי), והאחרון אמר לו כי "דרכינו נפרדות", וכי הוא אינו יכול להמשיך לעבוד אצל הנתבעת (סעיף 15 תצהיר התובע, ע' 23 ש' 21 ואילך). מנגד טוענת הנתבעת כי התובע התפטר למחרת הויכוח עם מר X, כי מסר את מפתחות הקטנוע והציוד, ואמר שאינו מוכן שערבי ינהל אותו, וכי הוא שונא ערבים (סעיפים 50-53 תצהירו של מר אזולאי, סעיף 25 לתצהיר מר X). 3. נאמר כבר בראשית דברינו כי מעדיפים אנו את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבעת, מן הטעמים שיפורטו להלן. זאת משום שעדותו של מר אזולאי היתה מגמתית ביותר, ונתגלו בה סתירות מרובות. יתר על כן, התגלו סתירות משמעותיות בין דבריו של מר אזולאי לבין דברי העד מטעמו מר X, כפי שיפורט להלן. בעדותו הדגיש מר אזולאי חזור והדגש את תפקודו הגרוע של התובעת, וטען כי התובע היה משרה אוירה של פחד, לא היה מוכן לבצע שום קריאה חוץ מאשר במרכז העיר, ופעם אף רצה להרביץ עם קסדה לבן 60 (ע' 32 ש' 16-19), כי "ניפח" את זמני ההמתנה כך שקיבל כ-300 ₪ נוספים בחודש, וכי אף איים על עובד אחר ברצח (ע' 37 ש' 31-32). מר אזולאי הוסיף עוד כי התובע היה חבר טוב של המנהלים הקודמים, צחי ויקי, כי הם השאירו אותו אצל הנתבעת לצורך העברת מידע, וכי שיתף עמם פעולה. כאשר נשאל מדוע לא תבע את התובע בגין מעשיו אלה השיב: "אני אתבע אחרי זה" (ע' 33 ש' 23-32, וראו גם בע' 37 ש' 14-15). לדברי מר אזולאי התובע "ניפח" את שעות "ההמתנה" שהמתין עד 60 דקות, וקבע כי משלוחים הם "דחופים" כראות עיניו (ע' 39 ש' 9-11, 28-31). נזכיר, התובע קיבל תוספת עבור זמן המתנה ועל משלוחים דחופים. ואולם מנהל העבודה של הנתבעת מר X הציג גרסה שונה לחלוטין בעניין זה. לדבריו השליח אינו יכול להחליט על "המתנה" על דעת עצמו, אלא בדואר ובבתי המשפט, שבהם סביר כי יש צורך לחכות, וכי הוא צריך לקבל את אישור הלקוח לגבי זמן ההמתנה. לדבריו מחייבים את הלקוח בזמן ההמתנה רק בהסכמת הלקוח מראש (ע' 49 ש' 22-28, ע' 50 ש' 3-18). גם לעניין הדחיפות הציג מר X גרסה שונה לחלוטין מזו שהציג מר אזולאי. לדבריו השליח אינו יכול להחליט על דחיפות המשלוח על דעת עצמו (ע' 51 ש' 4-9). בנוסף לכל אלה הוכח כי התובע פנה למנהל הנתבעת פעמים רבות והתלונן כי לא שולם לו עבור כל השליחויות שביצע (ראו עדות מר אזולאי בע' 62), ומר X אישר בעדותו כי הורדו סכומים משכרו של התובע אף מבלי להודיע לו על כך. אין כל בסיס לטענת הנתבעת כי מדובר במשרת אימון, וכי התובע היה יכול להוסיף שליחויות והמתנות כאוות נפשו, טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בעדותו של מנהל העבודה מר X, אשר אישר כי הוא יכול לעקוב אחר השליח רוב הזמן על פי ה-G.P.S שבקטנוע, וכי השליח אינו יכול להוסיף לעצמו שליחויות (ע' 52-53). גם דברי מר אזולאי כי התובע "לקח דו"חות עם הכספים ללא עיבוד, ללא מעקב, ללא הנהלת חשבונות", וכי "כל אחד יכול לקחת אותם, הכל פתוח אצלי, אני לא מסתיר כלום" נסתרו. מר X ציין כי השליח אינו יכול להיכנס למחשב של המשרד (ע' 52 ש' 24-33, ע' 53 ש' 1). 4. זאת ועוד. למרות הטענות החמורות בעניין התנהלותו של התובע, לא הוצג לפנינו אף לא מכתב התרעה אחד שנשלח אליו. מר אזולאי אמנם טען כי שלח לתובע מכתבי התרעה כמה פעמים, והוסיף: "אני חושב שזה היה בדואר או בתלוש משכורת" (ע' 33 ש' 1-7). אולם כאמור אלה לא הוצגו לפנינו. המכתב מיום 10.8.2008, שצורף לתצהירי הנתבעת מפרט את חובותיו של התובע כעובד אצל הנתבעת. הא ותו לא. גם דברי מר אזולאי בתצהירו כי התובע ננזף באופן תדיר ותמיד הבטיח לשפר את אופן עבודתו והתחנן להמשיך לעבוד (סעיף 35.א) לא זכו לביסוס ראייתי מינימלי. מנהל העבודה, מר X, הוסיף כי דיווח למר אזולאי לא אחת על מעשיו החמורים של התובע, אך לא ידע לומר אם ניסים נקט בצעדים כלשהם בעקבות זאת (ע' 56 ש' 20-32). 5. בסיכומיו ניסה ב"כ הנתבעת למתן את האמור בעדותו של מר אזולאי, והבהיר כי אמנם מזגו של התובע אינו נוח, והוא גזען ואלים, אולם ביצע את עבודתו באופן סביר, וכי הנתבעת השלימה עם דפוס התנהגותו נוכח מצוקת גיוס עובדים (סעיפים 20-23 לסיכומים). הטענה בדבר מצוקת עובדים לא הוכחה כלל. אין די, לצורך הוכחתה של טענה מסוג זה, באמירה כללית מעין זו שהושמעה על ידי מנהל הנתבעת. ניתן להוכיח טענה מעין זו על ידי המצאת "מודעות דרושים" המתפרסמות על ידי המעביד, על שינויים תכופים במצבת העובדים וכד'. כל זה לא נעשה בענייננו. 7. לסיכום דברינו עד כה: מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן עבודת התובע אצל הנתבעת הסתיימה בעקבות ויכוח סוער עם מר X בעניין אזורי חלוקה, וכי התובע סירב לבצע משלוחים בגבעת שאול. כמו כן מאשר מר אזולאי כי התקיימה שיחה בינו לבין התובע במשרדו למחרת אותו ויכוח (ע' 32 ש' 7-13). מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי במהלך הויכוח הטיח התובע דברים קשים במר X (ע' 64), שפגעו בו מאד, ובשל כך הגיש תלונה במשטרה. התיק נסגר בשל חוסר עניין לציבור (ע' 64 ש' 17-21, ע' 65 ש' 27-30, ע' 67 ש' 12-15). עם זאת האירוע תואר על ידי עדי הנתבעת בהגזמה רבה, והתגלו לא מעט סתירות בגרסת הנתבעת גם בעניין זה. כך למשל נכתב בתצהירו של מר X כי: "התובע התפרץ באלימות פיזית (מכה על השולחן, העפת כסאות תוך שהוא מתקדם לעברי בצורה מאיימת) (סעיף 16), ואולם בעדותו אמר מר X כי התובע רק "תפס כסא אבל לא זרק" (ע' 64 ש' 9-10), כמו כן אישר העד כי באותה עת לא היו במשרד כסאות שאיש לא ישב עליהם (ע' 63). בנוסף לכך הצהיר מר אזולאי כי התקשרו אליו במהלך הויכוח, והוא שמע את כל ההתרחשות בטלפון (סעיף 45), וכך אמר אף בעדותו (ע' 31 ש' 20-21). ואולם לדברי מר X התקשר למר אזולאי רק לאחר שנסתיים הויכוח (ע' 64 ש' 12-13), ואותה מזכירה אשר התקשרה למר אזולאי לדבריו לא הובאה לעדות לפנינו. 8. על אף האמור לעיל מקובלת עלינו במלואה טענת הנתבעת כי הויכוח בין התובע לבין מר X היה סוער, וכי במהלכו אמר התובע דברים קשים למנהל העבודה. עדותו של X בעניין זה היתה משכנעת ואמינה. דווקא משום כך מקובלת עלינו במלואה טענת התובע כי בעקבות אירוע זה פוטר מעבודתו. יתר על כן, בפגישה שהתקיימה בין התובע לבין מר אזולאי למחרת הויכוח היה נוכח גם מר X. ואולם למרות שבתצהירו הצהיר מר X את הדברים שנאמרו באותו פגישה (סעיף 25), בעדותו לא זכר מה קרה באותה פגישה, ולא אישר את האמור בתצהירו (ע' 64 ש' 23-32, ע' 65 ש' 1-15). אין צורך להכביר מילים על המשמעות שיש ליתן לכך, במיוחד כאשר מדובר בפגישה שנערכה בעקבות אירוע שפגע קשות במר X, ודובר בה על סיום עבודתו של עובד שעבד אצל הנתבעת במשך תקופה ארוכה. לפיכך אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. משנקבע כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 37,683 ₪, ולדמי הודעה מוקדמת בסך של 6,650 ₪, כפי שנתבע בכתב התביעה. לא הוצג לפנינו תחשיב אחר מטעם הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובעת כי קיבל סך של 14,000 ₪ כתשלום פיצויי פיטורים. בתלוש השכר האחרון של התובע מופיע סכום של 4,000 ₪ בלבד כפיצויי פיטורים. לפיכך ינוכה מסך פיצויי הפיטורים המפורט לעיל סכום של 4,000 ₪. התביעה לתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים נדחית. אנו סבורים כי היתה שנויה בין הצדדים מחלוקת של ממש, ולפיכך יש להפחית את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרש יש הצמדה וריבית כחוק. 10. דמי הבראה ופדיון חופשה למרות שבתלושי השכר של התובע מופיעים תשלומים בגין הרכיבים המפורטים לעיל, טוען התובע כי אלה לא שולמו לו. לטענתו ציון תשלומים אלה בתלוש השכר אינו אלא פיקציה, ונעשה בניגוד לחוק. ואולם בתלוש השכר צויין חולק השכר ל"שכר יסוד" ולרכיבים נוספים ובהם הבראה, נסיעות וכד'. מדובר למעשה בחלק משכר היסוד של התובע, שצריך להיות משולם לו עבור משלוחים, והיה על הנתבעת לשלם לו את זכויותיו בנוסף לשכרו ולא כחלק ממנו. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע לא העלה במשך כל תקופת עבודתו טענה נגד המעביד בעניין זה, והיא הועלתה רק לצורך כתב התביעה, וכדי "לבסס" את תביעתו ולהגדילה, כי התובע קיבל את כל זכויותיו על פי חוקי המגן, כי טענתו זו הינה בניגוד למוסכמה שנקבעה בדיון המוקדם, וכי נספח ג' לתצהיר התובע אינו אלא מסמך חובבני, אשר לא נערך על ידי בעל מקצוע שבדק את הנתונים. 11. נדון תחילה בטענת הנתבעת כי טענתו זו של התובע אינה מתיישבת עם המוסכמה שנקבעה בדיון המוקדם. וזו לשון המוסכמה: "התובע קיבל תלושי שכר והם משקפים את התשלומים ששולמו לו בפועל". נשאלת השאלה האם המילה "תשלומים" שבמוסכמה הנ"ל מציינת את אופי התשלומים ששולמו לתובע או את הסכומים ששולמו. אנו סבורים כי מדובר בסכומים ששולמו, ואולם למעשה אין צורך להכריע בשאלה זו, שהרי מדובר בזכויות מכוח חוקי מגן, הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, שהינן זכויות קוגנטיות, והעובד אינו יכול לוותר עליהן. על כן יש לברר האם קיבל התובע את כל הזכויות שהוא זכאי להן כעובד. 12. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי שכרו של התובע חושב על פי מספר המשלוחים שביצע. בין הצדדים שנויה מחלוקת בשאלה מה הסכום ששולם לתובע עבור כל משלוח. בהסכם העבודה מיום 16.3.2005, שהנתבעת מסתמכת על האמור בו בטיעוניה (צורף לכתב ההגנה) נכתב בסעיף 12 כי: "תמורת עבודתו של העובד בחברה תשלם החברה לעובד שכר של 40% ₪ ברוטו לשליחות" מר אזולאי לא התייחס בתצהירו כלל לשכרו של התובע, אולם בעדותו אמר כי שולם לו סך של 6 ₪ עבור כל משלוח, ושכרו היה תשלום זה כפול מספר המשלוחים שביצע (ע' 43 ש' 23-24). התובע טוען, לעומת זאת, כי שכרו היה 8 ₪ עבור כל שליחות (ע' 6 ש' 23), ועד הנתבעת מר X אישר זאת (ע' 61 ש' 18 ו-20). משנתמכה גרסת התובע על ידי עד הנתבעת יש לקבלה. לפיכך אנו קובעים כי שולם לתובע סך של 8 ₪ עבור משלוח. כמו כן שולמו לתובע תוספות עבור המתנה ועבור משלוחים דחופים. על כך אין מחלוקת בין הצדדים. לפיכך שכרו של התובע הינו מספר השליחויות שביצע בכל חודש כפול 8, ובתוספת תשלומים עבור המתנות ומשלוחים דחופים. עיון בתלושי השכר מעלה כי אין בהם כל ציון לאופן תשלום השכר לתובע. לא נכתב בתלוש השכר מה מספר המשלוחים שביצע התובע בכל חודש, ומהו הסכום שמשולם לו עבור כל משלוח. נראה כי לפרטים המפורטים בתלוש לגבי חישוב השכר אין כל קשר לעבודת התובע. סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע כי מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד תלוש שכר בכתב, ובו פרטי השכר ששולם לו. בתוספת לחוק מפורטים הפרטים שעל המעביד לפרט בתלוש השכר, ובסעיף 3 שבה נכתב כי על המעביד לפרט את "בסיס השכר שלפיו משולם השכר". תלושי השכר של התובע אינם עומדים בדרישה זו של החוק, ודי בכך כדי לקבל את תביעתו בעניין זה. בנוסף לכך הנתבעת אמנם חולקת על האמור בנספח ג' לתצהיר התובע, אולם לא הציגה חישוב מטעמה המבסס את טענתה כי הסכומים שקיבל התובע הינם אכן מכפלה של מספר השליחויות בסכום המשולם עבורן, ובצירוף תוספות, כאמור בעדותו של מנהל הנתבעת הנ"ל (ע' 43 ש' 24). בתלושי השכר נכתב תחת הכותרת "תעריף" 30, לא ברור מה מציין מספר זה. יש לדחות את טענת הנתבעת כי אין לקבל את האמור בנספח ג' לתצהיר התובע. נספח זה כולל דו"ח של השליחויות שביצע התובע בכל חודש ולצידו תלוש שכר. טענת הנתבעת כי מדובר בדו"ח ראשוני ששונה אחר כך הינה טענה בעלמא שלא הוכחה כלל. יש לדחות גם את יתר טענותיה בעניין זה. נספח ג' מאשר את טענת התובע. כך למשל בחודש 8/10 ביצע התובע על פי הדו"ח מספר שליחויות המזכה אותו בשכר של 6,500 ₪. בתלוש השכר צויין כי שכרו של התובע הינו 5,500 ₪, ו-1000 הש"ח הנותרים שולמו כנסיעות (250), חופשה (500) והבראה (250), סה"כ: 1,000. מכאן שעלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי זכויותיו מכוח חוקי המגן לא שולמו לו. יש לדחות גם את טענת הנתבעת כי התשלום ששולם עבור כל שליחות כולל אף את זכויותיו הסוציאליות של התובע. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות בסך של 4,914 ₪ פדיון חופשה עבור 3 שנות עבודתו האחרונות של התובע בסך של 12,320 ₪; 11. דמי חגים אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרו של התובע שולם לו על פי מספר המשלוחים שביצע. מכאן, שכאשר התובע אינו עובד, היינו למשל בימי חג, הוא אינו מקבל שכר כלשהו. על כן סעיף 20.ה להסכם הקיבוצי הכללי ( מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי, שנחתם ביום 9.1.95 בין לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים לבין הסתדרות הכללית של העובדים בישראל קבע בסעיף 7, הדן בדמי חגים, כדלקמן: ו"א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר סמוך ליום החג ( זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת הנהלתה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג ( 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". סעיף זה, הורחב בצו ההרחבה (י"פ 4462 התשנ"ז בע' 707) והוחל על כל העובדים והמעבידים בישראל , בין השאר בענפי התעשיה והמלאכה. תוקף צו ההרחבה הינו מיום 1.12.96. זהה מעמדו לזה של עובד המקבל שכר יומי או שעתי, והוא זכאי לתשלום דמי חגים. באשר לטענת הנתבעת כי היה על התובע להוכיח כי עבד ביום לפני החג וביום שאחריו נפסק: "משהוכיח המערער כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המשיבה, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד" (דב"ע מג/91-3 מולה נוהג - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו' 163; ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28/5/07, ההדגשה הוספה ד.פ.; וראו גם: דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו 163). לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע תשלום בגין דמי חגים, כפי שנתבע בכתב התביעה, בסך של 15,866 ש"ח. 13. הפרשות לקופת פנסיה ותגמולים שתי טענות לתובע בעניין זה: האחת כי הנתבעת לא שחררה עבורו את הכספים שהצטברו לטובת בקופת הפנסיה "כלל חברה לביטוח בע"מ". עובד זכאי לקבל את כל כספי התגמולים שהופרשו לטובתו, והצטברו בקופת הפנסיה, הן חלק העובד והן חלק המעביד. לפיכך על הנתבעת לעשות את כל הנדרש לאפשר לתובע לקבל לידיו את הסכומים שהצטברו בקופה, אם עדיין לא שוחררו לטובתו. טענתו השניה של התובע הינה כי הסכום שממנו נוכו ההפרשות לקרן הפנסיה היה נמוך משכרו האמיתי, שכן חלק משכרו שולם כפדיון חופשה, הבראה וכד'. ומסכומים אלה לא מופרשים סכומים לקרן הפנסיה. כפי שהבהרנו לעיל כך אמנם נעשה בעניינו של התובע, לפיכך הניכויים שנוכו לקרן הפנסיה היו אכן נמוכים מאלה שהיה על הנתבעת לנכות לטובתו, הן חלק העובד ו חלק המעביד. לפיכך על הנתבעת לפצות את התובע בשל כך, ועל פי אומדנא, בסך של 5,000 ₪. 14. הפרשי שכר התובע טוען כי הוא זכאי להפרשי שכר, שכן הנתבעת כללה תשלום עבור זכויותיו של התובע בתוך שכרו. כעולה מן האמור לעיל התקבלה טענתו זו של התובע, ומשום כך נפסקו לזכותו הסכומים המפורטים לעיל בגין זכויותיו האחרות. אין מקום לפסוק לתובע סכום נוסף בגין הפרשי שכר, שכן משנפסק כי על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה, דמי הבראה וכד', הרי שקיבל את שכרו במלואו, והוא אינו זכאי לתוספת כלשהי. 11. התביעה שכנגד משנקבע כי הנתבע שכנגד פוטר, נדחית התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת. באשר לתביעותיה האחרות של הנתבעת שכנגד: תביעות אלה לא הוכחו, אף לא לכאורה. בתצהירו של מר אזולאי אין כל ביסוס עובדתי לתביעות אלה, אלא פירוט הסכומים בלבד (סעיפים 67 ואילך), מה גם שהבסיס לחלק מעילות התביעה מעורער ביותר. כך למשל נכתב בסעיף72יא לתצהירו של מר אזולאי כי : "לפי הסכם העסקה בין התובע והנתבעת נקבע בסעיף 12ב' כי במידה ויבחר הנתבע לעבוד כשכיר (דבר שקרה בפועל) הרי שממשכורתו יכונו תשלומים מסוימים (שנוכו על ידי הנתבעת) וכן ניכוי עלות מעביד (סכום שלא נוכה לאורך תקופת העבודה משכרו של התובע)". עיון בהסכם העבודה מעלה כי מדובר בהסכם בין מעביד ועובד לכל דבר ועניין, אין בו כל אזכור להיותו של התובע במעמד אחר מזה של עובד, והמילה "עובד" מוזכרת בו אין ספור פעמים. למרות זאת בסעיף 12ב שבו נכתב: "אם מסיבות התלויות בעובד הוא לא ירצה או לא יוכל להיות רשום כעוסק מורשה לצורך מע"מ והוא יבחר לקבל אחת לחודש תשלומים אחת לחודש במתכונת של תלוש משכורת, כי אז תשלם לו החברה את התשלומים המגיעים לו ובניכוי כל התשלומים שחובה לנכותם עפ"י כל דין (כגון: מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות וכיו"ב ועלות מעביד)". לא ברור מדוע נדרש העובד להיות רשום כעוסק מורשה, מה פשרה של דרישה זו שאינה מתיישבת כלל ועיקר עם האמור בהסכם כולו. משכך האמור בסעיף זה אינו מקנה לנתבעת זכויות כלשהן, ובוודאי שלא זכות לקבל לידיה סכום בגין "עלות מעביד" כאשר ברור שהתובע היה "עובד" לכל דבר ועניין ולא נטען אחרת בהליך זה. זאת ועוד. כל התביעות בתביעה שכנגד מתייחסות לכל תקופת עבודתו של הנתבע שכנגד, היינו משנת 2004 ועד לסיום עבודתו בשנת 2010, ודי בכך כדי לדחותן. אם אמנם שילמה התובעת שכנגד לנתבע שכנגד סכומי כסף שהוא אינו זכאי להם במשך כ-6 שנים, והדבר "התגלה", רק לאחר שהנתבע שכנגד הגיש את תביעתו לבית הדין, אין לה להלין אלא על עצמה. כך למשל אין מחלוקת כי לתובע היה קטנוע צמוד, והוא לא נזקק לתחבורה ציבורית או אחרת כדי להגיע למקום עבודתו. אין ספק שהנתבעת ידעה זאת, שכן היא שהעמידה לרשות התובע את הקטנוע. על כן אם שולמו לתובע במשך כל תקופת עבודתו דמי נסיעה, עשתה זאת הנתבעת משיקוליה היא. נפסק לא אחת כי מעביד אינו יכול להתחשבן עם עובדו עבור כל תקופת עבודתו לאחור לאחר שהעובד הגיש תביעה נגד המעביד (ראו לעניין זה: דב"ע נד/3-48 אבירם מזרה - ענת ימין, פד"ע כז 130, עב 12049/08 עופר אסרף - א.ר לייזר ליין בע"מ, ניתן ביום 24.2.2011). סוף דבר - על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 37,683 ₪, בניכוי סך של 4,000 ₪, סה"כ: 33,683 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך של 6,650 ₪; דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות בסך של 4,914 ₪; פדיון חופשה עבור 3 שנות עבודתו האחרונות של התובע בסך של 12,320 ₪; דמי חגים, כפי שנתבע בכתב התביעה, בסך של 15,866 ₪; פיצוי בגין העדר הפרשה מלאה לקרן פנסיה משכרו של התובע בסך של 5,000 ₪; התביעה לתשלום הפרשי שכר נדחית; התביעה שכנגד נדחית. כל הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010. הנתבעת תשלם הוצאות התובע בשל קבלת חלקה הגדול של התביעה, ודחיית התביעה שכנגד בסך של 7,500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. התפטרות