התערבות בית המשפט בהחלטת ועדה פסיכיאטרית

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התערבות בית המשפט בהחלטת ועדה פסיכיאטרית: 1. ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 17.6.13 לפיה יכול המערער להמשיך לצאת לחופשות מוגבלות בזמן ובמקום למשך 6 שעות באזור בית החולים ובליווי, ונדחתה הבקשה להתיר לו לצאת לחופשות למשך 24 שעות, בליווי. 2. המערער יליד 1994. לבית משפט השלום בצפת הוגש כתב אישום (ת"פ 1045/12) בו יוחסו למערער 3 עבירות: פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין או חסר ישע ואיומים. בכתב האישום מפורט כי קורבן העבירה הינו קטין כבן 15. ביום 5.8.12 פגש המערער בקטין, תפס אותו בצווארו, ניסה לחנוק אותו והפילו על הארץ. אחר כך ברח המערער מן המקום, איים על הקטין ולמחרת, ביום 6.8.12, נפגשו השניים שוב, התפתחה ביניהם קטטה ולאחר פרק זמן קצר חזר המערער אל המקום כשהוא אוחז בידו מזלג גדול בעל שתי שיניים ודקר את המתלונן בירכו. לאחר שהוברר כי המערער חולה הוציא כלפיו בית משפט ביום 19.9.12 צו אשפוז לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק). 3. כמתחייב מהוראת סעיף 28(א) לחוק בא עניינו של המערער לדיון בפני הוועדה לפחות אחת לששה חודשים, והוועדה מוסמכת "לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו בתנאים שתקבע ..." (סעיף 28(ב)). בדיון מיום 13.5.13 אישרה הוועדה למערער לצאת לחופשות בליווי למשך 6 שעות באזור בית החולים והמערער יצא מספר פעמים לחופשה בליווי אמו. בחופשות אלה לא היא בעיות, הוא חזר בזמן לבית החולים ולפי דיווח האם, התנהגותו של המערער הייתה טובה. כאמור לעיל, בדרך כלל חולפת תקופה של כששה חודשים בין דיון לדיון בעניינו של חולה המאושפז במסלול הפלילי של החוק, אך לפי הקבוע בסעיף 28(א) של החוק "רשאית [הוועדה] לדון בעניינו [של החולה] בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל". המנהל, באמצעות הרופאים המטפלים במערער במחלקה בה הוא מאושפז, הפנה את המערער שוב אל הוועדה ביום 10.6.13. הרופאים מסבירים בהפנייתם כי "חל שיפור ניכר במצבו הנפשי [של המערער, תוך] ריסון התנהגותי [והוא] כלל לא מעורב באירועים חריגים במחלקה. שקט, רגוע, משתף פעולה ... לאור התקדמותו, יציבות של מצבו הנפשי, חופשות מוצלחות אנו ממליצים על מתן חופשות קצרות בליווי (עד 24 שעות) ללא הגבלת אזור." הרופאים העריכו כי אין במערער מסוכנות, לא לעצמו ולא לאחרים. היועץ המשפטי לממשלה הביא בפני הוועדה את עמדתו בכתב: "לאור העובדה כי התנהגות המטופל, מאז הישיבה האחרונה, הן בבית החולים והן בעת החופשות שאושרו לו הייתה טובה, איננו מתנגדים להמלצת בית החולים לאפשר חופשות קצרות (עד 24 שעות) בליווי ללא הגבלת אזור ... ". 4. הוועדה בדקה את המערער ביום 17.6.13. הוועדה הגיעה למסקנה כי מסוכנותו של המערער לעצמו היא ברמה נמוכה, אך לאחרים היא ברמה בינונית וקבעה כי תמשכנה החופשות המוגבלות בזמן ובמקום למשך 6 שעות באזור בית החולים, בליווי. על כך מלין המערער. לטענת המערער החלטת הוועדה אינה סבירה ואינה תואמת את הבדיקה שהייתה בפני הוועדה. יש לייחס משקל גם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה; היה מקום ללכת על פי המלצת הרופאים, וראוי על כן כי אתערב בהחלטת הוועדה ואשנה אותה, תוך התרת חופשות למשך 24 שעות, בליווי. לכך מתנגד היועץ המשפטי לממשלה. לדעת המשיב החלטת הוועדה סבירה ואין להתערב בה. כך, אף על פי שבהודעה בכתב אל הוועדה מיום 16.6.13 הייתה עמדת היועץ המשפטי לממשלה שונה שעה שלא התנגד להמלצת הרופאים בדבר הארכת החופשות עד 24 שעות בליווי. 5. ממצאי הבדיקה בפני הוועדה נרשמו בדו"ח: "הופעה מסודרת. מודע צלול. אפקט מתוח. יושב בתנוחה של מיגננה. תשובות קצרות ולקוניות. דיסימולטיבי. ... חסר תובנה למחלה ומתאר את הנסיבות של אשפוזו כסכסוך בין קטינים. לא מודע לצורך בטיפול ולא מצוי לדבריו בהליך פסיכוטרפוייטי ולו קוגנטיבי להבניית מנגנונים להתמודד במצבים דומים בעתיד. בוחן מציאות ושיפוט לקויים." בגלל מחלתו של המערער, סכיזופרניה פרנואידית, קיימת בו לדעת הוועדה מסוכנות עצמית ברמה נמוכה ולאחרים מסוכנותו היא ברמה בינונית. היא החליטה על כן להמשיך, לפי שעה, במתן החופשה המוגבלת בזמן ובמקום למשך 6 שעות באזור בית החולים בליווי, ונימקה: "מדובר במתבגר שמחלתו החמירה עד כדי תוקפנות ומסוכנות לזולת בתקופה (ה)אחרונה". וכן הוסיפה בנימוקיה הערה באשר לטיפול הנדרש לצורך שיקום והוצאתו של המערער לחופשות ארוכות יותר, בעתיד. 6. המערער אושפז בבית החולים על מנת לטפל בו ובמחלתו וכדן כי להגן על הציבור מפני המסוכנות שבו כל עוד מביאה המחלה להתנהגות תוקפנית מצידו, כפי שכבר ארע בעבר באירוע נשוא כתב האישום שבגינו הוצא צו האשפוז. תפקיד הוועדה הוא ליתן החלטה על בסיס מצבו העדכני של החולה, בהתחשב בכל הנתונים הצריכים לעניין, לרבות הרקע, הפרשה שבכתב האישום, מהלך הדברים במשך האשפוז וכו'. על בסיס כל אלה מגיעה הוועדה למסקנה בדבר רמת המסוכנות שבחולה כפי מצבו הנוכחי. בהתחשב ברמת המסוכנות, בצורכי השיקום ובכלל הנתונים שבפניה, מחליטה הוועדה אם ראוי לאפשר לחולה לצאת לחופשה. היא קובעת את תנאי החופשה. הכל תוך איזון בין הצורך שלא לפגוע בחירותו של החולה מעבר למידה הנדרשת אל מול האינטרס שבשמירה על שלום הציבור. מדובר, על כן, בהחלטה הניתנת על פי ובמסגרת שיקול דעתה של הוועדה - שיקול שיש בו צד רפואי מובהק הנוגע למחלה, לפעילותה ולהשפעתה על התנהגותו של החולה. בהחלטה מקצועית כזאת בית המשפט אינו מתערב כל עוד היא אינה חורגת באופן ממשי ממתחם הסבירות. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 37795-02-13 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים מזרע, מיום 3.3.13). משמצאה הוועדה כי המסוכנות שבמערער היא ברמה בינונית (להבדיל מהערכת הרופאים שסברו כי אין במערער מסוכנות כלל), רשאית הייתה הוועדה להגיע למסקנה שונה מהמלצת הרופאים, היינו כי אין הצדקה כבר עכשיו, כחודש ימים לאחר תחילת היציאה לחופשות, להורות על הרחבתן והקלה בתנאיהן. לא מצאתי כי מסקנות הוועדה אינן תואמות את השיחה שבין חברי הוועדה לבין המערער וכן את תשובותיו לשאלות שהפנו אליו חברי הוועדה, כאשר התייצב המערער בפניה לבדיקה. ממצאי הבדיקה, גם בהם יש יסוד רפואי מובהק והקובע בנידון זה אינו רק מלל הדיבור בפני הוועדה אלא גם שפת הגוף, התאמת האפקט, ארגון המחשבה, ההתייחסות לאירוע ולמחלה, וכדומה. מסקנתי היא על כן כי החלטת הוועדה סבירה ואין להתערב בה. 7. באשר לשינוי בעמדת היועץ המשפטי לממשלה: על היועץ המשפטי לממשלה לקחת בחשבון ולייחס משקל של ממש לצורך לדאוג שלומו של הציבור כדי להגן עליו מפני המסוכנות שבהיות החולה חופשי מחוץ למסגרת של אשפוז על אף מחלתו שהביאה להתפרצות של אלימות מצדו כמפורט בכתב האישום שבגינו הוצא צו האשפוז. בוודאי יש משקל של ממש לעמדתו כפי שהיא מובאת בפני הוועדה. אולם, הוועדה היא וועדה מיוחדת בעלת סמכויות של וועדת חקירה (סעיף 25 של החוק). הדיון בפניה אינו אדברסרי. כאשר היועץ המשפטי והגורם המייצג את החולה (הסנגוריה הציבורית) מסכימים שניהם כי ראוי שהוועדה תחליט החלטה בעלת תוכן מוסכם עליהם, בוודאי יש לכך משקל, אך לא משקל מכריע. הוועדה צריכה להחליט את ההחלטה המתחייבת על פי בדיקתה והערכתה שלא, מבלי שהיא כבולה להסכמת הצדדים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהובאה בפני הוועדה מתבססת על הערכת הרופאים בהפנייתם מיום 10.6.13. כיום עומדת בפנינו החלטת הוועדה שהעריכה, בניגוד לעמדת הרופאים, שעדיין יש במערער מסוכנות ברמה בינונית לזולת. שוני זה בהערכת המסוכנות מצדיק, במיוחד לאור התקופה הקצרה שחלפה מאז הוחל במתן חופשות למערער, את השינוי בעמדת המשיב. 8. לאור כל הנ"ל הערעור נדחה. התחום הנפשיועדה פסיכיאטריתפסיכיאטריה