קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התפטרות בגלל שכר נמוך יחסית לעובדים אחרים: התובע (להלן גם: "העובד") הועסק במוסך שבבעלות הנתבע (להלן גם: "המעביד") תקופה של 68 חודשים ועד להתפטרותו, לטענתו בדין מפוטר, ביום 25.10.2008. "משכורת חודשית קובעת" עמדה על סך 9,197 ₪. התובע עותר לחיוב המעביד בתשלום "פיצויי פיטורים", ו"פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לקרן פנסיה". "פיצויי פיטורים": אין חולק כי היה זה העובד שהביא לסיום את יחסי העבודה בינו לבין המעביד,כלומר, התפטר. אלא שלטענתו, נסיבות סיום עבודתו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים וזאת בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים,התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצוי פיטורים" או "החוק"). העובד טוען, כי התפטר "בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו". לדבריו, שכרו היה נמוך משכרם של עובדים אחרים במקצוע בכלל, ואצל הנתבע בפרט. לטענתו, פנה למעביד באין ספור פניות בבקשה להעלאת שכרו, אך ללא הואיל. לבסוף, הגיש למעביד ביום 25.9.08 מכתב התפטרות, ונתן הודעה מוקדמת כחוק. לחלופין טען העובד כי בנו של הנתבע- רועי רבינוביץ (להלן: "רועי") הבטיח לשלם לו פיצויי פיטורים. המעביד מצידו טוען, כי התובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. שכן אי העלאת שכר אינה מהווה "הרעה מוחשית" המקימה זכאות לפיצויי פיטורים. כמו כן מכחיש המעביד, כי לתובע ניתנה הבטחה כלשהי בקשר לתשלום פיצויי פיטורים. לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), רואים התפטרות עובד "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה" לעניין חוק פיצויי פיטורים- כפיטורים. השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית אינה קלה למענה, והיא דורשת בחינת מכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות (דב"ע נד/3-248 שוניה רוזנטל נ' שמירה ובטחון בע"מ, מיום 28.12.95). אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק עם הוכחתה תיחשב ההתפטרות לפיטורים (דב"ע נא/3-203 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ, מיום 30.12.91, ע"ע 288/03 חי ישעיהו נ' סופיה קומיסרוב, מיום 11.12.05 וע"ע 1363/02 חזין נ' תנופה, מיום 5.11.06). ובהקשר לענייננו נקבע בע"ע 36815-07-11 ניסיון שמעונוב נ' אשל שירותי מזון (1989) בע"מ (מיום 29.11.12), כי אי העלאת שכר אינה מקימה זכאות להתפטרות שדינה כפיטורים. כך גם במקרה דנן - התובע טען כי שכרו היה נמוך משכרם של עובדים אחרים במקצועו בכלל ואצל הנתבע בפרט (ר' סע' 11 לתצהיר התובע). בביה"ד העיד התובע: "לענין נספח ג'- השכר של סבג הוא 8,035 ₪ ואם את טוענת שקיבלתי מעל 9,000 ₪ ולמה יש לי טענות אני משיב: כי הוותק שלי גבוה יותר, וגם סבג פחות מקצועי ממני. ... וכשבית הדין שואל אותי מדוע אני הוא זה שקובע כמה יקבל כל עובד ועובד, ... אני לא אמרתי שאני יגיד למעביד שלי כמה לתת. פשוט הרגשתי פגוע מזה שחשבתי שקיבלתי פחות. המוסך היה על הגב שלי. אני החזקתי אותו. אני עשיתי הכל. כך הרגשתי." (עמ' 4 ש' 29-30, עמ' 5 ש' 2-4). לעניין זה העיד רועי: "אני חושב שהתובע פנה אלי להעלות את שכרו לפני שהתפטר. לטענתך כי התובע פנה אלי כמה פעמים, אני משיב: הוא בכל פעם פנה אלי וכל פעם העלתי לו את השכר, פעם אחרונה שכרו היה 9,200 ₪ ואני אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד בשכר גבוה כזה, ולא נענתי לו בפעם האחרונה שהוא ביקש ולכן הוא התפטר. .. (עמ' 6 ש' 31-33, עמ' 7 ש' 1-2). כאמור, תחושתו הסובייקטיבית של העובד, והעובדה כי חש מתוסכל בנוגע לגובה שכרו ואי העלאתו ע"י המעביד, אינה מהווה עילה מוצדקת ל"התפטרות בדין מפוטר". משכך, שוכנענו כי התובע לא הוכיח זכאות לפיצויי פיטורים "בדין מפוטר". כן שוכנענו כי התובע לא הוכיח שניתנה לו הבטחה מחייבת לתשלום פיצויי פיטורים. ראשית יאמר, כי טענה זו הועלתה ע"י התובע לראשונה במסגרת התצהיר ולא בא זכרה בכתב התביעה. משכך, המדובר בהרחבת חזית שאין לקבלה. למעלה מן הדרוש, הרי שגרסת העובד באשר להבטחה שניתנה לו לעניין תשלום פיצויי פיטורים, נסתרה ע"י רועי שטען כי מעולם לו הבטיח לתובע תשלום פיצויי פיטורים גם במקרה של התפטרות. אמנם, במסגרת חקירתו הנגדית אישר רועי כי בשלב זה או אחר לאחר סיום יחסי העבודה, בחן את האפשרות לשלם לעובד כמחווה של רצון טוב, ולו תשלום חלקי של פיצויי הפיטורים מתוך "קרן פיצויים". ואולם, כשהוברר לו כי הדבר אינו בר ביצוע, הוחלט שלא לעשות כן (סע' 10 לתצהיר רועי, עמ' 7 ש' 23-31). עובדה זו אין בה כדי להוות למעסיק לרועץ, ואין בה כדי לקבוע שמדובר ב"הבטחה מחייבת" לתשלום פיצויי פיטורים. אשר על כן, משמדובר בגרסה מול גרסה והתובע הוא "המוציא מחברו" ועליו הראיה, הרי שלא נותר לנו אלא לקבוע, כי התובע לא עמד בנטל זה ודין תביעתו לפיצויי פיטורים להידחות. "פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לקרן פנסיה": המעביד מודה בחבות, אך חולק על תחשיב התובע, על פיו העובד זכאי לסך של 9,167 ₪, וטוען כי התובע זכאי לפיצוי בגובה 4,534.66 ₪ בלבד. אין חולק כי התביעה בקשר לתקופה שלפני חודש 7/04 התיישנה. עוד אין חולק כי החל מחודש 10/05 החל המעביד להפריש סכומים לקרן פנסיה, וזאת על בסיס תלושי השכר. אשר על כן, אנו מקבלים את תחשיב המעביד וקובעים כי בגין התקופה שמ-7/04 עד 9/05, זכאי העובד לפיצוי בשיעור 6% משכרו ובסך כולל של 4,534.66 ₪. סוף דבר: התביעה מתקבלת חלקית. המעביד ישלם לתובע סך של 4,535 ₪ כפיצוי בגין אי הפרשות המעביד לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.08 ועד התשלום בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים, נדחית. המעביד ישלם לעובד הוצאות ההליך הנוכחי (חלקיות בלבד בהתחשב בכך שהתובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו), וישלם לעובד סכום נוסף של 750 ₪ בצירוף מע"מ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. התפטרות