קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התנגשות במעקה בטיחות עקב סטייה מנתיב : נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של סטייה מנתיב שלא בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות, עבירות על תקנות 40 ו-21 (ג) לתקנות התעבורה, בהתאמה. על פי עובדות כתב האישום נהגה הנאשמת ביום 27.12.11 ברחוב אבא הלל סילבר בר"ג ממזרח למערב והתקרבה לבניין מספר 33. אותה שעה רכב המעורב מר עמוס X על אופנוע בכיוון נסיעת הנאשמת ומימינה. הנאשמת, כך ע"פ כתב האישום, לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, סטתה עם רכבה ימינה על מנת להיכנס לחנייה מבלי להבחין במעורב ופגעה באופנוע המעורב. כתוצאה מן התאונה נגרמו למעורב חבלות של ממש (שבר בטיביה) וכלי הרכב ניזוקו. הנאשמת כפרה במיוחס לה. פרשת התביעה 1. במסגרת פרשת התביעה העיד המעורב מר X. לגרסתו הוא נסע בנתיב הימני בעוד שרכב הנאשמת נסע בנתיב שמאלי יותר כאשר לפתע סטה רכב הנאשמת. בעקבות הסטייה "נאלצתי לפנות פנייה חדה מאוד ימינה כדי לא להיפגע, הדבר לא צלח ופגעתי במעקה בטיחות להולכי רגל [ עמ. 3 שו' 13-15]. המעורב אישר כי מזג האוויר במועד התאונה היה נוח. בחקירה נגדית אישר המעורב כי נסע במהירות שבין 30-40 קמ"ש, בהתאם לתנועה [ עמ. 4 שו' 29]. לדבריו הבחין לראשונה ברכב הנאשמת בעת הסטייה אם כי סביר להניח כי הבחין בו קודם אם כי לא נתן דעתו אליו [ עמ. 4 שו' 27]. המעורב אישר כי מרחק של 100 מ' ממקום התאונה קיים רמזור. הנאשם לא זכר אם האור ברמזור היה ירוק בעת שהגיע אליו. העד ציין כי קיימת "נקודת פיצול" בה מתפצל הנתיב האחד לשני נתיבים וכי במועד התאונה הוא נסע בנתיב הימני [ עמ. 6 שו' 11-24]. לעד הוצגה בחקירה נגדית תזה ולפיה הוא ניסה "משום מה" לעקוף מימין את רכב הנאשמת בעת שזו ניסתה לפנות ימינה לכיוון החנייה. הנאשם השיב כי תזה זו "מופרכת מהיסוד" [ עמ. 7 שו. 13-16]. פרשת ההגנה 2. במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשמת וביתה שהייתה עמה ברכב בעת התאונה. הנאשמת העידה כי הגיעה לרחוב אבא הלל מרחוב איתמר. כאשר הגיעה לרחוב איתמר דלק ברמזור אור אדום ורכב הנאשמת היה ראשון ברמזור. לאחר התחלפות האור ברמזור לירוק פנתה הנאשמת ימינה, נסעה כמה עשרות מטרים עד שהגיעה לבית חמיה וביקשה לפנות ימינה לחנייה ואז אירעה התאונה. לדבריה, היא התבוננה במראה הקדמית והימנית לפני ביצוע הסטייה אך לא ראתה דבר. כאשר ביצעה את הסטייה שמעה לפתע "בום" ואז ראתה לראשונה את המעורב. לשיטת הנאשמת היא לא "סטתה" אלא "החלה בפנייה". הנאשמת טענה כי מן הפנייה מרחוב איתמר אל רחוב אבא הלל קיים נתיב אחד [ אשר כעולה ממוצג נ/2 מתפצל סמוך למקום התאונה לשני נתיבים שהאחד מוביל ימינה ואילו השמאלי מביניהם מוליך לכיוון ישר ושמאלה. הנאשמת ציינה כי מהפנייה לרחוב איתמר ועד למקום התאונה חצתה כ-50-70 מ' [ בעדותה במשטרה ציינה כי חצתה 100 מ']. הנאשמת טענה כי המעורב נסע במהירות גבוהה אולם כעולה מעדותה ברי כי מדובר בהשערה אותה מבססת הנאשמת "על עוצמת הפגיעה" ועל כך "שהוא נהדף למעקה הולכי רגל" [ עמ. 11 שו' 18]. הנאשמת, נזכיר, לא ראתה על פי גרסתה את המעורב עד לרגע התאונה ולדבריה "הוא בא כנראה בכזו מהירות שלא הספקתי להבחין" [ עמ. 10 ש' 5, הדגשה שלי]. הנאשמת אישרה כי הפגיעה באופנוע הייתה לאחר שרכבה החל לסטות - או לפנות - ימינה [ עמ. 11 שו' 4-5]. ביתה של הנאשמת העידה אף היא. היא ציינה כי לא ראתה את האופנוע עובר לתאונה ואישרה את גרסת הנאשמת כי התאונה אירעה בעת שרכב הנאשמת היה בסטייה - או החל בפנייה - ימינה על מנת להיכנס לחנייה. דיון והכרעה 3. העבירות המיוחסות לנאשמת מצויות בתקנות התעבורה. מדובר בעבירות מסוג 'אחריות קפידה', היינו עבירות לגביהן נדרשת התביעה להוכיח קיום היסוד העובדתי בלבד שאז עובר הנטל לנאשם להראות כי "נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה" ( רע"פ 4010/04 עבד אל ראזק נ' מ"י (לא פורסם). בין שנלך במקרה דנא לשיטת הנאשמת לפיה הייתה בנתיב הימני וביקשה לפנות או לסטות ימינה לחנייה ובין שנלך לשיטת המעורב לפיה הוא היה בנתיב הימני ואילו רכב הנאשמת היה לשמאלו, אין חולק כי על פי שתי הגרסאות סטתה הנאשמת עם רכבה ממסלול נסיעתה והפגיעה באופנוע המעורב, כפי שציינה הנאשמת כאמור, הייתה לאחר ביצוע ניסיון הפנייה או הסטייה. הנאשמת לא הראתה כי המעורב הוא שסטה עם אופנועו ופגע ברכבה. במצב דברים זה דומני כי התביעה הוכיחה את התקיימות יסודות העובדה של העבירה בתקנה 40 לתקנות התעבורה שעניינה חובתו של נהג שלא לסטות "מקו נסיעתו .. אלא במידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". כמו כן, אני סבור כי התביעה הוכיחה את יסודותיה העובדתיים של תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה המחייבת נהג שלא לנהוג "בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב . . . בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך." בין שהמעורב רכב בנתיב הימני במקביל לרכב הנאשמת ובין שרכב בנתיב הימני בעת שרכב הנאשמת היה מצוי בנתיב משמאל לו, ברור כי אסור היה לנאשמת לסטות או לנסות לפנות עם רכבה לכיוון החנייה מבלי להתחשב בעובדת קיומו של המעורב שנסע לצד רכבה בעת הרלוונטית שהרי ביצוע ניסיון הפנייה או הסטייה סיכנה אותו. 4. האם עמדה הנאשמת בנטל להראות כי עשתה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה? התשובה שלילית. הנאשמת ציינה אמנם - הן בעדותה בבית המשפט והן בחקירה במשטרה - כי עובר לביצוע הפנייה או מספר שניות קודם לכן התבוננה במראת הצד ובמראה המרכזית ברכבה אך לא ראתה דבר. יחד עם זאת, תוצאות התאונה דוברות בעד עצמן. ברור כי המעורב לא צנח לכביש מן השמיים ואין כל ראיה כי היו במקום גורמים שחסמו או הפריעו לשדה הראייה של הנאשמת. במצב דברים זה, העובדה שהנאשמת לא ראתה את המעורב שרכב בנקודת זמן מסוימת לצד רכבה אלא במועד הפגיעה דוברת בעד עצמה וממנה עולה כי לא נעשה כל שניתן על מנת להבחין בקיומו עובר לביצוע הפנייה או כי לא נתנה תשומת לב מספקת לאפשרות קיומו של כלי רכב מימינה בעת שניסתה לבצע את הפנייה לכיוון החנייה. 5. אין בידי לקבל את טענת הסנגור לפיה יש לקבוע כי המעורב נסע במהירות גבוהה ובנסיבות אלה הייתה התאונה בלתי נמנעת. מספר טעמים עומדים ביסוד קביעה זו. ראשית, המעורב נחקר בחקירה נגדית בנוגע למהירות נסיעתו. גרסתו הייתה כי נסע במהירות בין 30-40 קמ"ש בעת שהתנועה זרמה. גרסה זו לא נסתרה בחקירה נגדית. אין כל טענה כי מדובר במהירות בלתי סבירה וודאי שבתנאי הדרך ששררו עובר לתאונה אין מדובר במהירות "מטורפת" כפי שטען ב"כ הנאשמת. שנית, התזה שבנה ב"כ הנאשמת בסיכומיו הנסמכת על פער הזמנים במופעי הרמזור בצומת הרחובות איתמר - אבא הלל חסרה עיגון בחומר הראיות. אדרבא, מעיון בראיות הקיימות בעניין זה עולים ספקות בצדקתה של התזה. אסביר דברי. ב"כ הנאשמת טען, כי בעת שהרמזור מרחוב איתמר לרחוב אבא הלל , היינו כיוון נסיעת הנאשמת, היה ירוק היה הרמזור בכיוון ישר, הוא כיוון נסיעתו של המעורב, אדום. להוכחת טענה זו לא הובאה כל ראיה. גם קיומו של פער זמנים בין מופעי הרמזורים לא הוכח ולא הוכח משכו של פער זה. זאת ועוד: לא הוכח מה המרחק המדויק אותו עברה הנאשמת מרגע הפנייה מרחוב איתמר עד לרגע התאונה. הנאשמת טענה בהודעה במשטרה כי מדובר במרחק של מאה מטרים אך בעדות בבית המשפט ציינה מרחקים אחרים, קצרים יותר. השוני בין הגרסאות ממחיש את חוסר הדיוק במסד העובדתי עליו נבנתה תזת ההגנה. גם המהירות המדויקת בה נסעה הנאשמת לא הוכחה במדויק. הטענה כי ניתן ללמוד מכך שהמעורב המשיך בנסיעה קדימה לאחר הפגיעה על מהירותו הגבוהה היא טענה בעלמא. אין כל ראיה ממנה עולה כי מעצם נטייתו של אופנוע המעורב להמשיך בנסיעה לאחר ההתנגשות נובע בהכרח כי האופנוע נסע במהירות גבוהה. הנאשמת עצמה ציינה בעדותה כי כלל לא ראתה את המעורב עד לרגע התאונה כך שהיא אינה יכולה להעיד, כעניין שבעובדה, על מהירות נסיעתו. טענתה כי המעורב הגיע במהירות לא נטענה אפוא כעובדה אלא כמסקנה הנובעת מכך שהנאשמת לא הבחינה במעורב לפני הפגיעה. ברור, עם זאת, כי לאי הבחנת הנאשמת במעורב עשויות להיות מספר סיבות אפשריות ולא רק מהירות נסיעה גבוהה של המעורב. לאור כל האמור אני דוחה את טענת ההגנה כי המעורב נסע במהירות גבוהה ועקב כך מדובר בתאונה בלתי נמנעת. 6. טענה נוספת של ב"כ הנאשמת הראויה להתייחסות היא כי לנאשם הוצגו תמונות המלמדות על כך כי עד לחנייה היה נתיב אחד בלבד ולכן, לא הייתה למעורב ברירה אלא לסמן את נקודת הפגיעה בין כלי הרכב בנקודה המרוחקת מהכניסה לחנייה. המעורב התבקש לסמן על גבי מוצג ההגנה נ/2 [ תמונה] את המקום בו אירעה התאונה. הסימון, בעיגול אדום, כך עולה ממוצג נ/2, אינו נמצא על גבי נתיב אחד אלא סמוך ולאחר התפצלותו של הנתיב לשני נתיבים - נתיב אחד הממשיך ישר ופונה ימינה והנתיב השני הממשיך ישר עם אפשרות לפנייה שמאלה. הטענה כי הנקודה שסימן המעורב על גבי נ/2 מרוחקת מן החנייה אליה פנתה הנאשמת לא הוכחה. בפרשת התביעה התבקש המעורב לאשר בחקירה נגדית כי "העמוד שאותו סימנת כנקודת התאונה הוא החלק הגבול האחרון של הכניסה לחנייה? ת. "לא יודע". ש. תכחיש או תאשר, אני אומר כי המרחק בין העמוד הגבוה לבין העמוד שסימנת לא עולה על 3-4 מטר? ת. כפי שאמרתי אינני יודע." [ עמ. 6 שו. 28-32 עמ. 7 שו' 1]. במסגרת פרשת ההגנה העידה הנאשמת ביחס לסימונים שסימן המעורב על גבי נ/2 . הנאשמת ציינה כי התאונה התרחשה "בין הצמחייה לבין הצמחייה לעמוד חשמל.." [ עמ. 8 שו' 28]. נטען בפניה כי "נהג האופנוע סימן את האיקס כמקום התאונה, מה יש לך להגיד?. המעורבת השיבה לשאלה זו בשלילה ולא בכדי שכן עיון בפרוטוקול ילמד כי השאלה לא הייתה מדויקת, אם לנקוט לשון עדינה. בחקירה נגדית המעורב התבקש לסמן באיקס "על הכביש מול הנקודה בה נמצא העמוד" (ולא על המקום בו אירעה התאונה כפי שנשאלה הנאשמת)[ עמ. 7 שו' 9-10]. סימון מקום התאונה היה בעיגול [ ש. אתה מזהה בתמונה את מקום התאונה. ת. כן (מסמן בעיגול אדום)" [עמ. 6 שו' 7-8] עוד נשאלה הנאשמת: ש. סימן המעורב בעיגול את העמוד והוא אמר שהעמוד הזה נמצא מול העיגול השמאלי (מקום התאונה לשיטת המעורב-ד.ס.) וקצת קדימה. מיקום העמוד ביחס לחנייה היכן הוא נמצא? ת. אחרי החנייה".. ת. קצת אחרי החנייה" [ עמ. 9 שו' 9-13]. מדברים אלה עולה כי הנאשמת מאשרת - אם כי בעקיפין - שהתאונה אירעה מול החנייה לערך. היא מאשרת שהעמוד נמצא "קצת אחרי" החנייה ולגרסת המעורב - כפי שזו עולה מן השאלה בחקירה נגדית - אמר המעורב כי העמוד נמצא "קצת קדימה" מן העיגול השמאלי שצויר בנ/2 המסמן את מקום התאונה. רשלנות תורמת של המעורב 7. כפי שציינתי לעיל, דעתי היא כי הנאשמת אחראית לקרות התאונה בין שרכבה היה בנתיב השמאלי ופנה או ניסה לפנות ימינה ובין שהיה בנתיב הימני וביקש לסטות ימינה לכיוון החנייה. יחד עם זאת, מתעוררת במקרה זה השאלה אם התנהגות המעורב תרמה אף היא לתוצאת התאונה. כפי שצוין לעיל, הניסיון להראות כי המעורב נסע במהירות גבוהה או לא מתאימה לתנאי הדרך - לא צלח. כמו כן, ברור כי אם נאמץ את גרסת המעורב - שלא נסתרה בחקירה נגדית - ולפיה סטתה הנאשמת עם רכבה מן הנתיב השמאלי לנתיב הימני במטרה להיכנס לחנייה כי אז ברי שלא נפל כל דופי באופן נהיגתו של המעורב שנסע, כדין, בנתיב הימני בעת שרכב הנאשמת סטה ימינה ופגע בו. פני הדברים שונים אם נאמץ את גרסתה העובדתית של הנאשמת לקרות האירוע. אם יש ממש בגרסתה העובדתית של הנאשמת לפיה הייתה בנתיב הימני וממנו ביקשה לפנות ימינה הרי שיוצא כי הנאשם נסע עם רכב הנאשמת במקביל על גבי אותו נתיב מצד ימין. נהיגה מימין לרכב הנאשמת ובתוך אותו נתיב נסיעה מצביע על נהיגה חסרת זהירות מצידו של המעורב אשר היה בכוחה לתרום לקרות התאונה. ראוי לציין כי מבחינה משפטית הקביעה בדבר קיומה של רשלנות תורמת אינו משפיע במישור האחריות אלא במישור העונש. אינני סבור כי ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת כי הוכח במסגרת המשפט קיומה של רשלנות תורמת מצד המעורב לקרות התאונה. המעורב ציין בעדותו כי הוא נסע בנתיב הימני ואילו רכב המעורבת נסע בנתיב השמאלי וסטה לעבר נתיב נסיעתו באופן פתאומי. גרסה זו לא נסתרה. מאידך, עמדה הנאשמת על דעתה, הן בבית המשפט והן בהודעה במשטרה, כי במועד הרלוונטי היא זו שנסעה בנתיב הימני ואילו רכבו של המעורב השתחל, או ניסה להשתחל ברווח שבין המדרכה לבין רכבה בעת שזה ניסה לפנות ימינה לעבר החנייה ומכאן התאונה. גם גרסה זו של הנאשמת לא נסתרה. ב"כ המאשימה טענה אמנם כי בשל רוחבו לא היה האופנוע יכול להשתחל למרווח שטענה הנאשמת שנוצר בין רכבה לבין המדרכה אולם לטענה זו של המאשימה לא הובאה כל ראיה ומכאן שלא ניתן לקבלה. עיון בהודעתה של ביתה של הנאשמת במשטרה ועדות בבית המשפט גם הוא אינו מקדם את הדיון בנקודה זו שכן ביתה של הנאשמת כלל לא נשאלה לגבי הנתיב בו היה ממוקם רכב הנאשמת עובר לתאונה. סיכומו של דבר, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת ממצא לגבי קיומה של רשלנות תורמת מצד המעורב. סוף דבר: לאור כל האמור מצאתי להרשיע את הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום. משפט תעבורהמעקה בטיחות (תאונות)התנגשותסטיה מנתיב