קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התנגדות להארכת אשפוז פסיכיאטרי: 1. המערער יליד 1962. הוא סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה כרונית. פעמים רבות הוא אושפז בעבר, חלק מן האשפוזים בהסכמה וחלקם בכפיה. ביום 21.6.12 היה המערער מאושפז בהסכמה בבית החולים, בהמשך הוצאה כלפיו הוראה, אחר כך נמשך האשפוז בהסכמה ואף אושרה למערער, עקב הטבה במצבו שעה חופשית. ביום 27.2.13 חלה שינוי דרסטי לרעה במצבו ועקב כך התבקש הפסיכיאטר המחוזי ביום 28.2.13 להוציא בעבורו הוראת אשפוז. בתאריך זה הוצאה ההוראה. היא הוארכה ביום 7.3.13, וביום 13.3.13 הובא עניינו של המערער לדיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית כדי להאריך את האשפוז, על פי סמכותה שבסעיף 10(ג)(1) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק). החלטות קודמות של הוועדה לגבי המערער נבחנו בע"ו 11037-09-10 מיום 12.9.10 ובע"ו 36709-04-12 מיום 6.5.12 והקורא יוכל לעיין בכתוב שם כדי ללמוד על עברו ומצבו של המערער. 2. בתאריך 13.3.13 החליטה הוועדה להאריך את האשפוז למשך חודשיים, עד ליום 13.5.13, לאחר שהעריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה. הוועדה הסבירה כי "מדובר בחולה סכיזופרני כרוני השרוי עדיין במצב פסיכוטי פעיל עם מחשבות שווא של יחס, רדיפה, השפעה וגדלות לא מאורגנות, עם השפעה ישירה על התנהגותו" וציינה כי "לאחר חזרתו מאשפוז בבי"ח כללי, איים על הצוות והרופאה ותקף מטופלים במחלקה ועקב כך נזקק להגבלה פיזית." 3. ביום 9.5.13 הופנה המערער אל הוועדה. הרופאים ביקשו כי היא תאריך את האשפוז הכפוי למשך שלושה חודשים נוספים ולאחר פירוט נרחב של עברו ומצבו של המערער סיכמו הרופאים בהפנייתם כי "החלה הטבה מזערית במצבו (של המערער), יותר שקט מבחינה פסיכומוטורית, יחד עם זה נעשה יותר דיסימולטיבי. המטופל עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל עם שימוש בחומרים פסיכואקטיבים המלווה בסיכון פיזי לסביבתו ולעצמו ... עם התנהגות אלימה כלפי סביבתו ועם סיכון פיזי לעצמו בעקבות אינטוקסיקציה חריפה. אינו משתף פעולה בנטילת הטיפול התרופתי, ... אין שום סידור פסיכוסוציאלי כולל דיור, עזרה רפואית פסיכיאטרית וכללית, רשת תמיכתית מצד גורמי רווחה ואחותו ...". 4. ביום 12.5.13 בדקה הוועדה את המערער. שיתוף הפעולה שלו היה פורמאלי. החשיבה לקתה ברפיון אסוציאטיבי תוך גילוי מחשבות שווא של גדלות והשפעה. המערער מסרב לשתף פעולה עם רופא המחלקה, האפקט מונוטוני, ירוד, לא תואם לתוכן השיחה והשיפוט לקוי. המערער היה חסר כל תובנה למצבו ושיפוטו היה פגום במידה ניכרת. הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה והחליטה להאריך את האשפוז למשך חודשיים נוספים, עד ליום 12.7.13. הוועדה נימקה: "מדובר בחולה סכיזופרני כרוני השרוי עדיין במצב פסיכוטי המתבטא במחשבות שווא של יחס ורדיפה וכן מחשבות שווא של גדלות. הוועדה סבורה כי מחלתו של המטופל ומצבו הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת כתוצאה מכך הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי." 5. הערעור מופנה כנגד החלטת הוועדה מיום 12.5.13. בערעורו כותב המערער כי הוא מאושפז זה 35 שנה כך שלקחו לו חלק ניכר מן החיים. הוא טוען כי יש לשחרר אותו ומבקש כי יובילו אותו לכנסת עם מאבטח וכי הוא זכאי לקבל פרס מפה מהעולם. באת כוח המשיבה טוענת כי אין להתערב בהחלטת הוועדה שכן היא סבירה ואף מתחייבת ממצבו של המערער ומן המסוכנות הנשקפת ממנו לאור פעילות מחלתו והשפעתה על התנהגותו. 6. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ועיינתי בחומר המונח בפני החלטתי לדחות את הערעור. 7. כפי שהוסבר לא אחת, ולאחרונה ברע"א 3527/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 29.5.13: "אשפוז בכפייה אמור להיות בבחינת 'מוצא אחרון' - על-פי עקרונות היסוד של המשפט שלנו, ולא כל שכן מאז חקיקתו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, אין פירוש הדברים שאין מקום לאשפוז בכפיה, שיש בו, בנסיבות המתאימות לא רק שלילה של חירות אלא הגנה נדרשת על זכויות אחרות, וכלל זה, הזכות לחיים ולשלמות הגוף של הנוגע בדבר." 8. אין לנקוט כלפי חולה הנפש ב"מוצא אחרון" זה, אלא אם כן התמלאו התנאים הקבועים לכך ככתוב בסעיפים 6 ו- 7 של החוק. אין לחלוק על כך שהמערער חולה וכי כתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כושר שיפוטו וכושרו לביקורת המציאות. כמו כן עולה בבירור מן החומר המונח בפני כי המערער מסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מידי ממשי ומוחשי. הדברים ברורים לא רק ממהלך הדברים הנוכחי לגבי המערער וממצבו כעת ובעת שנבדק על ידי הוועדה, אלא גם לאור עברו, רקעו, מעורבותו באירועים אלימים, סירובו לקבל טיפול רפואי והשימוש שהוא עושה בחומרים פסיכואקטיביים. לא מדובר על הערכה בעלמא אלא על אירועים אלימים בהם היה המערער מעורב, ובחשש של ממש לגבי העתיד. 9. בא כוח המערער טוען כי אין לזקוף לחובת המערער פעמיים אירועים אלימים בהם היה מעורב שהיוו בסיס להחלטות קודמות של הוועדה, שכן בכך יש לראות משום העמדת המערער ב"סיכון כפול", כך שהוא נענש פעמיים על אותו מעשה. טענה זו יש לדחות. לא מדובר על ענישתו של חולה הנפש, אלא בשאלה אם מן ההכרח להמשיך ולאשפזו עד אשר תושג הטבה במצבו כך שיהיה סיכוי בר קיימא לכך שהוא לא יסכן באופן ממשי את עצמו או את סביבתו לאחר שישוחרר. ההחלטה בנידון זה מתבססת על מכלול הנתונים והתמונה המלאה המתגבשת בפני הוועדה לגבי החולה, תוך לקיחה בחשבון של הקורה אותו לאורך זמן. אירועים אלימים שבעבר גם הם נלקחים בחשבון, וניתן להם המשקל היחסי המתאים לצורך הערכה על אשר צפוי עם המערער בעתיד, מידת המסוכנות שבו והצורך שבהמשך אשפוזו. כפי שקבע בית המשפט העליון לא מדובר בהערכה שהיא ספקולציה גרידא אלא בהערכה שיש לה משקל רב בהחלטת הוועדה והיא מיוסדת גם, ואולי בעיקר, על מיומנותה של הוועדה ומקצועיותה. (ר' רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 12.1.11). כל עוד החלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות וכללי הצדק הטבעי ותהליך קבלת ההחלטות לגבי החולה לא לקו בפגם של ממש, לא תתערב בכך ערכאת הערעור (ר' רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12). 10. לאור כל זה יש לקבוע כי החלטת הוועדה נשוא הערעור סבירה ומתחייבת ממכלול הנתונים שעמדו בפניה. המערער חולה נפש. מחלתו פעילה ועקב כך הוא מסכן את עצמו ואת הסובבים סיכון פיזי מידי. מצבו זה מצדיק את המשך האשפוז ואין בנמצא חלופה פוגעת פחות העשויה לאפשר טיפול בו מחוץ למסגרת של אשפוז תוך הפחתת הסיכון הטמון בו לרמה נסבלת. 11. לאור כל האמור הערעור נדחה. התחום הנפשירפואהאשפוז פסיכיאטריפסיכיאטריה