התובע, הטוען כי לנוכח העובדה שהקנס (בסך 1,000 ₪) כבר שולם על ידו כשלושה חודשים קודם לכן, סבר כי מדובר ב"הודעת דרישה שיצאה בטעות" והתעלם ממנה. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התעלמות מדרישה לתשלום קנס: רקע 1. ביום 23.2.11, בבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 62203-10-10) נדון התובע, בהעדרו, לתשלום קנס בסך 1,000 ₪. 2. בטופס "הודעה על קנס" אשר הוצא באותו יום ונשלח אל התובע ביום שלמחרת - 24.2.11, (כך עולה מחותמת המוטבעת על אישור המסירה), צויין כי התאריך לתשלום קנס זה הינו 23.3.11. 3. דא עקא, שטופס זה נמסר לתובע רק ביום 27.3.11 והוא שילם את הקנס ביום 3.4.11 (ר' אישור המסירה וחותמת בנק הדואר על הטופס). 4. כעבור מספר חודשים, ביום 7.7.11, הוציא המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: "הנתבעת") אל התובע, "דרישה לתשלום קנס". בטופס דרישה זה, נכתב כך: "ביום 23.2.11 הטיל עליך בית המשפט קנס בתיק הנ"ל (ת"פ 62203-10-10), אותו לא שילמת עד היום. פירוט חובך נכון להיום הנו 500 ₪"... הנך נדרש לשלם את החוב בתוך 30 יום ממועד הוצאת דרישה זו... לתשלום עד 6.8.11...". 5. התובע, הטוען כי לנוכח העובדה שהקנס (בסך 1,000 ₪) כבר שולם על ידו כשלושה חודשים קודם לכן, סבר כי מדובר ב"הודעת דרישה שיצאה בטעות" והתעלם ממנה. 6. ביום 15.9.11, שלחה הנתבעת אל התובע "דרישה נוספת לתשלום קנס" בה הוא הוזהר כי אם לא ישלם את אותם 500 ₪ הנ"ל עד ליום 15.10.11, יעוקלו מטלטליו, יינקטו כנגדו אמצעי גבייה נוספים והוא יחוייב בכל הוצאות הליכי הגבייה. 7. הפעם, כך לטענתו, פנה התובע אל הנתבעת בטלפון וזו המליצה בפניו כי יפנה אליו בכתב. התובע עשה כן וביום 22.1.12 נשלחה אליו תשובת הנתבעת לפיה הוחלט לפטור אותו מתשלום סך של 325 ₪ מתוספות הפיגור שנוספו לקנס המקורי, כך שיתרת חובו עומדת על סך 200 ₪. 8. בהמשך, בחודשים יוני ואוגוסט 2012, הטילה הנתבעת עיקולים על רכבו של התובע ועל סכום של 635 ₪ בחשבון הבנק שלו. 9. ביום 2.9.12 פנה התובע אל הנתבעת במכתב בו דרש ממנה לבטל את העיקול ולהתנצל בפניו. משהדבר לא נעשה, הגיש התובע לבית המשפט, תביעה זו. טענות התובע 10. לטענת התובע, פעלה הנתבעת שלא כחוק בפעולותיה הבאות: א. פתחה נגדו תיק חייב, בתאריך 24.5.11, על אף שהקנס שולם על ידו עוד ביום 3.4.11. ב. ניסתה להוציא ממנו כספים במרמה בטענה שהקנס לא שולם במועד ואף היתה מוכנה להקטין סכום חוב שכלל לא הגיע לה. ג. עיקלה רכב ששוויו כ- 90,000 ₪ לשם גביית חוב של כ-600 ש"ח. ד. הלבינה את פניו ברשות הרישוי ובבנק שבו מתנהל חשבונו, בעצם ביצוע העיקול. 11. בגין כל אלה, דורש התובע פיצוי בסך 11,000 ₪. טענות הנתבעת 12. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה מעלה טוענת הנתבעת להעדר יריבות בינה לבין התובע וכן להעדר עילה בבסיס תביעתו. הנתבעת טוענת כי המרכז לגביית קנסות הינו גוף הגובה ואוכף חיובים שמתקבלים אצלו באמצעות ממשקים ממוחשבים וכי אין לו היכולת והסמכות להיכנס לשיקולי הגוף המטיל את החיוב ולבחון את צדקתו, מה עוד שלגבי גופים אלה, קיימת חזקת התקינות המינהלית. 13. עוד טוענת הנתבעת כי "לו היה התובע פועל כנדרש והיה דווקני בתשלום החוב", כי אז לא היה המרכז לגביית קנסות נאלץ לנקוט בהליכי הגביה שננקטו נגדו. לטענת הנתבעת: א. התובע אמנם שילם את סכום קרן החוב, אך עשה זאת לאחר המועד הקובע לתשלום - 23.3.11 ובאיחור. ב. בגין האיחור בתשלום נזקפו ריביות פיגורים כחוק, בסך 500 ₪ ולכן התיק הועבר ממזכירות בית המשפט לגבייה על ידי המרכז, אשר ביום 7.7.11 שלח אליו דרישת תשלום. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת ומפנה אל תשובת המרכז לתובע, מיום 2.11.11 ממנה עולה כי הובהר לו שמדובר בתוספת פיגורים על הקנס המקורי. ג. לנוכח טענת התובע לפיה הקנס שולם באיחור משום שהשובר לתשלום התקבל אצלו באיחור מבית המשפט, החליטה הנתבעת להתחשב בו ולהפחית את החוב לסכום של 200 ₪ אותו היה עליו לשלם עד ליום 18.2.12. ד. משלא עמד התובע בהסדר זה, נמשכו הליכי הגבייה בהטלת עיקולים על רכבו ובחשבון הבנק שלו, שכן לא נמצאו נכסים אחרים בבעלותו שאותם ניתן לעקל ולא היתה דרך אפקטיבית אחרת לגבות את החוב. מעבר לכך, עיקול הרכב בוצע ברישום בלבד ובעיקול שכזה, אין שום נזק. ה. ביום 9.10.12, מששולמו החוב ותוספת הפיגורים, אחרי וכתוצאה מהטלת העיקולים הנ"ל, נסגר התיק במרכז והליכי הגבייה בוטלו. ו. למרות זאת וכשבועיים לאחר מכן, הוגשה התביעה. 14. בטיעוניה ובמענה לשאלות שהפניתי אליה בכל הנוגע למשקל העובדה המוכחת והיא שהתובע קבל לידיו את הודעת תשלום הקנס המקורי לאחר המועד בו היה עליו לשלמו, כך שמלכתחילה לא יכול היה לשלמו במועד, הפנתה אותי נציגת הנתבעת אל חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 ואל הוראות סעיפים 66 ו-67 לחוק העונשין לפיהן "קנס שהוטל ישולם מיד..." ו"קנס שלא שולם, כולו או מקצתו, במועד הקבוע, תיווסף עליו תוספת פיגור...". בנוסף לכך, הפנתה נציגת הנתבעת אל לאופן התייחסותו של בית המשפט העליון לנושא חזקת המסירה בבג"צ 7281/09 רוזנבאום נ' עיריית הרצליה שבו - כך לתפיסתה - נקבע כי די באישור על משלוח ההודעה בדואר רשום וכי נכון הוא לספור את מניין הימים מיום משלוח ההודעה על הקנס ולא מיום קבלתה על ידי הנמען. 15. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו מטעמו של כל אחד מהם ובפסיקה עליה הסתמכו, מסקנתי היא כי הדין והצדק במקרה זה, עם התובע. ואלה נימוקי: למיטב הבנתי, עניינו של סעיף 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד -1974, הנושא את הכותרת "חזקת מסירה", במקרים בהם נשלחה הודעה בדבר תשלום קנס בדואר רשום ואין לגביה אישור מסירה, בנסיבות מסויימות בלבד. תקנה זו קובעת כי: "...בעבירות קנס רואים את...ההודעה לתשלום קנס... כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". במקרה שלפני, קיימת ראיה פוזיטיבית לכך שהתובע קיבל את ההודעה באיחור, ואין כל אינדיקציה לכך שהסיבה לאיחור זה נעוצה בו או בסיבה התלויה בו. הקנס שהוטל על התובע לא אמור היה להיות משולם מיד. נהפוך הוא - במקרה זה קבע בית המשפט (במסגרת סמכותו לפי סעיף 66 לחוק העונשין) כי על התובע לשלם את הקנס עד ליום 23.3.11. הנתבעת, שהינה אכן, ככלל, גוף גובה ואוכף, היא זו ששלחה אליו ביום 7.7.11 (כ- 3 חודשים לאחר שהוא שילם את הקנס) דרישה לתשלום תוספת פיגורים, כשהיא טוענת כנגדו כי "עד לאותו יום הוא לא שילם את הקנס שהוטל עליו על ידי בית המשפט". זאת, על אף שאין חולק על כך שביום 3.4.11 - שולם הקנס על ידי התובע, 7 ימים לאחר שקיבל לידיו את הודעת הקנס. במצב דברים זה, כך לטעמי, לא יכולה הנתבעת להתנער מחובתה לבדוק עצמה בטרם היא פועלת כנגד מי שמוגדר אצלה כ"חייב", בעוד שבפועל אין הוא כזה. לדעתי לא מדובר בציפיה כי הנתבעת "תכנס לשיקולי הגוף המטיל את החיוב ולבחון את צדקתו" אלא בציפיה צנועה הרבה יותר לביצוע בדיקה טכנית של השאלה האם אכן מדובר בקנס שלא שולם. הפעולות הננקטות על ידי הנתבעת בדרך כלל כלפי חייבים "אמיתיים", תהיינה מוצדקות ככל שתהיינה, הן פעולות פוגעניות ומטרידות כשמדובר במי שאין עוול בכפו והוא מוצא עצמו מחוייב בקנסות פיגורים לא מוצדקים, שלא לדבר על עיקולים, גם אם אלה נעשו ברישום בלבד. אמנם לאחר שהסתברה לה הטעות שבבסיס דרישתה לתשלום תוספת הפיגורים נכונה היתה הנתבעת לבוא לקראת התובע בהפחתת סכום תוספת זו, אלא שלטעמי, במקרה זה היה עליה לבטל את התוספת כליל ואז היא ככל הנראה לא היתה מוצאת עצמה נתבעת בתביעה זו. 16. לאור כל האמור לעיל, אני מחליטה לקבל את התביעה שכן אני סבורה כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין הטירדה והפגיעה המיותרות שנגרמו לו במקרה זה. יחד עם זה, דעתי היא כי סכום התביעה (11,000 ₪) מופרז לאין ערוך, מה עוד שאין לצידו ולגובהו, הסבר כלשהו. כבר נפסק בעבר (ר' לדוגמא דברי כב' השופטת ברק נבו בת"ק 14084-01-09 אטיה נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ) כי "...יש להבחין בין המקרים המוצדקים, לבין מקרים שבהם אזרח מנצל את בית המשפט לתביעות קטנות ואת קלות הגישה אליו, לצורך הגשת תביעה מופרכת, בשל ענין של מה בכך, שכל אדם סביר היה מבליג לגביו, או להגשת תביעה שהבסיס שלה אמנם דרישה מוצדקת, אך הפיצוי הראוי הוא קטן, והתובע מגיש תביעה על אלפי או עשרות אלפי שקלים...". גובה הפיצוי הנראה לי נכון במקרה זה עומד על סך של 1,000 ₪. בנוסף לכך הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות בסך 300 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. קנס